הפעם הראשונה שבכיתי מהלב 

סיפור קצר
מאת: ד"ר גיורא רם

ציפורה או ציפי כפי שקראו לה ביחידה הייתה בחורה מיוחדת. אני מודע שהמילה מיוחדת היא בעיתית משהו בימינו ואין לה משמעות זהה למה שהייתה לה אז. לצערי, חלק משמות התואר איבדו את משמעותן עם השנים יחד עם הופעת מילים כמו 'קולית' ועד ל'כוסית'. ציפי הייתה באמת מיוחדת ושונה והמילים התאימו לתקופה של שנות השישים. היא הייתה פקידת המג"ד, קיבוצניקית תמירה מהצפון עם שערות שחורות כפחם אסופות ל'קוקו', עיניים שחורות נבונות וחודרות והיא ידעה דברים. היא דברה עברית רהוטה, הכירה שירים וספרים ותמיד היה לה מה לומר. היא לא הייתה דעתנית סתם, אלא תמיד ידעה לתבל את טענתה עם אסמכתאות ולכן הקשיבו לה. למרות שהייתה נאה, הגברים הפנויים ביחידה לא במיוחד חבבו אותה מסיבות ברורות, היא הייתה חכמה וידענית והם העדיפו את יוכבד הבלונדינית שהייתה ידועה כ'יוכבד הנותנת'... לא היתה להם סבלנות אליה, ובמיוחד לא אחרי איזה מבצע לילי מעייף שכמותם היו לא מעט.

לילה אחד נשמעה ירייה בסמוך לשער המחנה ולאחר בירור הסתבר כי הש"ג שכנראה נרדם, התעורר בבהלה לאחר ששמע רעשים משיח סמוך וירה ללא היסוס. זה היה הנוהל בתקופה ההיא במקום הזה. בבוקר התגלה מחזה לא נעים, בין השיחים היה גור כלבים ליד אימו המתה שליקק את שדיה וילל, ליקק וילל. המפקד שכעס מאוד ורצה להשתיק את כל האירוע, לקח את הגור לפיקדון אצל ציפי עד שיחליט מה לעשות. מיותר לציין שתוך פרק זמן קצר ציפי לא הייתה יותר לבד, הגור הלך אחריה לכל מקום תוך קשקוש בזנבו היא טיפלה בו במסירות והוא נראה די מרוצה מהמצב.

היה משהו מאוד ביתי, יציב ומנחם לראות את ציפי עם הכלב כאשר חזרנו ממבצעים. היא קראה לו חומי והוא היה מגן עליה מפני זרים או יותר נכון מכל אחד שניסה להתקרב אליה. חבריי ליחידה היו משתעשעים בניסיונות להתקרב, חומי מיד חשף שיניו, נהם ונבח נביחות קצרות ומאיימות ולרוב הם ויתרו לו.

לא השתתפתי בהתגרויות הללו ומזה זמן הסתכלתי על ציפי בעיניים סקרניות. הבחנתי כי גם היא זורקת לעברי לפעמים מבטים עם חצי חיוך. ערב אחד החלטתי להזמין אותה לקפה. נקשתי על דלתה, שמעתי נביחות וציפיתי להתנפלות של חומי. הפתעה גדולה ציפתה לי עם פתיחת הדלת. ציפי עמדה בחלוק ליד חומי מוכן להתקפה, הוא התקרב אלי בחשדנות, הריח, לא נבח, התחכך בי והחל לקשקש עם הזנב.

"רציתי לדעת אם תרצי לבוא אתי לקפה?", שאלתי ברשמיות מה.
"דבר כזה מעולם לא קרה לי", אמרה ציפי.
התבלבלתי לרגע ולא הבנתי על מה היא מדברת, האם הזמנה לקפה לא קרה לה? או שהייתי נועז מידי לבוא אליה בתשע בערב לקפה?
היא הבחינה במבוכתי: "אתה הראשון שקיבל אישור ממנו, עוד לא נתקלתי במישהו שחומי לא נבח עליו", אמרה והוסיפה:
"תמתין רגע, אחליף בגדים ואבוא".
הקפה כנראה היה טעים, אינני זוכר את טעמו אבל לאחר כשעה של פטפוטים הבחנתי כי כוסי ריק עם שאריות הקפה השחור בתחתית, כיאה לקפה שחור מבושל בפינג'אן.
ציפי מאוד התלהבה והראתה זאת. "נהניתי משיחתנו, אתה שונה" אמרה.
ציפי ואני שתינו הרבה קפה... וחומי קשקש בזנב.

ציפי השתחררה מהצבא ואני נשארתי עוד מספר חודשים. דרכנו נפרדו, היא נעלמה ואני הלכתי ללמוד וללמוד עוד.
כשש שנים לאחר שהשתחררתי, אני נשוי עם ילד, גר במושב במרכז הארץ, רגוע ונהנה מהחיים השלווים.

ערב אחד אני מקבל טלפון מאורי חבר מהיחידה שלא שמעתי ממנו הרבה זמן.
לאחר פטפוטי סרק הוא שואל אותי: "אתה זוכר את ציפי?"
"כן, מה איתה?" שאלתי.
"היא נפטרה"
"מה?"
"כן, סרטן השד, הלכה מהר".
"יש לה משפחה?" שאלתי.
"לא, הוריה נפטרו מזמן, היא הייתה בת יחידה ומעולם לא התחתנה".
"הייתה הלוויה? ומה הקשר שלך אליה?"
"אני הייתי במקרה השכן, גרה בתל אביב לבד, ואתמול הייתה הלוויה".
זיכרונות מהתקופה ההיא צפו להם וראיתי לפני את ציפי שלי כולה זוהרת, כמהה לחיים, למגע ולאהבה.
ללא שליטה צצה לה לחות בעיניי ושאלתי: "מה אני יכול לעשות?"
"תראה", אמר אורי, "יש לנו בעיה, הכלב שלה נמצא בבית ואנחנו לא מסוגלים לטפל בו וחשבתי היות ולכם היה קשר טוב ואתה גר במושב ויש לך ילד אז זה טבעי לשאול אולי תהיה מוכן לקחת את הכלב אליך?"
השבתי מייד ללא היסוס: "בוודאי, תביא אותו".

למחרת, מתוך הרכב שנעצר ליד ביתי יצא אורי עם כלב או יותר נכון עם שארית מכלב שזכרתי. זנבו בין רגליו הולך שפוף קשור בחבל דק. נראה כלב זקן. נזכרתי שקראתי באיזה מקום כי רוב הכלבים מתחילים "להזדקן" החל מגיל שבע שנים ובדרך כלל תוחלת חייהם הוא בסביבות גיל 13 שנים. הנתון מתאים כי מאז היות חומי גור באמת חלפו להם שבע שנים. יצאתי לקראתם, פתאום חומי הרים את ראשו, הסתכל עלי במבט בוחן, הריח אוזניו נזקפו והתחיל לקפץ סביבי וללקק את ידי. אורי נראה מופתע: "תראה כמה הוא שמח לקראתך, אתם תסתדרו יופי".

אכן הסתדרנו, חומי והבן שלי שיחקו שעות בכדור על הדשא בחצר. הוא לא היה קשור מאז שהיה אתנו ואף פעם לא ברח. חומי היה מסתובב במושב חופשי, פוגש חברים וחברות ותמיד שב הביתה. הוא תמיד חיכה לי בשער כשחזרתי מהעבודה ולקראת ערב כאשר ישבנו אשתי ואני על המרפסת ושתינו קפה, נשכב חומי לצדי ונראה שמח ומרוצה.

הוריה של אשתי נפטרו לפני שנים,  אבל היא כל שנה עלתה לקברם לפני יום כיפור. מאז הולדת בנינו היה לה חשוב שגם הוא יבוא. היות וגם הורי נפטרו מזמן, היא טענה כי לילד אין סבים וסבתות אז לפחות שיראו תמונות שלהם, נספר סיפורים על הורינו ונבקר את קברם פעם בשנה.

"בסדר, נסע לבית הקברות שלושתנו", אמרתי.
"אם חומי לא נוסע אני נשאר בבית" אמר בני.
"בסדר", אמרה אשתי, כי ידעה שאין טעם להתווכח עם "עקשן כמו אביך"...
למחרת נסענו כולנו לבית הקברות. צועדים לאט בכבדות מה בחום הקיצי אל חלקת הקבר במרכז בית הקברות, חומי קדימה עם בני ואנו מאחוריהם.
לפתע חומי נעלם ובני ניסה לחפשו אבל ללא הצלחה.
"הוא צריך למתוח רגליים ומייד ישוב אל תדאג", אמרתי.

 לפתע נשמעה יללה אדירה וקורעת לב, כמותה טרם שמעתי. כל הנוכחים נעצרו והפנו מבט לכוון היללה.
קשה לתאר במילים את היללה שהייתה לא אנושית, כאילו מישהו איבד את עולמו, את אהבת חייו, יללה מתמשכת עם הפוגה קצרה ושוב יללה עם יגון אינסופי.
רצתי לכוון היללה ונדהמתי למצוא את חומי עומד על קבר, ראשו לשמיים והוא מילל נואשות.
ניגשתי אליו וליטפתי אותו אבל הוא לא נרגע. ניסיתי למצוא מה גרם לו לילל כל כך ברגש.
לפתע ראיתי את הקבר. הקבר היה של ציפי...

הצטרפתי לחומי. בכיתי בקול רם מהלב כפי שלא בכיתי מעולם...