כל יהודי דורש אלוקיו ושואף בכל לבו לעשות את רצון קונו,
ומידי פעם בפעם ברגע של אמת הוא עושה חשבון נפש עם עצמו,
ולא אחת הוא מתמרמר על מעמדו ומצבו הרוחני.
הוא באמת רוצה ללמוד תורה, לקיים מצוות בהידור ולהתפלל בכוונה,
אלא שבטבעו נוטה לדברים גשמיים וחומריים, לענייני העולם הזה.
והוא מוצא עצמו מבולבל ונבוך,
אינו תופס מהי מהותו האמיתית, מהו ה"אני" שלו,
מה חשוב לו יותר חייו הגשמיים או חייו הרוחניים בעבודת ה'.
לרוב הוא מוצא עצמו כרוב בני אדם עלי אדמות
קשור בחבלי עבותות אהבה לענייני העולם הזה,
כשעבודת ה' שלו היא דבר נוסף על עצם מציאותו;
אולם מידי פעם בפעם מתעורר ה"אני הפנימי" שלו המשתוקק לאלוקות.
אדמו"ר הזקן בספרו ספר התניא נותן הסבר לדבר באומרו,
כי בקרבנו משתוללות שתי נפשות: הנפש האלוקית והנפש הבהמית,
ואכן שתי נפשות אלה הן שתי מהויות בעלות תודעה והכרה השונות זו מזו,
כאשר לכל אחת מהן הבט אחר על העולם.
במרכז הוייתה של הנפש הבהמית הפועמת בקרבנו,
עומד ה"אני" המשתוקק לחיות ולמלא את כל רצונות ונטיות יצר הקיום של האדם.
אולם בתוכו מתעורר מידי פעם בפעם ה"אני הפנימי", הנפש האלוקית היודעת את ה',
המשתוקקת להתעלות מעל ה"אני" האנוכיי כדי להיכלל באור האלוקי.
אבל תמיד נשארת התהייה הפנימית מיהו ה"אני" האמיתי ?
התודעה האלוקית או התודעה האנוכיית הבהמית?
וכמו רבקה אמנו, השואלת: "למה זה אנכי?" בשעה ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה",
כשזה מושך למקום עבודת אלילים וזה מושך למקום תורה (רש"י תולדות כה כב),
גם אנו שואלים את עצמנו כשמתרוצצות התחושות המנוגדות בקרבנו,
"למה זה אנכי"? מיהו ה"אנכי" האמיתי שבי?...
למה אני חי בתחושות ורצונות מנוגדים זה לזה?...
"שני גויים" בתוכנו, האחד קשור להוויות העולם הזה, והשני שואף לדבוק בה'.
והמאבק בין הדחף הטבעי לחיות את חיי העולם הזה
לבין התשוקה לעלות במעלות הרוחניות והשמיימיות הוא נצחי,
"ולאום מלאום יאמץ" - כשזה קם זה נופל.
התורה מלמדת אותנו שכיהודים עלינו לאהוב רק את ה',
ואילו על נטיותינו הטבעיות ותאוות העולם הזה עלינו להתגבר.
ואמנם בדורות הראשונים שהיו בעלי נשמות גבוהות,
הצליחו להגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית,
אולם בדורות האחרונים ובמיוחד בדורנו דור "עקבתא דמשיחא",
צריך משנה כח וסיוע רב מלמעלה לעשות את עבודת ה' כראוי.
למזלנו, הקב"ה הקדים רפואה למכה והוריד לנו משמים את תורת החסידות,
שעניינה לגלות את הנשמה הקדושה, שכל מגמתה היא הדביקות באלוקות,
ולעורר בנו את המשיכה הטבעית והפנימית לקב?ה.
על ידי לימוד חסידות נדע בהכרה מלאה שעבודת ה' היא המהות האמיתית והפנימית שלנו,
ואילו החיים הגשמיים שלנו הם דבר חיצוני וטפל ביחס לעצם מציאותנו.
צריך יגיעה עצומה - יגיעת נפש ויגיעת בשר,
צריך לחתור לעומק פנימיותנו כדי לגלות את הנשמה הקדושה השוכנת בתוכנו.
ואז ממילא גם המחשבה, הדיבור והמעשה שלנו יהיו לרצון ה'.
על השאלה איך מאירים את אור הנשמה עונה אדמו"ר הזקן בספר התניא,
המיוסד על הפסוק בפרשתנו פרשת נצבים:
"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
קרא עוד
לקריאת המאמר בשלימותו לחצו על הלינק שלפניכם
אין הדבר תלוי אלא בי
א
