ראש השנה תשע"ג, על מלים ומעשים / מוטי לקסמן, אלול תשע"ב
רוצה שהשנה הבאה, תשע"ג, תהיה שנה טובה יותר?
גם אני.
אז, בואו נברך את השנה החדשה הבעל"ט, שתהיה טובה.
נברך ונתברך בטוב.
פשוט, נכון?
באמת פשוט, איך?
נחפש עצות.
<>
הלילות מתארכים, חודש אלול אוסף אט-אט את ימיו.
שנת תשע"ב תעבור לארכיון השנים הרבות שחלפו.
שנת תשע"ג עומדת בפתח, צעירה רעננה, הכל פתוח בה.
"הכל פתוח עוד לא מאוחר / מצב הרוח ישתפר מחר / זה יתכן, זה אפשרי - / כל עוד אנחנו כאן שרים". [א]
עצה ראשונה, לשיר.
ליל התקדש החג, ערב השנה החדשה.
רבים ינועו לעבר בית כנסת או למקום תפילה ארעי אחר.
ייפגשו. גם ישירו?
ילחצו ידיים, יהיו כאלה שיתחבקו, יברכו "שנה טובה", "לשנה טובה תכתבו".
לאחל במלים.
עצה שנייה, לאחל כל טוב.
מחזור התפילה יפתח.
מלים רבות בו.
קולות יהדהדו בבית הכנסת.
מידי פעם יעלה קול שירה, במלים.
גם יתפללו, במלים.
יקראו בקול או בלחש, מלים רבות.
ולמחרת, א בתשרי, כמות המלים תגדל ותרבה.
הרבה מלים.
עצה שלישית, להתפלל.
<>
לשיר, לברך ולאחל כל טוב, להתפלל.
כל זה במלים רבות.
<>
נו באמת, וכי אפשר אחרת?
האם אפשר לשיר, לברך ולאחל כל טוב, להתפלל, גם לבטא יחס, להביע רגש, לחשוב, ללא מלים?
<>
אולי.
הבה נקשיב.
"אני מקיץ עם הצפרים / [...] בהשכמת הבקר הזה נוספה / אליהן צפרת נכריה / והן, בנדיבותן, / התירו לה לשתק בחברתן. / אבל אני שמעתי את אלם קולה / ולפתע, כשלמה, השבתי לה / בשפתה שכלה הברות אור". [ב]
דווקא אלם קולה הוא לשון שכלה הברות אור?
אולי בגלל אלם קולה ניתן להבחין, גם לקלוט הברות אור?
<>
הסכיתו,
כלה וחתן צעירים.
לפני כיסוי פני הכלה בהינומה, טרם עלייתם המשותפת אל מתחת לחופה.
עומדים.
זה בעיני זו, זו בעיני זה.
ברקע מתנגן בצליל מרגיע, "אט לאט / נגלה מעט / מי אני - מי את / ואולי אולי נלמד - / לוותר / ולתת יותר / עד שתיוותר / רק אהבתנו". [ג]
גם, "לתאר מה שבי צומח / אין מילה בתנ"ך. / אח היא מילה, כן מילת מפתח / כשאני איתך". [ד]
החתן והכלה עומדים, עיניה בתוך עיניו, עיניו בתוך עיניה.
אף מילה לא נאמרת.
כל המוזמנים עומדים בשקט. אף עין אינה מוסבת מחזיון חד-פעמי זה.
מילה, לא נאמרה.
לא נאמר דבר?
להיפך, אולי בהעדר מלים, באותם רגעי חסד, נאמר בהם כה רבות? [ה]
<>
ואולי שכחנו.
גם אלוהים, אליו נושאים תפילה במלים, בתקווה, בעוצמה ובתרועת שופר; גם אלוהים אינו מתואר תמיד כבעל קולות תקשורת צורחים, "והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה. ויהי כשמע אליהו וילט פניו". [ו]
אליהו הנביא שומע קול דממה דקה.
רק כאשר אליהו אינו שומע דבר, אבל, כנראה קשוב היטב, הוא שומע את העיקר, את המהות.
רק אז אליהו מליט את פניו. [ז]
<>
ולא רק התוהו והחושך [ח] שררו לפני האמירה הראשונה, [ט] קול לא נשמע כי "רוח אלהים מרחפת על פני המים". [י]
שמת לב?
"רוח אלהים מרחפת".
מרחפת, אינה סוערת, אינה רוגשת, אינה פורצת, רק מרחפת בטרם נברא העולם, בשקט בראשיתי, אין סופי.
האם את זאת חוותה משוררת?
"המלים – תכרעו ברך לפני החיים / המלים – תכרעו ברך לפני הממשות / משהו בטרם המלים, דממה עמוקה / נוכחות עצומה בטרם המלים". [יא]
החיים, הממשות, דממה עמוקה, נוכחות עצומה, קודמים למלים, קודמים לרעש להמולה.
<>
אולי.
תחושה זו מביאה גם לאמירות הבאות, "המילים הן באמת מסיכה. רק לעיתים נדירות הן מבטאות את המשמעות האמיתית. לרוב – הן מסתירות אותה". [יב]
"עתה רואה אני ביתר בהירות את הסכנה שהשפה תמיד תהרוס את האפשרות שנוכל להביע את אשר יש ברצוננו לומר". [יג]
מפליא, מלים הן מסיכה?
לא.
נסו להשוות תחושה של חיבוק, ריגוש של נשיקה, חיוך של תינוק מול תיאור מילולי שלהם.
מתי תחושו, ומתי רק תשמעו?
מי יודע, אולי אלה היו הטעמים שבשלם קבעו חכמינו, "סייג לחכמה שתיקה"? [יד]
<>
"קול דממה דקה", "אלם קולה", "דממה עמוקה", "המילים הן מסיכה" האם המלים מיותרות?
<>
המלים מיותרות?
באמת?
הרי כל דברי הביקורת, כל היבטי הספק, כל תרועות הדומיה כלפי השימוש במלים, נכתבו, נאמרו ושוררו במלים.
גם החכמה שסייג לה בשתיקה, במלים מובעת.
<>
ואנו מדברים, מדברים ומדברים.
"אנו כולנו", התקשורת, את, אתה, גם אני ובעיקר הפוליטיקאים.
מדברים, מדברים ומדברים.
"היי",
"מה העניינים?", "כאילו", "הכל בסדר?", "מה קורה?",
ועוד מטבעות לשון נפוצות, עד שמגיע תור
ה"ביי".
<>
מה נאמר בכל הדיבורים האלה?
בכל זרם הצלילים והקולות רבים?
יש בהן תוכן? הן משדרות משמעות? הן צמודות לנתונים?
יש לך מה לומר על כך?
אני מעז לטעון.
לפי התרשמותי המאוד אישית, הרבה מלים מבטאות אמת מזערית, אם בכלל, ומעט מאוד משמעות, הן רק מלים.
מלים שנשמעות כנאמרות כלאחר יד, ואולי עדיף לומר כלאחר לשון?
<>
גם בתפילה.
יש המקפידים לקרוא כל מילה וכל תג, להבטחת שנה טובה.
האם קריאה כזו עשויה לעורר הד בלב המתפלל ובראשו?
או אולי יש בכך רק יציאת ידי חובה דין ומסורת.
כך צריך לעשות בראש השנה! [טו]
לא פעם נתקלתי במתפלל, שלא הבין את רוב הכתוב. אבל המשיך להתפלל, כלומר לקרוא אותיות, מלים וסימנים.
היש בכלל משמעות לתפילה שלמילותיה אין הד בלב המתפלל?
האם לכך, תפילה ייקרא?
ואולי תפילה אמיתית היא כמו תפילת יאשק, רועה הצאן הכפרי, ששם אצבעותיו בפיו ושריקה עזה ממלאת את בית הכנסת?
כל המתפללים נדהמים, נרעשים, "ממש חילול הקודש"!
ורק הרב הישיש, קרא בקול רועד, ""איפה הצדיק, שהתפילה שלו נכנסה לשמים? איפה הצדיק, שנתן לתפילות שלנו לעבור?" אבל הצדיק כבר לא היה בבית הכנסת.
הוא ברח משם, רץ אל הכפר שלו. [טז]
<>
לא כל אחד הוא בעל העוז לשרוק בבית הכנסת.
אבל, כל מתפלל כל מתפללת, אם, רק אם יכוונו ליבם בכוונה כנה לתפילה, אזי תימצא מילה, יתגלה פסוק, תואר פסקה, שיש בהם ביטוי כן לתחושות, לברכות, לתקוות.
ואז זו תהא תפילה שבוקעת מתוך הלב, תפילה שבדרך זו או אחרת תגיע, כי "תפלה שלא הגיעה – / מלאכים אוספים את שבריה, / וברך שלא ישער / בונים לה קן בלבם; / לעולם לא ידעו את פניה, / אך פניה הולכים אתם". [יז]
יש תקווה.
<>
אכן, התקווה לא פסה מן הארץ.
אבל, האם די בכך?
נתפלל רבות, והשנה תהיה טובה?
תפילה הכוללת מלים רבות היא הערובה המלאה לשנה טובה?
<>
ידוע שהעולם בהתהוותו מבראשית, נברא על ידי האמירה "ויאמר אלהים", הפותחת בריאה בכל יום. אבל, בצד האמירה מתוארת גם פעילות, "ויעש אלהים את הרקיע", "ויעש אלהים את שני המארת הגדלים", "ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה", "ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה", "ויברא אלהים את האדם". [יח]
האמירה לוותה במעשה, מעשה מכונן.
אם האלוהים הכל יכול, מתואר כך, אנו בני אדם, שבצלם אלוהים נבראנו, [יט] על אחת כמה וכמה, שאין עלינו להסתפק במלים של תפילה, צריך להתחייב גם למעשים.
מלים ללא מעשים, הן מלים ריקות.
גם חכמינו ידעו זאת, "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו". [כ] "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת". [כא]
לכן, "אמור מעט ועשה הרבה". [כב]
<>
רוצה שהשנה הבאה, תשע"ג, תהיה שנה טובה יותר?
זה אפשרי?
כן, תלוי בכל אחד מאיתנו.
העולם גדול, רוב הדברים אינם תלויים בי.
אני, מול העולם האין-סופי, יכול לעורר שנה טובה?
אני הקט יכול?
לא.
אין בכוחי הדל להסיט נוהגי עולם, אפילו נוהג אחד.
אבל, המצב אינו הכל או לא כלום.
בידי, ביכולת כל אישה וכל איש, לנסות להשפיע על הסביבה הקרובה היומיומית של משפחה, של קהילה, של חברים של צוותי עבודה.
גם במרקם המצומצם הזה, יש מה לעשות.
יש לעשות הרבה, כדי לקדם שנה טובה.
וזה אפשרי.
<>
אם המלים לא תהיינה מסיכה לכוונות נסתרות.
אם השפתיים לא תהרוסנה אפשרות להביע את אשר יש ברצון לומר.
אם אדע שבמלים אין די, אם הן לא מלוות במעשה משמעותי, בקיום.
ואם אהיה קשוב גם למסרים שמגיעים ללא מלים.
אזכה גם למצב, בו כמו החתן והכלה, בלא מלים חשו, קיבלו, שדרו חום, קרבה ואהבה.
אם בכנות נפעל, יש סיכוי רב, ש"שנה טובה" לא תהיה רק סיסמה.
זו תהיה מציאות שתיבנה אט-אט.
לטוב.
אמן.
הבהרות ומראה מקום
א. נעמי שמר, הכל פתוח.
ב. משה דור, בשפתה שלה, ההדגשות הן שלי, מ.ל.
ג. אהוד מנור, ברית עולם.
ד. אהוד מנור, את מילת מפתח.
ה. עדות אישית שלי, חתונת אחד מבני, כ באב, תשע"ב.
ו. מלכים א יט, יא–יג.
ז. "זאת היא הדממה העליונה, המתעלה בהודה על הרוח, הרעד, ועל האש. קול דממה דקה, והנה ה' עובר" (אורות הקודש ג, א), בתוך "סייג לחכמה שתיקה", הרבנית, עו"ד פנינה נויבירט, קהילת ''אהל ארי'', רעננה, http://mikve.net/content.asp?pageid=787
ח. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב).
ט. "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (בראשית א, ג).
י. בראשית א, ב.
יא. מאיה בז'רנו, "המלים", בתוך זיסי סתוי (עורך), 66 משוררים, תל אביב 1996, עמ' 390.
יב. הרמן הסה, על סימנית קריאה בספר, ברשת סטימצקי.
יג. מרטין היידיגר, בדרך לשפה אצל ש"ג שוהם, אלימות האלם, תל אביב 1984, עמ' 157.
יד. משנה, אבות ג, יג.
טו. וגם בכל שאר הימים והמועדים.
טז. על-פי, שלום אש, הצדיק הכפרי.
יז. דרור מרים, שלא הגיעה.
יח. בראשית א.
יט. "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו).
כ. משנה מסכת אבות ג, יז.
כא. משנה מסכת אבות ג, ט.
כב. משנה, אבות א, טו.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
