תקציב המדינה אמור להוות למעשה את הכלי העיקרי לביטוי המדיניות הכוללת, ולאו דווקא הכלכלית, של הממשלה. הוא מבטא כמובן את המדיניות התקציבית של הממשלה, כך שאין כמעט החלטה של הממשלה שאין לה ביטוי בתקציב המדינה.
תקציב המדינה, מנקודת מבטו של איש המשפט הציבורי, הוא בראש ובראשונה "הסדר חוקתי" בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת. הסדר זה נועד לשמש בסיס חוקי להגשמת מדיניות הממשלה. עיקרון העל העומד ביסודם של חוקי התקציב השונים הוא עיקרון שלטון החוק - כל הוצאה של כספי הציבור תהיה גלויה לעין כל ומאושרת על-ידי רוב חברי הכנסת. לאחר שנחקק כדין, מהווה תקציב המדינה מסגרת, שבתוכה, ורק בתוכה, רשאית הממשלה לפעול.
ניתוח משפטי של תקציבי המדינה בשני העשורים האחרונים לפחות נראה יותר כעיסוק ב"כללי המשחק", תוך הימנעות מהתייחסות אל "המשחק" עצמו. תקציב המדינה נועד להגשים את יעדי המדיניות הכלכלית של הממשלה, ומהותו נעוצה דווקא במספרים שבו. המספרים הקבועים בחוקי התקציב, יותר מאשר המושגים המשפטיים והניסוחים המדויקים ומהמפותלים, הם האמורים להפיח רוח בתקציב המדינה. אבן הראשה של תקציב המדינה אמורה להתייחס באופן ענייני ומהותי ליעדי המדיניות של הממשלה על בסיס ההסדר החוקתי שבין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת. אך עם תחילתם של התמרונים הפוליטיים של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ, שתכליתם משיכת זמן, וכאשר מפלגת "המקופחים" התורנית מאיימת בפרישה מהקואליציה אם לא תתקבלנה דרישותיה, וכל סקטור מושך לכאן ולשם - או אז ידע כל דרדק שהחל העיסוק בכללי המשחק של רקימת תקציב שבינו לבין המהות אין כל קשר. כך, למשל, תקציבים האמורים לאושש את מערכת החינוך, מערכת הבריאות, לסגור פערים חברתיים ולדאוג לאוכלוסיות קשות יום, ינותבו בסופו של יום ליעדים שאין בינם לבין חוסנה של המדינה והחברה הישראלית ולא כלום.
עניין תקציב המדינה יכול להיות שפיט בפני בג"ץ בתנאים מסויימים
מעמדו המשפטי של תקציב המדינה חייב להיות שלוב במעמדו כמכשיר להגשמת מטרות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. בעת ההתנצחות סביב "העוגה התקציבית", כשהכל נושאים עיניהם לעבר גודלן של "פרוסות העוגה" ומתעניינים לדעת כמה יקבל כל צד; או-אז בוחן המשפטן את דרך ביצועו של החיתוך, את תקינותו והגיונו, את אופן ההחלטה עליו, את חוקיותו. לפיכך, ולתפישתי, עניין תקציב המדינה יכול להיות שפיט בפני בג"ץ בהתקיים מספר תנאים, שמפאת קוצר היריעה לא אמנה אותם כאן. אמנם ולמרות ההסדר החוקתי שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת בנושא חוק תקציב המדינה עלולות להיווצר "תקלות" שבמהותן הינן בלתי-חוקתיות - כאן המקום להתערבות הרשות השופטת ולהסדיר קלקולים מהותיים בתקציב.
זכותו של הציבור להשמיע דעותיו בעניין תקציב המדינה כאשר הממשלה מתעסקת בכללי המשחק ולא במהות. העובדים והמובטלים, הצעירים והגמלאים, אנשי העיר ואנשי הפריפריה, היבואנים והיצואנים, החילונים והחרדים, החלשים והחזקים, הפוליטיקאים והעיתונאים - לכולם תפקיד מוסרי-אזרחי בשיח הציבורי שבו יביעו את עמדתם בסוגיות הרבות שמעורר תקציב המדינה.
פתיחת שתי הדלתות, הראשונה כעניין שפיט והשניה השיח הציבורי - נחוצה לנו יותר מתמיד. בהיעדר תקציבים חיוניים האמורים לשקם מערכות קורסות ולנוכח אוכלוסיות רבות עומדות בפני שוקת שבורה והמציאות מכבידה על רוב האזרחים, עדיפה בעיניי פתיחת הדלתות על פני מרי אזרחי והפגנות זעם. רוב הציבור מבין ויודע לאן זורמים התקציבים ולמה הם משמשים. מימון בעלי ברית, "גילוח" נוסח נתניהו, הזרמת כספים לסקטורים בעלי השפעה קואליציונית, עיבוי ובניית התנחלויות בלחץ הימין והעלויות שבאחזקת צבא לשמירה על בתיהם וחייהם של המתנחלים - כל אלה ועוד הינם תוצאה של כללי המשחק בתקציב המדינה, בעוד שהמהות נדחקת עד קצה היש.
הכפפה הושלכה לפני המשפטנים, ואלו בעיקר מתנועות "לאיכות השלטון": קיימת פרצה בחוק התקציב, ועלינו להרחיבה ולהגישה כשפיטה בפני הערכאה השיפוטית העליונה בישראל, במקביל לקיום שיח נוקב בחברה הישראלית על אודות ליקויי התקציבים של ממשלת הימין.
ד"ר בר חיים
