יום ראשון היום ואנחנו נוסעים בכביש מנמירוב לכיוון אומן, בדרכנו לקייב בסופו של יום.
הנוף משני צידי הכביש חד גוני, פני הקרקע שטוחים והכביש הדו מסלולי לא משהו ומלא חתחתים. פתאום נשמעת תזמורת המנגנת שיר חסידי. תזמורת של כלי נשיפה המלווים בנקישות של תוף.
"מי מנגן פה לחן חסידי באמצע הדרך הכפרית הזאת?" מוכרחים לראות.
עצרנו את המכונית ולעינינו התגלתה תהלוכה דלילת משתתפים שנראתה מוזרה, אך בודאי הייתה חלק מן הנוף והמנהגים המקומיים.
בראש התהלוכה צעדו חתן וכלה ומצידם שושביניהם, אחריהם אורחים והתזמורת: שני נגני חצוצרה, שני נגני טרומבון ולידם נגן התוף המכה בו במצילתיים, ועוד קצת אורחים.
נגני כלי הנשיפה צועדים ומנגנים והמתופף מכה בעוז במצילתיים על התוף הגדול הקשור לחזהו.
לאן הם הולכים מהבית אל הטכס בכנסיה? או מהטכס בכנסיה חזרה אל הבית?
מנגינות חסידיות הן "שלנו" אבל כנראה מוטמעות היטב בהווי התרבותי המקומי. הרי כאן באזורים האלה החסידות פרחה במאות ה 18 וה 19. מאחורינו בנמירוב פרחה חצרו של ר' נתן מנמירוב תלמידו של ר' נחמן ולא כל כך רחוק במונחים של המקום, נמצאת מז'יבוז' שם לימד הבע'שט ובהמשך אומן שם חי בערוב ימיו ר' נחמן.
נזכרתי בשירו של ביאליק שגדל בז'יטומיר צפונית לאזור שבו אנו נוסעים עכשיו.
מקהלת נוגנים (חיים נחמן ביאליק)
יוסי בכנור ובאו לחתנה
פסי בתף, נשים וטף,
משה בחצוצרה – יצאו במחולות
והמה הרחוב. וימחאו כף.
כנראה שביאליק קיבל את השראתו לשיר בנופים האלה וכאילו לא עברו מאז למעלה ממאה שנים.
מומחית בתחקיר, מייעצת ומבצעת תחקירים וכתיבה תיעודית. מומחית בהדרכת סיורי שורשים במזרח אירופה, עוסקת בהנחלת השואה ומדריכה במוזיאון יד ושם. בתהליך של כתיבת סדרה של מדריכי תחקירים.
בקרוב יצא לאור "המדריך לתחקיר איתור שורשים, אזרחות ונכסי משפחה" כספר דיגיטלי שישווק באינטרנט, מסדרת מדריכי פינצטה.
