התנגשות הציביליזציות 

קריאת התיגר האסלאמית כנגד מדינות המערב ההולכת ותופסת תאוצה בשלל ביטויים, כמו: מהומות הזעם של המון מוסת מול שגרירויותיהן של המדינות הנ"ל, רציחתו של השגריר האמריקאי בלוב, צמיחתן של תנועות בעיקר באירופה שעיקר משנתן היא הטפה נגד תרבות המערב ומתן כיסוי לתאי טרור 'רדומים' לרבות הוצאה לפועל של פעילויות טרור במדינות אלו. קריאת תיגר זו מנומקת על-ידי מנהיגי הציוויליזציה האסלאמית כתגובת-נגד הפרובוקציות האנטי-אסלאמיות והנביא מוחמד שהתפרסמו בחסות עיקרון חופש הביטוי. הכוונה היא בעיקר לקריקטורות הפוגעניות ולסרט 'תמימות המוסלמים' אשר מציג באור מביש את הנביא מוחמד ועדת מאמיניו. מדינות המערב מאידך גיסא ניצבות המומות, מופתעות ומגמגמות משפטי פיוס באמצעות מנהיגיהן כשבמקביל ממשיכה התקשורת אצלם לנצל את במת חופש הביטוי ולשפוך שמן נוסף למדורה הלוהטת. לכאורה ובדרך הפשט ניתן להיתמם ולראות את הזעם של העולם המוסלמי, כתגובה לפרובוקציות של הסרט המדובר והקריקטורות הלועגות למוחמד כנביא ולאומות האסלאם בכלל. תפיסה שטחית שכזו אין בכוחה להסביר את כלל התהליכים הגיאו-פוליטיים המתחוללים כעת ולאלו שעוד יגיע יומם. לעומתה ניצבת התפיסה המנסה לחקור ולחתור עד שורש העניין, לנתח מהלכים כלל עולמיים תוך הסתכלות בראי ההיסטוריה, גישה העשויה ללמדנו רבות אודות אופיו של התהליך בו מתנגחים "הם" ו"אנחנו" זה בזה. הייתי מתאר את העניין כ"אילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין" [ על יסוד אבות ג', י"ז ], רוצה לומר, שרב הנסתר על הנגלה ושלמעשה אנו צופים כעת במערכה אחת מתוך סאגה עתירת הצגים וממדים, כאלו הניתנים להצבה כרונולוגית על ציר הזמן, אחרים במופע המכיל סגנון חיים מסוים וכן הלאה. תיאור יסודי של מאזן הכוחות והיחסים בין מדינות המערב מחד גיסא ועולם האסלאם מאידך גיסא נחזה כבר בשנת 1992 על ידי פרופסור סמואל הנטינגטון אשר העלה על הכתב את הגיגיו ב- 1996 בחיבור הקרוי: 'התנגשות הציביליזציות'; אשר בעיקרה נאמר כי הזהות התרבותית והדתית תהיה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. במילים אחרות הנטינגטון רואה את הציוויליזציות ככוח המניע הראשי במערכת היחסים הבינלאומיים. ציוויליזציות נבדלות זו מזו בערכיהן הבסיסיים ובהשקפותיהן הבסיסיות והנחות היסוד במגוון שאלות ורעיונות. על פיו, בני האדם מגדירים עצמם במונחים אתניים ודתיים ועל כן הם נוטים לראות את מערכות היחסים בינם לבין אנשים מקבוצות אתניות או קבוצות דת אחרות במונחים של "אנחנו" מול "הם". הבדלים אלו יוצרים חילוקי דעות בסוגיות מגוונות. קווי שבר בין ציוויליזציות נוצרים והינם בלתי נמנעים: למשל בכל הקשור למאמצי המערב לקדם את ערכיהם ברחבי העולם נולדות תגובות נגד מצד הציוויליזציות האחרות. לשיטתו של הנטינגטון הדת היא קריטריון מפתח בחלוקה לציוויליזציות; לפיכך התנגשויות בין הציוויליזציות לא מן הנמנע שתהא על רקע מלחמות דת, כמו: "הג'יהאד" למשל.

ברם, הציוויליזציה המערבית והציוויליזציה האסלאמית מצויות בחכוך טקטוני לא מהעת האחרונה כפי שמציגה זאת התפיסה השטחית; מדובר אפוא בקרב עתיק יומין עוד מתום עידן תור הזהב האסלאמי. 'השבר' בין שתי התרבויות מקורו בשונות הרבה בערכיהן הבסיסיים הן מבחינה אתנית והן מבחינה דתית לרבות הקיטוב שרק הולך ומחמיר ושמקורו דואלי; דהיינו התייחסותן של מדינות המערב לתרבות מדינות האסלאם כאל תרבות מפגרת ופרימיטיבית ולדתן כאל דת שניתן להציגה בהומור ואפילו ככל שיהא לגיטימי, עדיין נתפס בקרב העולם המוסלמי כאל פגיעה וזלזול בתרבותם ודתם. האחרונים תופסים את המערב כיצור דו-ראשי: האחד בו טמון שורש הרוע ומשנהו נאיבי וחסר רגישות. פערים אלו ואחרים הם למעשה עיקר ההוויה העכורה בין הגושים שלא תשקוט עד שהמשטמה העזה ורוח הנקם היוקדת בליבם של בני הציוויליזציה האסלאמית תביא לדעיכתו הסופית של המערב - עד כיליונם המוחלט של 'הכופרים'. השקפה זו מזינה את כוחות המהפכה ועידן 'האביב הערבי' הנהנה כעת מפריחה הרסנית וזו עלולה להוביל את כלל הציוויליזציות בכוכבנו למבוי סתום. טעותם הבסיסית של לוחמי האסלאם נעוצה בתפיסה שמלחמה זו היא בין 'המדוכאים' לבין 'המערב הדורסני', והאמת רחוקה מזו. הציוויליזציה המערבית אינה מצויה בפאזה של 'אביב', 'קיץ' או 'סתיו' כבר עת ארוכה ש"החורף" מאפיין אותה. ביטויו של מצב זה כולל: פילוג במבנה החברתי העירוני. חולשה מחשבתית ורעיונית אשר גוררת להיחלשות מעמד הדתות המסורתיות. ההתנהגות של הפרטים בחברה מתאפיינת בחומרנות ורכושנות. התועלתנות עומדת ביסוד השיקולים האנושיים. המחשבה המופשטת הטהורה מוחלפת במקצוענות מדעית מוכוונת מטרה והישגיות. המשטר הפוליטי הינו דמוקרטיה הנתונה להשפעת בעלי הממון והמנגנון הבירוקרטי הממשלתי.

בהקשר זה ועוד קודם לתאוריית 'התנגשות הציוויליזציות' של הנטינגטון פרסם ההיסטוריון והפילוסוף הגרמני אוסוואלד שפנגלר את חיבורו "שקיעת המערב" ( 1922 )  ובו מתאר את עלייתן ושקיעתן של תרבויות כתהליך מעגלי. מעין "גלגל החיים" של ציוויליזציה: לידה, בגרות, ושקיעה; תהליך בו כל תרבות מקיימת תהליך מחזורי של צמיחה והתפתחות ולאחריו נסיגה ושקיעה. המחבר, בן החברה המערבית, מאבחן את מצבה של החברה המערבית כבר אז ( 1922 ) כנתונה בשלב האחרון, הנסוג, של תהליך זה. ניתוח מושכל של דפי ההיסטוריה ועד היום מעלה חשש כבד שאכן המערב 'דועך' מול הציוויליזציה האסלאמית המונעת ממוטיבים של נקמנות על ההשפלות והדורסנות היהירה מצד התרבות המערבית ומאז תום עידן תור הזהב של האסלאם.  

הנה כי כן ובהתייחס לגישה הטוענת שהציוויליזציה המערבית מצויה בתהליך של שקיעה ודעיכה, נותרת השאלה מהו הסטטוס של הציוויליזציה האסלאמית והאם נכון להגדירו כ"אביב", דהיינו צמיחה מחודשת של תרבות האסלאם ?

לגישתי אין תקומה לציוויליזציה ששקעה ופסה מהעולם; גם אוסוואלד שפנגלר לא כיוון לתהליך מחזורי שבסופו מתחילה 'לידה' מחדש של אותה ציוויליזציה אשר נפחה את נשמתה. אשר על כן וכך לטעמי יש לראות את פני הדברים: ראשית דבר, תרבות ערב והאסלאם בכלל אינו עובר תהליך של בריאה ולידה מחדש מדובר לכל היותר במלחמת ישויות ארכאיות המנסות לסגור חשבון ביניהן; תהליך שיכול ויימשך מספר עשורים נוספים. מכאן שאיני מוצא טעם לקרוא לפעולות הטרור ומהומות המתחוללות בעולם האסלאמי בשם "האביב הערבי". משאלת ליבם ותקוותם של בעלי עניין הייתה וממשיכה להיות: תקומתה מחדש של אימפריית האסלאם והנחלת דת האסלאם בכל העולם במקביל להכחדתם של הכופרים. אפשרות שכזו אינה סבירה בעליל מסיבות רבות כשהעיקרית בהן היא קיומם של כוחות נוספים במשוואת התנגשות הציוויליזציות. פרמטרים נוספים אלו הינם בעלי השפעה לא מבוטלת שחייבים להביאן בחשבון, כמו: קריאת התיגר של הציוויליזציה הסינית על המערב ועוד. לפיכך בניתוח מהלכים גאו-פוליטיים כלל עולמיים יש לראות את התמונה הכוללת ולא מופע יחיד בלבד.

מאי נפקא מינה - שהרי ברי לכולי עלמא שאין עסקינן בהחייאת גווייה אלא בפרפורי גסיסה של ציוויליזציות הנושאות עימן משקעים מרים כלענה "ומוצאתיו מקדם מימי עולם" [על יסוד מיכה ה' א]; אלו באות לידי ביטוי בהתכתשויות ביניהן שמן הסתם כאמור תימשכנה, ברם לא תהיינה בלתי-תלויות בכוחות ובציוויליזציות האחרות שגם הן משחרות לטרף.