ביקורת 

איך מתמודדים עם ביקורת - האם יש דבר כזה -"ביקורת בונה" - האם ניתן לקחת ביקורת למקום מעצים - ואולי היא רק גורמת להרגשה רעה - ובכלל-עם מה קשה יותר להתמודד - עם ביקורת הנמתחת עלינו ע"י אחר או עם ביקורת עצמית ?
 
אולי במקום להמשיך ולשאול עוד ועוד שאלות שנושא הביקורת מעורר - ננסה לברר,להבין ולהציף בגלוי את התחושות המתעוררות אצל מי שמקבל ביקורת.(האם נכון יותר לומר "סופג ביקורת"?) וניגע בסיבות הגורמות לאנשים להעביר ביקורת.
 
ב . ק . ר
 
מבקר   בקר   בקרה   ביקורת    ביקור
 
מבדיקה קלה של המשותף למילים הנגזרות מהשורש ב.ק.ר. ניתן להבין כי מעביר הביקורת חייב להיות אורח קרוא, כלומר מי שאנחנו מוכנים או מזמינים מרצוננו אל חיינו בדבריו ובהתנהגותו, ולא מי שמתפרץ אלינו ומאיים עלינו. מי שייתן לנו את הערכתו להתנהגותנו באופן אחראי. אדם שאנחנו מוכנים ומסוגלים לקבל את דעתו, דרך חשיבתו ויחסו לדברים. אנחנו חייבים לבטוח במבקר ולהיות משוכנעים בכל נימי נפשנו כי הוא שוחר טובתנו ולא מנסה להשתלט עלינו ולהאדיר את עצמו על חשבוננו. שיהיה מי שבכוונתו להעצים אותנו, להראות איפה כדאי לנו אולי לשנות את דרכינו, ורצוי גם - איך. לא מי שרק יאשים אותנו או ירצה פשוט לבטא בקולי קולות את חוסר שביעות רצונו מאיתנו.
 
עוד מהיותנו ילדים רכים אנו חשופים לביקורת. כילדים- ההורים הם הדמויות המחנכות, ועם השנים מתרחב המעגל : מורים, חברים, בני זוג, מעסיקים,וכו'.. הביקורת זורמת אלינו באופנים שונים ולרוב היא גורמת לנו לחוש בצורך להתגונן או לחילופין לחוש חוסר אונים. במקרים שהביקורת תינתן בצורה נכונה- נוכל ללמוד ולהיבנות ממנה. אם הורה מעיר לילד באהבה - "לא חמוד. זו אינה הדרך...כדאי שתנסה שוב. אתה יכול." - הילד מיד יבין שיש דרך אחרת והיא זמינה עבורו. גם אם יביע התנגדות או תסכול - הם יגיעו ממקום שונה. לעומת זאת- אם הילד ישמע ביקורת מדכאת כמו :"מה פתאום ?! לא ככה ! איזה שטויות !!" -המסר שייקלט אצלו יהיה - אני טיפש, לא יוצלח ועושה שטויות. תחושה זו תעורר אצלו אנטגוניזם בושה ותוקפנות.
 
מקבל הביקורת חש מוחלש ומותקף ויכול להגיב באופנים שונים הנעים לאורך כל קשת התגובות מהשתתקות מוחלטת ועד התפרצות חסרת מעצורים. יתכן וישיב מלחמה, יגלה תוקפנות ויחפש "להחזיר" ולמצוא לעצמו מקום בכוח. -"למה אני?! תמיד אני, נכון? רק אני מפריע! כולם דיברו ורק אותי את מענישה !נמאס לי ! לא מעניין אותי !" יתכן ויגיב בדרך של ניתוק - לא רואה, לא שומע, לא מדבר... - התנתקות רגשית, מנטלית או פיזית. ויתכן שיחוש קיפאון, אלם, שיתוק וחוסר יכולת להגיב - אלא יסתגר פנימה - לתוך עצמו בדממה רועמת ומשתקת.
 
גם כשלא מבקרים אותנו במילים אלא רק מבטלים אותנו בתנועה או במבט , או שפשוט מתעלמים מאיתנו- אנו חשים לא שווים ואפסיים וכן רוגז ועלבון. תחושה של חוסר ערך. אחת התחושות הקשות ביותר היא שאנחנו לא שווים אפילו התייחסות. גם לא את המעט הזה...
 
מילים קשות, קללות וצעקות - אף הן סוג של ביקורת. -"אתה אפס ! מי אתה בכלל ?! אין לך שום זכות !" משפטים כאלה ושכמותם מתקבלים כאילו נאמר בהם : אני החזק והשולט,המבין ויודע הכל. השופט שלך. אני אכפה עליך את דעתי, רצוני ומחשבתי-כי רק אני צודק ואתה לא נחשב !
 
כולנו זוכרים ילדים שניסו להשתתף בשיעור אך היססו. מידי פעם הושתקו בחוסר סבלנות או זכו לתגובות מבטלות. אחרי תקופה כבר לא ניסו. וכשפנו אליהם- הפכו תשובותיהם למגומגמות יותר ויותר. או ששתקו. כאילו אינם יודעים ומבינים דבר.ילדים כאלה אשר ספגו ביקורת מבטלת, מזלזלת ולא מעריכה באופן סיסטמטי, ואולי אף מהוריהם - יכולים להפוך לילדים נחבאים אל הכלים שרק מתפללים שלא יפנו אליהם. או מאידך- יכולים להפוך ל"מופרעים" או ל"ליצנים" של הכיתה. כאלה שיתפרצו ויחצינו התנהגות קולנית ולעיתים תוקפנית - "...שיתיחסו אלי..רק שישמעו אותי...לתפוס איזה שהוא מקום..." כך או כך יתכן וישארו מדשדשים מאחור לאורך התבגרותם ובגרותם. אם יתמזל מזלם ויגיע מי שיוכלו לסמוך עליו - מי שיעזור להם לשקם את הדימוי העצמי הפגוע שלהם - יצליחו בכל זאת לפרוח ולממש את הפוטנציאל המצוי בהם.
 
תגובות של התעלמות או אפילו רק הבעה זועמת ומבטלת מספיקות בכדי שנאלץ להתמודד עם מסר שהוא מדכא ומשפיל - "...למה אתה מסתכל עלי ככה - מה ?! מה ?!! מה הפעם ?!!" רמת העלבון, הדיכוי והיחס לביקורת יהיו תואמים למבנה אישיותנו ולהערכתנו העצמית. ביקורת הנמתחת עלינו שלא תוך התחשבות ברגשותינו, במצבנו הרגשי והנפשי באותו הזמן ומתוך אהבה וחמלה- עלולה להתפרש על ידנו כאקט של דורסנות השוללת ומבטלת את מקומנו הלגיטימי.
 
מוטיב של תוקפנות קיים לא רק במילים שנאמרו אלא בעצם ההחלטה והקביעה - רק אני יכול ואתה לא !
 
הורים אמורים להיות מקור מבטחם ומרכז עולמם של הילדים אשר תלויים בהוריהם לקיומם ברמה הבסיסית ביותר - אוכל, שתייה, מחסה..... לכן ביקורת המגיעה מהם הינה מאיימת ביותר ועלולה לגרום לחוסר אונים מוחלט אצל הילד. שימוש במילים כגון : "תמיד אתה....,כל הזמן אתה..." הינו שכיח מאד. מבחינת הילד זו התייחסות גורפת לכל התנהגותו ומהותו ולא למקרה מסוים. ככול שהביקורת תימשך זמן רב יותר ולא תהיה ספציפית וממש ממוקדת באופן כירורגי לסיטואציה , אלא תהיה כוללנית ותשלול את כל מעשיו והתנהגותו של הילד - היא תופנם אצלו ותגרום לו להאמין שמשהו במהותו מקולקל. זו תהיה התחושה שאיתה יגדל ויצא לחיים. חיים בהם ידע כי אינו מוצלח,לא טוב,לא מסוגל ולא יכול.
 
ילד צעיר שימזוג לכוס וישפוך אך יתקל בהורה שיאמר לו :"לא נורא חמוד. בוא- תנסה עוד פעם.אני חושב שכדאי לך להחזיק את הבקבוק בשתי ידיים. הנה- אני אדגים לך.תנסה.גם אתה יכול ". - ילד כזה מקבל ביקורת שאינה הרסנית ומסרסת. הוא ישאר במקום בטוח משום שברור לו כי עדיין נכון לסמוך על מעביר הביקורת אשר מאמין ביכולותיו ואיננו חושב שהוא חסר תקנה.להפך- מראים לו שביכולתו לשנות, וזה שכרגע נשפך- זו טעות נקודתית.ובוודאי שההורה אינו חושב שכל מה שהילד עושה הוא טעות אחת גדולה. ילד כזה לא ירגיש ששללו את כל המכלול שהוא מהווה.הוא בסדר. ואת הטעות אפשר לתקן.יתרה מכך- מעביר הביקורת סומך עליו, חושב עליו טובות וודאי שאינו אויב אלא אוהב למרות שנשפך...שפכו לי...שפכתי... בחוויה כזאת מיד יתכנסו כוחותיו של הילד לניסיון חוזר עם אמביציה,שאיפה להצליח ,תחושה של 'אני אהוב ורצוי' והפנמת יכולת גמישות כלפי עצמו.
 
ביקורת יכולה להיות מרכיב בכל מערכת יחסים. ניראה שפעמים רבות מנסה מעביר הביקורת לכפות את האג'נדה שלו (את דרכו ,את ה'אני מאמין' שלו) ובצעם העברת הביקורת- מרגיש שולט,חכם וחזק יותר לעומת האדם השני.
 
ישנן פעמים- במערכות יחסים ממושכות, למשל בין בני זוג - שאחד מתפקד כ'מבקר סידרתי' המשתלט על השני. הוא טורח להסביר עד כמה הוא עצמו מוצלח, מוכשר, יודע מה לעשות ואיך,מה לומר וכיצד לנהוג - לעומת בן הזוג שאנו מבין דבר ומצופה ממנו להיות רק "יס מן". -"תקשיבי ותשתקי.תלמדי ממי שיודע...אולי בסוף אפילו את תביני משהו.." מצב כזה עלול לגרום למקבל הביקורת להפנים ולהאמין בסופו של דבר כי הוא אכן נחות. בן זוגו נהדר,חכם,יודע.... ואילו הוא ממש לא. באופן שכזה הוא בעצם מגמד את עצמו ומאדיר את בן הזוג. מי שנמתחת עליו ביקורת תמידית יחוש פעמים רבות כחסר עמוד שידרה, ויפתח תלות ב"שולט והחזק" - במעביר הביקורת . גם בקשרים אחרים- נאמר בין "חברות" יכולים להתקיים יחסים דומים.חברה שתגיד לך: "תמיד את עושה אותו הדבר !תסלחי לי שאני אומרת לך אבל ההתנהגות שלך....,אני למשל....,ואצלי למשל....,ושלי למשל...ו...תראי אותי !" סליחה ! אם אני ארצה ביקורת- אני אבקש אותה ! ואם נראה לך שכחברה טובה את מזהה משהו שכדאי שאשים אליו לב - בקשי רשות ותבדקי האם אני פנויה להכיל את דברייך. אולי כדאי שתשמיעי אותם בזמן אחר כי כרגע אני ממש מוצפת ודמעות או כעס או עצב או השד יודע מה ממלאים אותי ! ואם אינך אדם שמתקיימת בינינו מערכת יחסים של אמון ובטחון הדדיים - שמרי את הביקורת שלך לעצמך ! הכרחי שנותן הביקורת יהיה האדם הנכון בזמן הנכון, וברגישות הנכונה.
 
לפעמים אנו נוטים לבלבל בין חינוך לבין ביקורת. למעשה בחינוך אנו מנסים להציב מראות שישקפו לילד את התנהגותו תוך שילוב תגובות, הכוונות וחיזוקים על התנהגות טובה. עודף הערות עלול להיות זרז להתפתחות של ביקורת עצמית שלילית.מי שגדל בסביבה ששידרה לו תדיר חוסר מסוגלות וייאוש ממנו- אין פלא שלא יאמין בעצמו. חוסר אמון שכזה ממלא בתסכול ופגיעה באגו ובהערכה העצמית שאמורים להיות עמוד השדרה שלו. כי אם אני ילד שתמיד שומע " בחיים שלך לא..."- למה שאח"כ אאמין בעצמי?! השאיפה היא להאיר ולא להעיר. ככול שהמשוב החיובי יתפוס חלק משמעותי יותר- תתבסס ותופנם הרגשה של אהוב ורצוי בחברה וכך יתחזקו הביטחון העצמי , יכולת השליטה העצמית והיכולת לריסון וויסות דחפים והתגמשות.
 
מסתבר שלתשומת לב ואהבה אין תחליף. ככול שהביקורת מבחוץ מתמשכת - כך קשה יותר לעקור את ההרגל לביקורת עצמית שלילית, קפדנית ופוצעת. אם התרגלנו מילדות לחוש דחויים, אשמים ולא מוצלחים - נתקשה כבוגרים לחדול מלבקר את עצמנו. "-לא מספיק טוב..לא עשיתי מספיק טוב..עוד פעם..אף פעם לא יוצא לי מספיק טוב.." לעומת זאת- מי שגדל בהכרה של סך כל חלקיו כדבר חיובי - ילמד לבטוח בעצמו. היות והפנים שלפני כל מקרה אירוע נקודתי שלא עולה יפה הוא קודם כל כן נהדר וכן יכול וכן מוצלח - הרי שהוא רואה את עצמו כמי שנמצא בחצי הכוס המלאה.
 
נכון- אמרנו "יתקשה",אך לא בלתי אפשרי. אפשר לשנות ולתקן. בעבודה נכונה עם אדם שיצליח להתחבר לרגשות ולבנות מערכת יחסי אמון ותמיכה, יחסים שאין בהם שמץ של איום , דעות קדומות ושיפוטיות - אלא רק אמונה ביכולותיו לשנות.לחפש ולמצוא דרך אחרת אשר תוכל להתאים ולהיות נכונה עבורו. במקרה כזה - יש סיכוי טוב לשינוי ופריחה.
 
לסיכום- כדאי לזכור שבמתן ביקורת אנחנו חייבים להגיע ממקום של אמפתיה ולא לכפות את עצמנו ואת דעתנו. רצוי לספור עד עשר לפני שמתבטאים בקול .לבדוק האם הפוסל- במומו פסל - אולי זו בכלל נקודה רגישה שלנו עצמנו אשר לא הצלחנו להתמודד איתה - האם היינו מוכנים שיאמרו עלינו דברי ביקורת כאלה,והאם היינו מקשיבים לעצות - ומה היינו מרגישים - כדאי קודם לנסות ולהעמיד את עצמנו במקום האחר ורק אז להחליט אם נאות לבקר או שמא הביקורת רק תפגע - חשוב שלא נשכח לדבר בגובה העיניים ונשמור על כבוד כל הצדדים. תפקידנו אינו לנהל את השני אלא להציב לפניו מראות מהן יקבל משוב. ואולי הכי חשוב- לפני שאנחנו מבקרים עלינו להיות משוכנעים כי גם אנחנו וגם הצד השני יודעים בוודאות שרק טובתו ניצבת על הפרק.
 
וכשאנחנו מקבלים ביקורת - כדאי שניקח אותה כצידה לדרך וננסה להפיק ממנה את המקסימום. שלא נמהר להיפגע. לא כל אחד מנסה להעליב אותנו ! סה"כ ביקורת הניתנת ממקום נכון- היא דבר בונה ונחוץ. היא חלק מבניית גבולות וערכים. כשמנגנון הביקורת העצמית עובד טוב - הוא אינו פוסל את ערכינו אלא בודק ובוחן בכבוד הראוי את התנהגותנו בהתאם למצבים שונים.
 
ולכולנו - שוב נזכיר בקול שיש תקווה. לא כל מקרה בו נתנו ביקורת או הגבנו שלא "לפי הספר" הופך אותנו להורים, חברים או בכלל בני אדם הרסניים ולא מתחשבים. כל עוד הדברים נעשים במינון הנכון ותוך תשדורת קבועה הנתפסת בכל החושים-במגע, במבט, במילה...-אני אוהב אותך, כמוני כמוך, אנחנו אולי בני גיל שונה או בעלי ניסיון חיים שונה אבל שנינו טובים באותה מידה, ו....כן- הכי חשוב- האהבה שלי אינה תלויה בדבר. אז יש מקום גם לטעויות. גם לבקשת סליחה אם צריך וגם למרחב פעולה וחיים.
 
מותר לא להיות מושלמים אלא רק עצמנו - ולהנות מכך.
 
כל הזכויות שמורות למישל קמחזי