דימוי עצמי 

היא תמיד נראתה לי מושלמת. סוג של נסיכה. מושא להערצה.
 
כמעט ולא העזנו לפנות אליה. הרי מי אנחנו- בנות רגילות שכמותנו- שנפריע לה ...? והיא, בשקט המזהיר שלה, הייתה מתנהלת לה על מי מנוחות במסדרונות בית הספר בעוד אנחנו מביטים בה. הבנות בקנאה. הבנים בהערצה.
 
 
חלפו שנים רבות ושוב הצטלבו דרכנו . בסדנא להעצמה אישית ושיפור הדימוי העצמי. לקח לנו כמה דקות לעכל את הימצאותנו יחד באותה סדנא. ועוד בסדנא הזאת...
 
-"מה- את ?!"
 
-"לא, את..."
 
-"אבל מה יש לך לעשות פה? לך חסרה עוצמה? בטחון - הרי את המושלמת, לא?!"
 
-"אני? ..מי שמדברת...."
 
-"סליחה ?!"
 
-"כן. מה את מתפלאת - כל התיכון הייתי לבד. אף אחד לא דיבר איתי.....ואת- את תמיד היית מוקפת בחברים...צוחקת...מה בכלל את עושה כאן ?!"
 
הרבה דברים לימד אותי המפגש ההוא. ואולי יותר מכל הסבר שקיבלנו לאורך הסדנא- מבט גנוב לעבר "המושלמת" מידי פעם- שיקף לי את משמעותו וחשיבותו של דימוי עצמי. עד כמה זה לא משנה איך הסביבה רואה אותנו, אלא איך אנחנו תופסים את עצמנו לעומת האחרים. כיצד אנחנו מעריכים את עצמנו.
 
בכדי להבין כיצד ניבנה ומתפתח דימוי עצמי, עלינו לשוב אל למחוזות ילדותנו.
 
כבר מגיל צעיר ביותר מתחיל הילד להבין את מקומו וחשיבותו. האם הוא זוכה בקלות ליחס חם ולמילות חיבה, או שעליו להרעיש עולמות בכדי לקבל תשומת לב - האם כשמתייחסים אליו זה נעשה באהבה ובהבנה, או בחוסר סבלנות ?
 
מילים הנאמרות באופן מפורש או באופן סמוי- הן בעלות השפעה רבה על המשך חיינו.
 
כשילד מקבל שבחים על מעשים שעשה ועל הצלחות, כינויי חיבה ואהבה ומילים חמות על עצם היותו יקר ואהוב- הוא מעודד ובטחונו העצמי מועצם. לעומת זאת, ילד שנענה בחוסר חשק, בתשובות לקוניו, מזלזלות, בחוסר סבלנות תמידית וכד'- יכול לפתח דימוי עצמי נמוך.
 
שמות גנאי וביקורות מעליבות גורמים לנזק רב. כמו ילדה המכונה לעיתים קרובות "שמנה" ,"מטומטמת",ועוד..- יתכן כי ברבות השנים תאמין בכך ותפתח התנהגות תואמת. כלומר- אפשר שתתבייש להתבטא בחברה, תתקשה להביע דעה או להשיב על שאלות. (ויש לה דעה! בטח שיש לה דעה!) ואם המצב יישאר כזה- יכול להיות שתשלים לאיטה עם ה"עובדה" שהיא טיפשה. לכן תהיה בעלת רמת צפיות נמוכה מעצמה ומחייה. היא תחשוב שאינה יכולה להתקדם. וגם בזוגיות- היא עלולה לחוש שזה אשר נמצא איתה, בוודאי עושה לה טובה גדולה. ועדיף לה לקבל את מה שיש.
 
היות ודימוי עצמי נמוך מוביל לתחושת נחיתות ולרגשי נחיתות- אישה שכזו, אשר חשה עצמה טיפשה, תרגיש נחותה וחסרת זכות להתנגד ולעמוד על שלה גם אם תופנה כלפיה התנהגות מזלזלת ומשפילה.
 
דוגמא נוספת יכולה להיות ילדה ששמעה לרוב, בין אם בפניה ובין בלחשושים מאחרי גבה- הערות על גופה- "איזה שמנה.. איזה תחת נהיה לה..... ראית איזה פולקע'- עמודי שלמה..". ילדה כזו- יש סיכוי שתפתח דימוי עצמי נמוך ביחס לגופה. היא עלולה לבלות חלק נכבד מחייה בדיאטות או בהתעסקות אחרת המנסה לתקן או להסתיר את הגוף שבגללו פיתחה רגשי נחיתות ואשר נתפס על ידה כפגום- למשל ע"י לבישת בגדים גדולים או רחבים ועוד.
 
אלה היו דוגמאות למילים וביקורות הנאמרות באופן גלוי, אך גם לביקורת סמויה יש השפעה חזקה באותה מידה.
 
ילד אשר מתעלמים מצרכיו, מדבריו או מנוכחותו באופן קבוע- עלול לפתח דימוי עצמי נמוך ביחס לעצם חשיבותו ומשמעותו ועקב כך גם רגשי נחיתות ביחס ליכולותיו וזכויותיו.
 
כמו ילדה ואם שבכל פעם שהן יוצאות יחד מהבית- תוך דקות ספורות נפער ביניהן מרחק פיזי. האם הולכת לפני הבת בצעדים מהירים והילדה מנסה כל העת להדביק את האם. הן לא ביחד. אין שום תקשורת ביניהן בזמן זה. האם מתרחקת והילדה רק משתדלת לא להישאר לבדה מאחור. לא ללכת לאיבוד. והיא מוצאת את עצמה חרדה כל הדרך מפני שהאם אפילו אינה פונה אליה בכדי לוודא שהיא עוד מאחוריה. להתנהגויות מתעלמות ומזלזלות שכאלה תהיה השפעה נכבדת על המשך חייה של הילדה. היות והיא כילדה חשה כלא חשובה וכמקור לבושה שאין רוצים להיראות לצידה- (אפילו לא אימה!) היא עלולה לגדול לאישה שתמיד תנסה לגמד את עצמה. לא למשוך תשומת לב ולא לעמוד על דעותיה ורצונותיה היות ותאמין שאין לה זכות. הרי אם כל חייה התעלמו ממנה והתרחקו ממנה -וודאי יש בה פגם ומקור לבושה.
 
כמובן שביקורת סמויה בעלת השפעה שלילית וחזקה ביותר איננה רק התעלמות שקטה אלא גם תנועות גוף מבטלות, עיקום פנים , גלגול עיניים ועוד תנועות ורמיזות המשדרים סוגים שונים של חוסר עניין ודחייה. מי שגדל עם רגשי נחיתות- גדל עם תחושה של פגימות שאח"כ הולכת איתו כל חייו והיא תהיה חזקה במיוחד במצבים מסוימים או ליד אנשים מסוימים- אשר בתחושה הפרטית נוגעים באותה נקודה רגישה, ואפילו אם אינם מודעים לכך כלל.
 
למה הכוונה? - נאמר למשל אישה אשר מאז ילדותה התרגלה לתפוס את עצמה כשמנה. למרות שכבר מזמן השילה מגופה את עודפי שומן הילדות שקצת התעכבו עליה והפכה לברבורה נהדרת- היא עדיין מרגישה פגומה. קשה לה להיענות להצעות אותן היא מקבלת לרוב והיא מוצאת את עצמה מתביישת ומנסה להיעלם. הגברים השולחים לעברה מבטים ומחמאות ומנסים להתקרב אליה- אינם מבינים את הסתייגותה מהם וכלל לא מעלים בדעתם שככול שהם יותר מחמיאים למראה- הם גורמים לה למבוכה גדולה יותר. מבחינתה- היא איננה מסוגלת להאמין שהם באמת רואים בה אישה מושכת. בחוויה הפנימית שלה- היא עדיין אותה ילדה שמנה שהחברים סביבה לועגים לה.
 
הקושי הגדול ביותר מתחיל אם תחושת הפגימות הופכת להיות מרכזית בחיינו. השאלה היא לאן אנחנו לוקחים חוויה קשה זו, ועד כמה היא תופסת מקום בנשמתנו ובסדר היום שלנו. כי מי שהוא בעל דימוי עצמי נמוך- נכון להיפגע בקלות גם מדברים אחרים. בדרך פתלתלה ככול שתהיה- הוא כבר ימצא את הקשר בין הדברים. תמיד יחוש שאותו פגם מנצח ומביס אותו ואין ביכולתו להתגבר עליו.
 
אותה בחורה בעלת דימוי עצמי נמוך ביחס לגופה- בטוחה שאם היא לא התקבלה לעבודה מסוימת- זה בטח קשור איך שהוא למראה החיצוני, כי מי ירצה במשרד שלו אחת שנראית כמוה... ולא תחשוב שאולי הסיבה היא כישוריה או חוסר ניסיונה. בדיוק כפי שבילדותה היה "ברור" לה שלא התקבלה לוועדת קישוט מאותה סיבה ולא מפני שהיו מוכשרים ממנה בציור, ואותה המורה ייעדה אותה דווקא לכתיבה בעיתון בית הספר. אבל היא כבר לא רצתה. כל כך נפגעה, וכבר הייתה מוצפת מידי ברגשותיה מכדי לראות את התמונה הכוללת...
 
ישנן פעמים בהן מתוך תחושת הפגימות אנחנו עלולים להגיב בגרנדיוזיות. מעיין היפוך של OVER המעיד על חוסר. כמו תגובת- יתר המעידה על חסך. נאמר למשל שמתקיים דיון לגיטימי ובו נשמעות דעות מנוגדות ושונות. יתכן מצב ובו מי שבעל דימוי עצמי נמוך בקשר לחוכמתו, יכולת הביטוי שלו וכו..- יגיב ביתר קולניות והתנגדות נמרצת עד כדי ביטול דעת האחר לחלוטין והשתלחות וולגרית - מבלי להקשיב רגע בסבלנות ולנאמר. או כמו שימוש באיפור כבד מידי על מנת לטשטש פצעון קטנטן אצל בחורה שעדיין תופסת את עצמה כנערה מתבגרת עם הרבה פצעי בגרות אדמדמים ומציקים. ולמרות שחלפו השנים והדברים השתנו- היא עדיין מנסה לכסות ולהסתיר.
 
כפי שכבר הוזכר קודם לכן- לא רק במילים ישירות אלא גם באופן סמוי ניתן למתוח ביקורת ולגרום לאחר, ובעיקר לילד, לרגשי נחיתות. וכמו שהתעלמות, הבעת זלזול או תנועות גוף אחרות המביעות ריחוק, מיאוס שעמום ביטול וכד'- כך גם התמודדות קבועה עם דרישות או סטנדרטים שהם בלתי אפשריים- עלולה לגרום לדימוי עצמי נמוך. אם אנחנו מציבים בפני ילד רף שאליו הוא חייב להגיע בכדי לחוש שייך, אך הוא איננו מסוגל לעמוד בדרישה זו - הרי שאנחנו מותירים אותו מבודד ומבויש.
 
נאמר משפחה בת חמש נפשות. אמא עובדת במכון וייצמן למדע. האבא בכיר בחברת הייטק. הבן הבכור לומד לתואר שני בביוטכנולוגיה. הבת חיילת. סיימה בהצטיינות יתרה את הבגרויות. יוצאת לקורס קצינות. הבן הצעיר מסיים יסודי. משפחה אינטלקטואלית. מידי בוקר מגיעים אל סף דלתם שלושה עיתונים. הרבה ספרות זרה מסתובבת בבית.(כל אחד מההורים יודע שלוש שפות זרות על בוריין) באופן כללי אפשר לומר שהאקדמיה היא חלק מהבית. כנסים, הרצאות, מאמרים, שיחות סלון, חברים, ואפילו לארוחות המשפחתיות בימי שישי מתגנבים הדיונים האינטלקטואלים האלה שנאמרות בהן אין סוף מילים לועזיות שהוא לא מצליח להבין. הבן הצעיר. שאף פעם לא מצא את עצמו חלק מהשיחות האלה. כי הוא, מה לעשות, אפילו ספר אחד לא הצליח לסיים בחייו...וגם משגיאות הכתיב עדיין לא הצליח להיפתר. והמספרים האלה שתמיד מתבלבלים לו...
 
אז מרוב בלבול ותסכול שבעצמו אינו יודע להסביר- מצא לו נישה משלו. הוא הליצן. המצחיקן. השטותניק. גם קצת המפריען. קצת הרבה. ובתור שכזה- משחררים אותו מהר מאותן שיחות אין סופיות, מהדיונים המעמיקים והשפה הגבוהה... ומהכיתה בביה"ס...
 
במשפחה כזו- המסר הסמוי הוא שיש בני אדם מלומדים שהם אלה ששווים יותר, ויש בורים וחסרי השכלה פורמלית אשר שווים פחות. נחותים. ולפי הנוסחה הזאת- הוא תמיד מוצא עצמו בצד המפסיד ואיננו יכול לעשות כלום בנידון. בטח שלא בקלות כמו יתר בני משפחתו. בטח לא לבד. וכך מתחילים חייו להסתבך. הוא חש עצמו כלא יוצלח וככבשה השחורה במשפחה. הוא לא מוצא את מקומו בקרב בני כיתתו. והחברים שכן מצא לעצמו- גם הם כמוהו. כמעט ואינם לומדים. מכל מיני סיבות. ואותם- בוודאי שאינו יכול להזמין לביתו... אז גם לידם הוא לא ממש מרגיש שייך. והבדידות מתחזקת. והוא כל היום עסוק בלהסתיר את מה שנתפס אצלו כמום נוראי, כפגם שהולך איתו כל הזמן- שבעצם הוא לא יכול. שזה לא תלוי ברצון שלו. שבנקודה הזאת הוא שונה. דרכו שונה, ובתחושתו- אינה מובנת ואינה מקובלת.
 
והנה לנו מצב שבו באופן סמוי,וכנראה שאפילו לא מכוון ולא מודע, הציבה המשפחה רף גבוה שמהווה מעיין "תנאי קבלה" שהוא אינו מסוגל לחצות ולכן בתפיסתו- לא יכול להתקבל ולהיות חלק מהמשפחה.
 
וכמו תמיד- כל הזמן מתלווה לרגשי הנחיתות גם תחושה של השפלה. תחושות של פגימות ובושה.
 
לאנשים עם רגש נחיתות יש אובססיה לדרג אנשים. מי יצא חכם יותר בשיחה. מי הצליח יותר לעשות דבר מסוים. מי היה נועז יותר, מצחיק יותר, מיוחד יותר, אלים יותר.... וביחס לאותו מדרג- קיים הבירור המתמיד- איפה אני על הסקאלה, והשאיפה לטפס במעלה המדרג. במקביל ישנו ניסיון להסתיר או למחוק את ה"פגם". כיום, למשל, בעידן הדוגמניות המושלמות, אלה שמופיעות בכל העיתונים לאחר עבודת תיקון וסידור של תוכנות פוטושופ וכדומה, ניבנה אידיאל של שלמות ומושלמות אשר לפיו כל הדור מרגיש סוג של פגימות ביחס לדימוי הגוף שלו, ואין כמעט אפשרות אחרת היות והאידיאל איננו אמיתי. אין פלא ,אם כן,שילדים וילדות רבים מתוסכלים מהמראה שלהם עד מאד ומפתחים רגשי נחיתות בתחום זה.
 
התגובה למצבי תסכול שכאלה נחלקת לשלושה כוונים כלליים : פייט, פלייט ופריז. ניקח למשל דוגמא של ילדה שתמיד קיבלה הערות מעליבות כמו - "דגנרטית", לא מבינה כלום...לא יודעת מהחיים שלה...מיקרה אבוד.... ולאחר שנים היא כבר מרגישה שאולי יש דברים בגו ואולי באמת טבוע בה אות קיין של טיפשות מולדת.
 
1. בתגובה של פייט: שזו למעשה השבת מלחמה (או לחיוב או לשלילה)- אך בכל מקרה לא ממקום טוב ונוח, יתכן והיא תחוש ש"מה הם חושבים לעצמם?! שהם יותר טובים ממני ?! יותר חכמים ומוצלחים? יותר שווים - ובכל שיחה תנסה להראות לעולם כמה היא חכמה ומבינה. תענה בקול רם ותשתלט על השיחה. יתכן ותהיה שקועה לאורך חייה במרוץ אחר השכלה וציונים תמצא את עצמה באופן חוזר בתחרות עם יתר התלמידים על ההישגים ותתעקש אצל המורים על כל נקודה בציון. מבחינתה- כך נמדדים אנשים והיא חייבת לעשות הכל בכדי לטפס במדרג .
 
2. בתגובה של פלייט: זהו למעשה ניסיון ושאיפה להתנתק ולהתרחק מהמקום ומהסיטואציה. לברוח מהמצב שמעורר את רגש הנחיתות. אם נתייחס לאותה ילדה שחשה שאינה חכמה מספיק ואם תתבטא בקול- בוודאי תקבל ביקורות מזלזלות- היא עשויה להיות מהנוכחים-הנעלמים. לא מתערבת. מפנה את כל הבמה לאחרים. שהם ידברו, יתווכחו, יחליטו...- היא כבר תזרום בשקט עם כולם. זהו מצב של התנתקות. ניתוב המחשבה למקום אחר והימנעות. גם אם בתוכה היא איננה מסכימה עם הנאמר- היא תבחר שלא להגיב בקול ותמיד תחפש תירוץ להתרחק.
 
3. בתגובה של פריז: מתרחש בלק- אווט. אלם, שיתוק. קיפאון. לאותה ילדה מהדוגמא הקודמת, זו שחשה עצמה טיפשה- יכולות לברוח המילים. גם אם למדה הכל בע"פ.היא עלולה להתקשות להשיב בקול על שאלות ולהגיב בשתיקה ובהשפלת עיניים. היא תנהל דיאלוגים פנימיים ותנהל שיחות שלמות בתוך נפשה. וכלפי חוץ- תישאר עם אותה הבעת פנים חתומה ואולי סתמית.
 
חשוב מאד לזכור שתחושת הפגימות שייכת אך ורק לחוויה הפנימית ולתפיסה האישית של האדם את עצמו. אין קשר למצב האובייקטיבי. ילדה יכולה להיות יפה מאד בעיניי כל מי שמתבונן בה, אך מבחינתה- בהתאם למדרג שבנתה לעצמה- מקומה נמוך.היא מאדירה את הדוגמניות או החברות שלדעתה הן מושלמות. וכשאנו מעצימים מישהו אחר על חשבוננו- למעשה אנחנו מגמדים את עצמנו. בפנטזיה שלנו אנחנו ממקמים אחרים בראש הסולם, ואז לנו נותר רק המקום הנמוך והעלוב. וההרגשה הנחותה הזאת כל הזמן מלווה ונוכחת. תחושת השפלה שלא מחוברת לשום דבר, אך כל הזמן נמצאת. עיסוק בלתי פוסק בדרוג אחרים, ואיפה אני לעומתם וביחס אליהם. אני לעומת המושלמים האחרים.
 
ניסיתי לתאר את התפתחותו של הדימוי העצמי נמוך אשר מוליד רגשי נחיתות. ובעצם מה רציתי לומר - רציתי לומר שכדאי שנהיה מודעים לכך שעם או בלי משים אנחנו כהורים, כבוגרים וכדמויות המשפיעות על חיי ילדים - מהווים גורם חשוב ומכריע בעיצוב הדימוי העצמי שלהם. לכן טוב שנהיה מודעים למסרים שאנו מעבירים. שידעו הילדים שאין רק שחור ולבן בשום תחום. שהם לא - או פגומים או מושלמים. שאף אחד לא מושלם. גם אנחנו לא. גם הם לא. וזה בסדר גמור. זו בכלל לא השאיפה. אנחנו אוהבים אותם איך שהם ומקבלים אותם כמו שהם. לנצח. שנדע שלכל אחד בעולם יש משהו פחות מוצלח, והטריק הוא לעשות מהלימון - לימונדה. שחוסר שלמות קיים תמיד גם אם אינו נראה לעיין. ומושלמות זו רק אשליה. שהשאלה היא : עד כמה ההכרה שיש בנו "פגם"- נתפסת על ידינו כטראגית, או שאנחנו לומדים לחיות איתה ואולי אפילו לצמוח ממנה.
 
הרעיון הוא בעצם לחיות עם חוסר המושלמות שלנו בשלום. לא להיות נוקשים כלפי עצמנו, אלא לגלות גמישות. לקבל את עצמנו, ואז את כל האחרים. ואת הילדים. ולהיות להם דוגמא- שילמדו לקבל את עצמם. הרי הדבר עובד לשני הכיוונים- כשאנחנו לומדים להכיל חוסר מושלמות כלפי האחר ומקבלים אותו כמו שהוא- אנחנו מגלים גמישות גם כלפי עצמנו.
 
ו...חבר'ה- החיים יפים ! יש מקום לכולם ! לא צריך להידחף !
 
כל הזכויות שמורות למישל קמחזי .