כימיה או שנדמה לי 

-" אני אומר לך,אחי,הבחורה הזאת מדהימה ! יש לי איתה כימיה מטורפת"
 
-"אני לא יודעת איך להסביר את זה...פשוט יש לי איתו כימיה. אנחנו מדברים באותה שפה."
 
במפגש ראשון עם זרים- מה שמניע אותנו להתקרב אל אדם אחד ולחוש שאיתו יהיה לנו יותר טוב ונכון, לעומת הזר השני שממנו אנחנו שומרים מרחק- הם למעשה חמשת החושים.
 
החושים הם אלה אשר מעוררים אצלנו כל מיני זיכרונות מן ההיסטוריה הפרטית שלנו, ואשר מאותתים לנו : לעצור, להתקרב,או להתרחק מאותו אדם. יש וחוש הראיה הוא המגלה לנו ראשון את הנמצא סביבנו, ולפי "תגליותיו" אנחנו עושים בחינה ראשונית ומעדיפים לפנות לאדם זה או דווקא לאחר. מחליטים לאיזו פקידה עדיף לגשת. מן הסתם לזו שנראית לנו מבינה ומתאימה יותר. ובעצם- מה אנחנו יודעים עליה - ואיך נראה בן אדם שמבין? (שלא לומר- בן אדם שמתאים...מי מתאים ?! מה מתאים?! מה הקשר?!)
 
לפעמים זהו חוש השמיעה שמושך לכוון מסוים. אנו מוצאים את עצמנו פונים למוכר א' ולא למוכר ב' מפני שהוא יותר נשמע לנו. יותר נשמע מה? יותר חכם - יותר סבלני? יותר סמכותי?
 
וישנן פעמים שחוש הריח מכון את דרכנו. מבלי משים אנחנו יוצרים קשר עם מישהו היות וריחו מושך אותנו. האם הריח מושך אותנו כי הוא נעים לנו - האם כיוון שהוא מוכר - ואולי בכלל נתרחק מפני שהוא מוכר... מוכר ממצבים שלא היו נעימים לנו..
 
לחוש הטעם זיכרונות משלו. טעם שמעורר בחילה ותחושה רעה, או לעומת זאת- טעמו של משקה חמים ומתוק שהישרה עלינו שלווה ונינוחות. טעם של "מאכלים של בית". ויש שהטעם רק נדמה לנו נעים ומוכר לפי מראה הכוס בה הוא מוגש..ממש כמו אז בתאילנד...
 
אי אפשר לדלג על חוש המישוש. לרוב- מפגש ראשון נפתח בלחיצת יד. מבחינתנו- זו יכולה להתפרש כלחיצה חלשה, מזיעה, נעימה, שתלטנית, בוטחת, ואולי- עוטפת וג'נטלמנית. האם לחיצת היד תעורר בנו את הרצון להתקרב, או דווקא תחושה חזקה וברורה- שלא היינו רוצים כל מגע ם זר ספציפי זה.
 
למעשה ניתן לומר שמפגש ראשוני בין אנשים יכול לעורר בנו אחת משלוש תגובות:
 
א. הרצון להתקרב ולהמשיך לבחון את הקשר.
 
ב. הצורך להתרחק ומהר. ואם תתעורר גם תחושת איום או תוקפנות- אז גם לבעוט חזק.
 
ג. הרגשת קיפאון וחוסר יכול להגיב.
 
קיים קשר השלכתי שרובו אינו מודע, ואשר מוביל אותנו במצבים של הכרות ותקשורת ראשוניים.
 
המסרים שקלטנו באמצעות החושים- הינם ניסיון שלנו לאסוף אינפורמציה ולגבש לעצמנו דעה ועמדה כלפי אדם זר לנו שאיתו נוצר הקשר. התהליך ההשלכתי הוא גם תהליך רגשי. במודע או שלא במודע- אנו מאצילים על הזר החדש תכונות ואפיונים שנדמה לנו שמתאימים לו. הוא מזכיר לנו רמזים מעברנו ואנחנו "מלבישים" אותם עליו, ומעניקים לו תארים שאולי מתאימים לו ואולי לא. הרי איננו יכולים נפשית להתמודד עם מצב של חלל, של חוסר ודאות מוחלט. לכן אנחנו מכניסים את עצמנו לתהליך השלכתי, בו ה"אין אינפורמציה" על אותו אדם- יתמלא ב"יש אינפורמציה". החלל יצטמצם ויהפוך למשהו. משהו נכון או לא, אבל כבר לא חלל, אלא מלא בתוכן מסוים. אז נרגעת החרדה מחוסר הוודאות.
 
...הבחור שפגשתי במעלית נראה לי רגיש כזה. ביישן. הרישול החינני. האצבעות שהיו שמוטות בקצות הידיים. החיוורון הקר. סוג של משורר.. חלקנו מעלית מהחניון ועד קומה 8. מעלית של שבת. עולה לאט. ושתיקה. וככה- דרך המראה, בחנתי אותו. וזה מה שאני חושבת עליו: חמוד. עדין ורגיש כזה. ביישן.
 
למעשה היה סביר בהחלט שנשתוק. אנחנו לא מכירים. מאוחר יותר התברר לי שהוא מדריך לריקודים לטיניים. מאד מצליח. איזה ביישן ואיזה משורר...
 
מה שעשיתי מבלי משים הייתה השלמת החסר לי בתמונה. לא יכולתי להישאר בריק הלא ידוע- אז השלמתי נעלמים ויצקתי תוכן ומשמעות על פי מה שנראה לי. האיטיות בתנועותיו וראשו הנטוי מעט הזכירו לי מישהו שהכרתי פעם בחוג לכתיבה יוצרת...
 
במצבים של אינטראקציה מתמשכת, וככול שהמפגש חשוב ומשמעותי יותר עבורנו- כך תהיה ההשלכה גדולה יותר.
 
ניקח לדוגמא פגישה עיוורת. גם זה הוא סוג של מפגש ראשוני בין זרים, אך הוא אינו מתחיל בחניון ומסתיים בקומה 8. הוא נמשך לפחות לאורך כל אותה פגישה ראשונה. זהו מצב של לחץ מסוים. של חששות. חרדות- האם אמצא חן? האם יצמא חן בעיניי? האן יהיה לי נעים ומעניין? איך הוא נראה? האם אסקרן אותו להמשיך ולגלות את כל הדברים הנפלאים שנחבאים בי? ואולי בכלל לא ארצה בו...
 
התהיות מולידות גם חששות. הרי המדיה מלאה בסיפורים על כאלה שרק מחפשים לנצל. אבל היא כבר ממש רוצה למצוא את האביר על הסוס הלבן. כשמגיעים למפגש ראשוני עם כזה מטען- גם ההשלכה היא רבה.
 
יתכן ותהיה חדורת חששות, וברגע שיאמר לה שמצאה חן בעיניו, ויציע שאחרי הקפה ימשיכו לטיול קצר לאורך הטיילת- היא מיד תחשוב שהוא בדיוק אחד כזה- כמו שמספרים- שרק מבקש לנצל. ומה הוא חושב לעצמו?! שאני כזאת?! ולאן עוד הוא רוצה ללכת איתי?!
 
ואילו הוא חשב לתומו- היא ממש נחמדה. אולי סוף סוף גם אני אמצא חן...שתימשך עוד קצת הפגישה הזאת...
 
לעומת זאת המפגש יכול לעורר פרשנויות אחרות. היא יכולה לראות בכל דבר שיעשה משהו אבירי ונפלא. לתת לעצמה צידוקים נעימים להתנהגות לא הכי יפה ונעימה. זה כבר הרבה זמן שהיא מחפשת. נפגשת. מתאכזבת. והנה הפעם- איזה גבר !! מיד הציע שילכו לטייל.. ממש התעניין בה!! ואיך שנפנף את ההוא שהביט בה מקצה הבאר...בטח מצאה חן בעיניו מאד! הוא שומר עליה ! וכולו גדול כזה ושרירי... שיעיז מישהו להציק לה לידו!
 
והיא משליכה עליו תכונות נפלאות ורוקמת סביבו סיפור נהדר. הוא כזה..וכזה....,כמו רוקי שמצא באדריאן את אהבת חייו. וכעת- היא האהובה המאושרת..!
 
לכן ממש הופתעה אחרי שנים כשהבינה שהוא בעצם לא באמת מגונן אלא רכושני. לא בדיוק הגבר האבירי והמגן, אלא יותר חשדן וחששן. ו-HAPPILY EVER AFTER - זה כנראה יישאר הסיפור של רוקי...
 
כל ההשלכות שעשתה היו בעצם ניסיון שלה להגשים את משאלות ליבה. משאלות שכללו גבר שישמור עליה. שיעשה אותה נסיכה. שימלא את החסרים והחסכים בחייה... וכמו במקרה זה- ההשלכה והשלמת האינפורמציה- לא בהכרח תאמו את המציאות.
 
בעיקרון- יגיע שלב ההתפכחות שבו המציאות תתפוס את מקומה הנכון. אז יתגלה בן הזוג כמו שהוא ולא כמו שרצינו לחשוב שהוא. בהתעוררות יש משהו מפחיד ומתסכל משום שאז יכולה הפנטזיה להתנפץ. לכן יש מקרים בהם אנו מנסים להיאחז בהשלכה ובאגדה שבנינו לעצמנו- בכדי שלא להתמודד עם התסכול שבהתעוררות ובהתפכחות.
 
בן הזוג היה כל הזמן אותו אדם. אותן תכונות ומאפיינים שעכשיו נראים לנו "חדשים"- היו בו כל הזמן. רק אנחנו בחרנו לראות אותם אחרת. לתת להם פרשנות אחרת. או להתעלם מהם...לא להבין אותם באופן מציאותי. עשינו השלכה ו"השלמנו" פרטים ע"י האצלת אפיונים הידועים ומוכרים לנו ממחוזות אחרים בחיינו. כך הרגשנו שאנו יודעים להתנהל במערכת היחסים שנרקמה, והזר הפך מוכר.
 
כמו יועץ ההשקעות בבנק שגרם לנו לבטוח בעצותיו ונראה הגון וישר בעינינו. למעשה הקול שלו מאד דומה לקולו העמוק והרדיופוני של שדרן הרדיו מהתכנית שמסדרת עניינים ופותרת בעיות של האזרח הקטן מול הממסד. והוא גם קצת מזכיר את היועץ הקודם שישב שם. זה שפעם נתן לנו עצה ממש טובה בקשר להשקעה כספית שעשינו...
 
ומבלי משים אנו "מעניקים" לו קרדיטים שעדיין לא הרוויח אותם.
 
ההשלכה האוטומטית שאנו עושים עובדת כמעיין סינון ראשון ביחסנו לסביבה.
 
מצד שני- ככול שאנו מאפשרים לעצמנו להיתקע בשלב ההשלכה זמן ממושך יותר, ו"להסתתר" תחת כנפיה- אנחנו בעצם עוצמים עיניים ואיננו מאפשרים למציאות לחלחל פנימה ולתפוס את מקומה האמיתי במערכת היחסים שנוצרת. דפוס הבת יענה. לרוב- המניע לכך הוא פחד וחשש שמא המציאות תפתיע אותנו. פן נגלה שהחלום איננו אלא אשליה.שנעמוד בפני העובדות כך שלא נוכל עוד להתכחש להן.
 
מצב זה של היתקעות והסתתרות- מותיר אותנו נוקשים וחסרי גמישות.
 
לא פלא שככול שמתארך שלב זה- כך האמת שנחשפת לבסוף (אם היא נחשפת, כי יש כאלה שמבלים חיים שלמים מבלי להתפכח)- אמת זו טופחת על הפנים בעוצמה ועלולה לטלטל אונו.
 
מאד קשה לגלות אחרי הרבה שנות נישואין וכמה ילדים, שהבעל השתלטן והרודני, זה שכלא אותה בכלוב של זהב- הוא בעצם בדיוק אותו הבחור מהפגישה העיוורת ההיא. הוא לא השתנה. זו רק היא שדמיינה שהוא אביר וסוסו לבן. זו רק היא שאז בבית הקפה- ראתה ברכושנות שלו גבריות מפנקת, מגוננת ונעימה...
 
לרגע אולי נדמה שכל הנקודות שעלו עד כה- מכוונות למקום כואב וקשה. מילים שחזרו כמו- התפכחות, אשליה, התנפצות...
 
למעשה מכל האמור לעיל ניתן להבין שדווקא מאותה התפכחות אנחנו יכולים לצמוח. זו בעצם נקודה שממנה ניתן לראות את הדברים לאשורם, ולכן כל החלטה שנקבל תהיה תואמת מציאות. מערכות יחסים שנבנות כך- גדלים סיכוייהן להצליח.
 
המודעות לתהליך ההשלכה מאפשרת פגישה עם המציאות לא מתוך חשש אלא ממקום טוב, ולכן היא מאפשרת לקבל את בן הזוג כמו שהוא- על מגרעותיו ומעלותיו. פעמים רבות האומץ להכירו מחדש כפי שהוא יסתבר כעסקה טובה, והוא לא יתגלה כפחות מוצלח ונפלא ממה שחשבנו. אולי אפילו יותר. רק אחרת...
 
זהו אינו תהליך של "גן עדן או גיהינום". תמיד כדאי לזכור- המציאות החדשה יכולה להפתיע לטובה.
 
כל הזכויות שמורות למישל קמחזי