קינאה 

תמיד הסבירו לי שלקנא זה לא יפה. שמי שמקנא- הוא צר עיין. ונלוותה לכך נימת ביקורת שלילית על אופיו. לא מפרגן כזה... ובכלל- לא כדאי ולא כייף להיות לידו....אתם יודעים...קנאי כזה... - ורק שלא יעשה לנו נאחס !!

סקירה קצרה של חיי גילתה לי (לאכזבתי הרבה יש לציין...) שהיו לא מעט פעמים בהן קינאתי. 
מה זה אומר עליי???

אני זוכרת שקינאתי בילדה עם השיער הארוך והחלק מהגן- שתמיד צנח לה בעדינות ובחן על הכתפיים, בעוד ששערי שלי התמרד והזדקר לכל עבר. ולכן תמיד "זכיתי" בתספורת קצרה.

וקינאתי ב"חתיכה" של השכבה. כל יום היא הפגיזה הופעה חדשה ומהממת. כי אמא שלה מעצבת אפנה מצליחה והיא יכלה להרשות לעצמה מה שרובנו יכולנו רק לחלום עליו... וכמה רציתי שגם לי יהיה ארון בגדים בלתי נגמר כזה....

וכשלאחותי היה חבר רציני, וראיתי אותם מסתכלים ומתחבקים ומסתודדים- גם אז קינאתי. קינאתי במערכת היחסים שלהם. באהבה שלהם- שנראתה לי כל כך מושלמת מהצד..ואני מצאתי את עצמי מאד לבד באותה תקופה.... ורציתי גם!!

והיו עוד מיקרים.

ומסתבר שלכולם היו פעמים שכאלה. פשוט- לא נעים להודות...

אז- מה זאת קינאה ?

ומה ההבדל בין קינאה בה אנו רוצים שיהיה לנו משהו שיש לאחר, לבין קינאה בה למקנא יש תחושה שהוא רוצה משהו רק לעצמו. שיהיה שלו בלבד ולא של אף אחד אחר!!

למעשה בקינאה אנחנו משליכים על האחר- את החוסר שלנו, ומייחסים לו את כל טוב העולם. מה שמשאיר אותנו, לכאורה ,עם כל מה שלא מוצלח. ניראה לנו, שלאחר הכל בא בקלות- ולנו לא! וכשאנחנו נותרים עם כל "האין הגדול"- החוויה מאד קשה. ולא בכדי נאמר "קשה כשאול קינאה".

ההבדל בין המקרים הוא עד כמה חמורה עבורנו חוויה זו ומה עוצמתה. היות והקינאה יכולה להוביל לכוונים שונים- להתפתחות או לחילופין להרס- השאלה היא עד כמה ביכולתנו לגשר על הפער בין תחושת "החוסר הנורא" שיש לנו לגבי עצמנו- לבין תחושת "השפע הנפלא" שנדמה לנו שנמצא אצל האחר. וגם אם המסקנה היא שאין ביכולתנו להצליח "להדביק את הפער" ולהשתוות- האם התחושה הזו וההבנה ש"אין לי מה שיש לשני, ואולי גם לא יהיה-" היא הרסנית מבחינתנו, או שאנחנו יכולים לחיות איתה בשלום. עד כמה אנחנו מצליחים לעשות מעיין גישור פנימי בין רגשותינו.

כמו לראות מישהו מאד מצליח בעבודה, בעל הכרה והערכה מקצועית..משרד נאה..הכנסה יפה...-ולשאוף להיות כמוהו. לא לרצות שלא יהיה לו, אלא לרצות שגם לי יהיה כמו שלו. לנסות ללמוד מהצלחתו וללכת בעקבותיו.

או למשל כשרואים משפחה בה מערכת היחסים מקסימה- יודעים לחבק ולצחוק. יושבים לאכול יחד ומבלים הרבה שעות משותפות כי כייף ונעים שם. במקום לקנא בהם שהם מתכנסים ויש להם "ביחד" יפה כזה- אפשר להתבונן וללמוד מהם. לאמץ לעצמנו הרגלים שכאלה ולהפוך את מה שנראה לנו יפה- למודל לחיקוי. ליזום זמנים משותפים ורגעים קרובים עם היקרים לנו, ולהפוך גם אצלנו את שעות האיכות האלה- לחלק מהחיים.

ללמוד להתפתח ולא למלא את עצמנו בכעס ובטינה על המושלמות של האחר- שכרגע לנו אין. וגם לא לכעוס על עצמנו ולשפוט אותנו לחומרה על אותה תחושת קינאה. להבין ולקבל אותה, כי זה בסדר לרצות גם ,ולא כייף לגלות שבעצם אפשר להשיג או להצליח במשהו- אבל אני לא הצלחתי.(לפחות בינתיים..) ולא להתמלא בכעס הנורא הזה בתוך תוכנו- משום שזה יכול להוביל אותנו להרס. להרס עצמי.

בכל גן כמעט היה ילד שקנא בצעצוע של חבר ומרוב שהקינאה תסכלה אותו- היו פעמים בהם ניסה לחטוף בכוח את הצעצוע או הגיב באופן כוחני אחר. אולי אפילו חיבל או שבר אותו. ובכי, וצעקות....והרבה תסכול וכעס.

כשאנחנו מספיק בטוחים בעצמנו- אין לנו בעיה להפוך את מושא הקנאה למודל לחיקוי. וממקום זה להתרומם ולהתקדם.

כמו במקרים שהולכים למטפל מסוים- רופא, פסיכולוג, יועץ....- ולא מרגישים לידו שהוא מוצלח ונהדר, ואני- המטופל- סוג של כישלון. ויודעים כל הזמן שבתחום מסוים הוא יותר מוצלח ומוכשר ומלומד מאיתנו, אבל בטוח שיש תחומים אחרים (גם אם לא גילינו אותם עדיין) בהם אנחנו ממש ממש מוצלחים כמוהו ואולי אף יותר. ומדרכו המיוחדת להגיע לרמה גבוהה כזו בתחומו- ניתן רק ללמוד.

זה אומר- לחוות את הקינאה מתוך תחושה ש"גם אני יכול" ותוך צעידה קדימה- וזהו המצב האידיאלי. מצב בו מושא הקינאה הופך למקור השראה. כמו להתאמן עם מישהו שמקדים אותך בצעד- וזה מדרבן קדימה. כלומר- אם השאלה הפנימית המתעוררת בתוכנו איננה "איפה זה מעמיד אותי לעומת המוצלח האחר"?- אז המצב טוב והקינאה "בריאה". אז איננו נמצאים במקום בו הרגשות מרוקנים אותנו, אלא מקדמים אותנו. כשאנו יכולים לגשר על הפער הרגשי בין הרצון שגם לי יהיה מה שיש לאחר, ובין ההבנה שאין לי- אבל בטח לקחתי מזה משהו לעצמי...דוגמא טובה...רעיונות...כוחות נפש...עידוד...- זה כשלעצמו מבורך.

תחרות וקינאה שזורות זו בזו. כשהתחרות הרסנית מבחינתנו, וכל עוד לא נהיה "הכי" לא יהיה לנו מספיק טוב- הרי שנחיה בסבל גדול המלווה בתחושת כשלון עמוקה.

אם התחרות מתרחשת תוך הכרת תודה והתפתחות אישית מעצם ההתמודדות- הרי שהקינאה הופכת לדבר מדרבן ומעצים.

ומדוע זה כך - על מה נסמכת קינאה שהופכת להרסנית...לכמעט שנאה? מדוע יש אנשים שאינם יכולים להתמודד עם קינאה, ואילו אחרים יותר שווי-נפש כלפיה? הרי לא מדובר באנשים אדישים וכהי רגש..

קינאה הופכת להרסנית כשהיא נשענת על רגשי נחיתות ודימוי עצמי נמוך. למעשה אנחנו מקנאים משום שקיים פער בינינו לבין מושא הקינאה. במקרים בהם המקנא חש שהפער גדול מאד והוא אינו מסוגל להכיל אותו, והתחושה הופכת לבלתי נסבלת עבורו, ואין ביכולתו לחיות עם הפער הזה- אז רגשות התסכול הורסים אותו. התסכול בעצם מעורר את רגשי הנחיתות שמכלים כל חלקה טובה והופכים את החיים לחוויה בלתי נסבלת.

אנשים בעלי דימוי עצמי גבוה, ואפילו רק סביר- יכולים להתמודד עם הקינאה, והיא איננה מערערת ומטלטלת אותם. בניגוד לבעלי דימוי עצמי נמוך שמיד נשאבים לתחושה שהכל שחור- הם חיים בהבנה פנימית שיש שחור ולבן וכל הסקאלה ביניהם, ולכל אחד מהגוונים יש חשיבות וייחוד נהדר משל עצמו. אצלם הכוון האינסטינקטיבי לא יהיה קיצוני. בחוויה הפנימית שלהם- האחר לא יהפך לשווה מאד בעוד הם יוותרו לא שווים כלום. הכל יכנס לפרופורציות נכונות. יהיה להם ברור גם רגשית, שאם הזולת המאד מצולח עדיין מחפש את קירבתם- הרי גם בהם יש דברים אחרים נפלאים. קיים איזון והוא נישמר.

כאשר מתעוררת תחושת קינאה אצל אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך במיוחד- הטלטלה עבורם היא קיצונית ובלתי נסבלת, ולעיתים בלתי ניתנת לריסון. הם אינם יכולים לשאת מצב שלאחר יהיה דבר מה שלהם אין והם חושקים בו. כשהם נמצאים בסיטואציה שכזו- מתעוררת אצלם תחושת פגימות והם מרגישים נלעגים. כאוס פנימי זה- הוא שמצית בהם את הצורך להרוס. להרוס את השני עד היסוד, מפני שאין סיכוי שיוכלו לחיות עם הפער.

אי אפשר יותר- שלחברה הזאת תמיד יהיו הבגדים הכי יפים! אז אולי אני אשאיל ממנה ו"בטעות" ייווצר לי כתם... ואולי פשוט יותר שכולם ילמדו לשנוא אותה ואת סגנון הלבוש שלה- ה"מגעיל"...פרחה...זולה...וגם האופי שלה מגעיל...לא כדאי להיות חברים שלה!

וגם השכן החדש הזה- דאווינר! אז מה אם יש לו פורש כזו....רק בן 25...בטח עוד אפס עם אבא עשיר שלא שווה כלום....ניראה את החיוך המתנשא שלו בלי הסמל של הפורש מקדימה....

והדוגמא העגומה מאד שכולנו מכירים- קינאה לאהוב/ה. ההיסטוריה האנושית רוויה במקרים של רצח, רצח כפול ואף רצח והתאבדות על רקע של קינאה עקב פרידה או דחייה- וחוסר היכולת להתמודד עם כך. כשהאהוב בוחר בדרך שאינה כוללת את המקנא- הוא אינו יכול להשלים עם מצב בו תהיה לאהוב זוגיות אבל עם אחר.

כך זה ממשיך בכל תחום. במקרים בהם מודל הקנאה נמצא בהישג יד- ניתן להרוס אותו פיזית. במקרים בהם מושא הקינאה רחוק ואינו בר השגה, ואי אפשר להשפיע עליו ישירות ולהרוס אותו- אז ההרסנות תופנה כלפי כל מי/מה שמזכיר אותו. ובמקרים הגרועים ביותר- יצר ההרס יופנה פנימה ויתבטא בהרס עצמי.

גם בביטויי הרס כאלה- התגובה תימשך כל עוד החוויה הקשה לא תעלם והאיזון ישוב. עד שייעלמו תחושת החור והחלל הפנימי יתמלא. זו חוויה קיצונית של אנשים קיצוניים שאצלם הקינאה יכולה להוביל לשנאה ומעשי הרס קשים.

זוהי אחת הסיבות שמקדמת דנא טענו חכמים מתרבויות שונות שיש להיזהר מקינאה משום שהיא עלולה לשרוף. גם חכמי הקבלה גרסו שהחשש מקנאה הוא חשש גדול ואמיתי, ויש להיזהר ממנו ולהצניע לכת בכדי שהקינאה לא תוביל לחבלה. וכמובן האמונות הטפלות, הקמעות, הסגולות נגד עין הרע, ועוד...

חמסה! חמסה!

טפו- טפו- טפו !!

מה פתאום יפה? די מכוערת. אין מה להסתכל...שיחפשו לעצמם דברים אחרים להביט בהם....

לסיכום-

חשוב להזכיר ולומר שזה נורמאלי לגמרי שמתעוררת תחושת קינאה. השאלה מה עושים איתה בכדי להתקדם ולא להיהרס ממנה. לא להגיע לשום מצב של הרס- לא הרס עצמי, לא הרס של מערכות יחסים, לא כעס והתרחקות, לא טינה...

ללמוד ולהפנים שאיננו יכולים לשלוט על כל מה שיש או אין לנו (ובטח לא על מה שיש לאחרים)- אבל בהחלט בשליטתנו וביכולתנו לבחור כיצד לחיות עם מצב זה. ואם אנחנו נמצאים עם מישהו מוצלח- זה לא צריך להרוס אותנו ולעורר בנו רגשי נחיתות. זה לא מעמיד אותנו בדרגה נמוכה יותר.עלינו לזכור שגם אנחנו אטרקטיביים משום שיש בנו תכונות נפלאות וקסם אישי שמיוחדים רק לנו !

כל הזכויות שמורות למישל קמחזי