מובטלים 

כבר תקופה ארוכה שאנו מוצפים בידיעות חדשותיות קשות ומתסכלות על נתוני אבטלה גואים.
 
"משבר כלל עולמי".
 
"..המשק במצוקה".
 
"מספר הנרשמים לקבלת הבטחת הכנסה אצל המוסד לבטוח לאומי עלה".
 
"מפוטרים רבים ממפעל... נכנסו למעגל האבטלה".
 
לפעמים נדמה שהמילים נשחקות ומתמוססות לתוך מספרים וטבלאות- חסרי פנים ושמות.כאילו שכחנו שיש אנשים מאחרי הכותרות....
 
מה למעשה קורה למי שמתמודד עם סיטואציה שכזו - כולנו כמובן יודעים להנהן ולומר ש "קשה...אין ספק- ממש בלתי נסבל...בכל העולם קשה.." אלא שבעצם צרת רבים כלל וכלל אינה חצי נחמה ואף לא נחמה פעוטה.לא עבור המובטל ולא עבור הסובבים אותו והתלויים בו.
 
ביום בהיר אחד- ממש כמו בכל יום אחר במהלך שנים רבות- הוא קם בבוקר, מתגלח, מתקלח, שותה קפה, ו.... ,ו... ?! והפעם- לא יוצא לעבודה. כבר הרבה זמן שלא ראה את סלון ביתו בשעות אלה של אמצע השבוע. את אשתו מבשלת. את הילדים יוצאים לבית הספר. וחוזרים מבית הספר.והוא לא יצא. ולא חזר. נשאר. עיכל. ניסה להבין מה השתנה ובעיקר- למה - הרי היה עובד כל כך חרוץ. נאמן. מסור. לא החסיר אפילו יום אחד. גם כשהיה חולה- הגיע בזמן.דפק שעון. אבל לא הוא אדם שישבר ! הוא ילך ללישכה. ירשם. חיפש בעיתון ולא מצא כלום. נראה לו שילך מחר. יחכה קצת. לא נעים. מה יחשבו ?.....
 
והימים חולפים. רק יום נוסף. ושבוע. שבועיים.... משחק משחקים לפני הילדים. מעמיד פנים. בהתחלה- שבכלל הוא זה שדחף לכוון. שרצה קצת חופש. אח"כ- שהוא בעצם נהנה מההפסקה הקלה במרוץ המטורף של החיים. הרי מגיל 17 הוא עובד... בשלב מסוים הוא מקפיד להעדר מהבית בשעות מסוימות. קצת. יותר. הרבה שעות . שלא ישאלו יותר מידי שאלות . יושב בבית הקפה המרוחק. (אף פעם לא ישב שם קודם. למי היה זמן..). משתדל לא להזמין. רק את המינימום. משחק שש-בש. מתערב קצת. לרוב מפסיד. תחושת חוסר האונים משתלטת עליו. הוא הפסיק לנהל את חייו והם אלה שמנהלים אותו. מרגיש שהוא כישלון. והאפקט- הרסני, חוסר מוטיבציה מתחיל לפעם בו. המחיר הרגשי גבוה מאד והלחץ הנפשי גובה קורבנות ממנו ומבני משפחתו. מאשתו. מהילדים. חוסר השקט ותחושת הדיכאון כמו נוגסים בבשרו. בהתחלה ביסים קטנים. מהססים. עכשיו זה כבר ממש פוצע. אט אט הוא מסתגר בתוך עצמו. לא מאפשר גישה אליו. בתוך התא המשפחתי אשר בנה בעמל רב ואהבה- הוא חש מיותר. אשתו הפכה לדמות הדומיננטית. מנהלת את משק הבית, את ההוצאות, את הילדים, אותו... מקציבה גם לו כראות עיניה והבנתה. מה?! - היא מזלזלת בו ?! וגם הילדים כועסים. מאוכזבים. הוא לא מספק להם את רמת החיים אליה הרגיל אותם. (וגם זה לא היה בשמיים .. אבל לפחות בכבוד. בשמחה.) וכבר מצא את עצמו משתיק אותם באלימות. בהתחלה במילים בוטות וקול רם. אח"כ ממש בצעקות. ואפילו ... - " שיפסיקו כבר ! מה הם חושבים לעצמם- שהוא נהנה מכל המצב - מה- הם לא מבינים - ודי כבר עם הזלזול הזה ! "
 
המרחק שנפער ביניהם הולך וגדל. הם משתדלים לא לדבר אחד עם השני. נמנעים מחיכוכים מיותרים. הוא מרגיש כל כך אשם. מעולם לא הרים עליהם קול .הם ילדים טובים. והשקט רם וצורם. מבטיהם קודחים בליבו. גם בעורפו... והוא צודק. הם באמת קודחים בו במבטיהם את רגשותיהם. את חוסר האונים שלהם. איך התפרק להם האבא אליו היו רגילים - לאן הוא נעלם - הרי "לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמיים ...ואבא שלי הוא הכי בעולם..". ומי זה האיש השפוף,העצבני וחסר היכולת הזה - למה אבא שלהם איננו - נטש אותם. ומי יעמוד עכשיו כצור איתן לתמוך בהם, לחזק אותם..? ובכלל- ממתי הוא יודע ככה לצעוק ?! ועל השאר- אין מה לדבר ! לא. על זה לא יסלחו לו... הוא שמע את הבכי של הילדה. ונקרע. אבל לא ניגש אליה. לא יכול להתמודד עם הכאב הזה שלה ושלו. ובכלל-חסרות לו מילים. אף פעם לא עמד במצב שכזה.ומה יגיד ?-שגם הוא סולד מעצמו? מתפלל שלא תשנא אותו.הנסיכה הקטנה שלו.
 
הפערים הרגשיים בינו לבין הסביבה הולכים ומעמיקים. הקרובים אליו מעדיפים להניח לו בכדי להימנע מהתפרצויות וכעסים, ומהרחוקים יותר- הוא מתחמק. חברים מהעבר ובעיקר- נושים. הוא חרד מצלצול הטלפון. מסנן שיחות. שלא יהיה זה מלווה המבקש לפרוע חוב. או הבנק. או רשות אחרת לה הוא חייב כספים.... רק לא הוצאה לפועל !!! והחרדה הופכת למציאות קיומית . כמה אפשר לבקש עזרה וטובות מההורים, האחים.. ?גם להם אין הרבה. וכבר נתנו. ולמרות שהבטיח- לא עמד במילתו ולא הצליח להחזיר. איזו השפלה . הבדידות החברתית הולכת ומתפשטת. הוא נמנע מלבקר חברים ולהשתתף באירועים. מי יוכל להבין אותו - ואיך יגיע ללא מתנה - למי יש כסף לזה - הוא הולך לאיבוד.חסר תקווה. לא מרגיש ש"מחר יום חדש " ואולי יהיה טוב יותר. האופטימיות מתרחקת ממנו בצעדי ענק.
 
מאד חשוב לציין שלוש נקודות מהותיות בכל התהליך : האחת- משך זמן האבטלה הינו פקטור חשוב ומשמעותי. ככל שהזמן מתמשך- התגובות הרגשיות והמעשיות מקצינות ומחריפות. כמובן- כל אדם ביחס לעצמו. הזמן משחק תפקיד מכריע. מי שהצליח לחסוך ונוגס בחסכונותיו- אולי יהיה לו יותר "אויר לנשימה". מי שמגיע לחסרון כיס- חש את כל עוצמת ההשלכות של האבטלה. מי שמחפש עבודה זמן רב יותר - יחוש ייאוש גדול יותר והרגשת אין- מוצא באופן חד יותר מזה שעדיין מאמין כי ימצא בקרוב תעסוקה... הפקטור השני שקובע ומשפיע על ההתדרדרות הנפשית והפיזית ועל העומק והקיצוניות של השלכות המצב - הוא מיבנה האישיות של אותו אדם .האחד אופטימי מטבעו והשני פחות. האחד הצליח להפנים במהלך חייו כי הוא זה סך כל חלקיו ואם חלק אחד מתפקד בזמן מסוים פחות טוב - הוא עדיין שווה ויהיה בסדר. כלומר- נותרה בו בינתו, וחוש ההומור שלו. נותר טוב ליבו, ומראהו. נותרו כל מאפייניו כפי שהיו קודם לכן. רק יכולתו לפרנס נמצאת כרגע במצב שונה. הוא עצמו נותר כשהיה. לכן- למרות המצב הקשה- לא יגיע לדיכאון ותחושות אובדניות. האחר- שלא זכה בתמיכה מכוונות שכזו במהלך חייו- מהר מאד יאבד מחיוניותו ומיכולתו להעריך את עצמו. תחושת הכישלון הספציפי להשתכר - תשתלט עליו ותתפוס בעיניו את כל עצם מהותו. השילוב בין משך הזמן למבנה האישיות הוא קלף מרכזי במשחק ההישרדות בתנאים הקשים אליהם נקלע המובטל. הגורם השלישי הוא גיל המובטל. לרוב- ככול שהמובטל מבוגר יותר- חריפה יותר התחושה כי אינו נחוץ עוד. כי זמנו מאחריו, וכולנו מכירים את האמרה "העולם שייך לצעירים". במצב לחץ שכזה- נוטה המובטל למצוא צידוקים לרגשותיו באמרות מיותרות שכאלה. וכפי שמסתבר- מערכת נוספת העומדת למבחן קשה ונוקב במצבי אבטלה הינה המערכת הזוגית. בת/בן הזוג של המובטל חווה אף הוא חווית קריסה, בדידות, חוסר אונים וכשלון. הביטחון הפשוט והמובן מאליו איתו חיו במשך שנים ארוכות- מופר. הרי ידעה שהאיש לו נישאה טוב לב, סובלני ואוהב. אדם מתחשב ומקשיב. נאמן. איש עבודה חרוץ שכל כולו רתום לרווחת אשתו וילדיו- מפנק. נהנה מלראות אותם שמחים ומסתפק בכך. מעולם לא פגע בה. לא העליב או השפיל אותה. קרא לה " המלכה שלי".ועכשיו- איזו מלכה ואיזו ממלכה... שוד ושבר. כולו פקעת עצבים ושום נסיון שלה לחמם את ליבו, להתקרב ולחלוק אינו מתקבל על ידו בברכה. וכל הימים שהוא נעדר מהבית...והיא נשארת בודדה- מטפלת בילדים. מנסה לשנס מתנים ולהסתדר. לא פונה אליו. כל אחד חי בפינה שלו. אפילו לא סיפרה לו על הכסף שהרוויחה מתיקוני בגדים. מסתירה. שלא יבזבז סתם...
 
הוא לא גדל בסביבה מאד מכילה ותומכת. חמישה אחים. הורים קשי יום. משפחה מסורתית וחמה, אבל קשיי העלייה ארצה ,ההתאקלמות בה - נתנו בהם את אותותיהם. היה בסדר פחות או יותר. רק לא היה יותר מידי זמן להתעסק גם עם הרגשות של כולם. חיים וזהו .ועכשיו- כשצריך המון כוח- אין לו . הבושה השתלטה עליו והוא חש כנטל על הסביבה.
 
הוא חולק אותן תחושות- כמובן ללא מילים- עם חברים נוספים איתם הוא נפגש בבית הקפה. אחד- היה עצמאי - בעל מספרה. ומספר הלקוחות הלך והצטמצם אז סגר. ואין לו מה לעשות עכשיו. כל חייו היה "הספר". לא יודע לעשות דברים אחרים. ולא מחפשים ספרים כמוהו. הוא שייך ל-old school .ספרים של פעם. עוד שניים פוטרו מהמפעל שנסגר. שלושים שנה עבדו שם. עם האחרים אין לו קשר. מספיקות לו הצרות שלו.
 
אתמול סיפר לו בעל בית הקפה שגם בן דודו פוטר.אבל הוא לא דואג לו. זה-בטח כבר עשה את המיליונים שלו. גר בצהלה. מליונר כזה. היי-טק משהו. לא מבין בזה הרבה. גם לא היה ביניהם קשר מי יודע מה. מעניין איפה הוא מטייל לו עכשיו...מצפצף על הכל...לא כמו החבר'ה פה- בחרא...
 
"היי-טק משהו..".היי-טק משהו ?!-ועוד איזה משהו ! מה שהחבר'ה מבית הקפה לא מביאים בחשבון זה שגם כשהצווארון לבן- הדם נשאר אדום והפצעים כואבים לא פחות. לאף אחד אין חסינות מפני קשיים וצרות. נכון שהבן דוד הרוויח יפה, אבל מיליונים-הוא ממש לא עשה.ובהתאם למשכורתו- גם הוא התחייב, לקח משכנתא גבוהה. עבר לשכונה טובה יותר. הילדים כבר חיים בסגנון המתאים לאופי השכונה- חוגים, בילויים, מורים פרטיים... גם אצלו- ההורים עזרו מעט. ולהפך- הוא התחיל לפנק אותם עם הזמן. להחזיר על כל השנים שכל כך אהבו ופינקו אותו. הרי ידע שיש לו משכורת יפה להסתמך עליה. או לפחות כך חשב.. לא לקח בחשבון שיום אחד מונחים כמו-"משבר עולמי", "אבטלה" ו"קיצוצים" יגעו גם בבועה שלו.יפוצצו אותה. עכשיו- כשהוא אינו פורע חובות בזמן- כגודל ההלוואה- כך גובה הריבית שהוא צובר.
 
אותו מחול שדים שמסחרר את החבר'ה מבית הקפה- מטלטל גם אותו.
 
כי למרות שהשכונה יפה, אשתו עובדת ואפילו את הרכב שלה לא מכרו עדיין- תחושות האובדן וחוסר האונים חזקות. הוא רץ מראיון לראיון. כבר שלח אין ספור קורות חיים. מנוסחות היטב. מכובדות. נתמכות במכתבי המלצה.ולמרות זאת לרוב לא קיבל אפילו תשובה. גם לא שלילית. כלום. מאד מעליב...וכבר אינו מאמין שימצא. ממש מיואש.פתאום כל שנות הלימודים, הניסיון, הוותק וההשתלמויות נראים כ"כ רחוקים. מיותרים. חסרי ערך.מה כל זה מועיל לו עכשיו - במכולת לא משלמים בתארים.. וגם ההטבות שנעלמו להם בבת אחת- הפלאפון, הרכב, תלושי הדלק, הנופשונים, בטוח המנהלים..- עכשיו הוא חש על בשרו איזה נתח הם היו ממשכורתו. משמעותי.
 
הוא מבוסס בביצת רגשותיו. טובע. נמשך כלפי מטה וכבר אין לו כוח להילחם. אשתו עובדת. מתלבשת. מתאפרת. נראה לו שתפסה את מקומו לחלוטין. היא ממש לא זקוקה לו. ממשיכה כבעבר. חיה את חייה כאילו לא חשוב לה בכלל אם הוא נעדר או נוכח. -בטח שלא אכפת לה! למה שיהיה לה אכפת ?..היא את הטלפונים שלה מקבלת כרגיל..וכל המלוקקים האלה שעובדים איתה..רק הוא נשאר לבד מאחור.
 
מה שהוא לא יודע - זה עד כמה היא דואגת וקשה לה.שגם היא במצוקה.ושהיא מרגישה אותו כל כך.כואבת לא רק את המצב אלא גם את כאבו. מתעוררת איתו בלילות.שומעת את צעדיו. הלוך וחזור. הלוך וחזור. את הטלויזיה הנדלקת בסלון. וכשהוא מנמנם- מקשיבה לנשימתו הכבדה. כבדה גם עליה. מאד.ושני קמטי הצחוק על מצחו שהפכו קמטי דאגה והעמיקו מאד- קימטו גם בה קימטוטי אהבה דואגת. מה יהיה - איך יסתדרו? ומה יהיה עם הילדים, ועם הבית, ועם... ועם האיש הזה שהיא כל כך אוהבת ורוצה לתמוך בו ולהרגיע אותו ואינה מצליחה. סגר את עצמו בפניה. רק מתקיף ודוחה אותה מעליו.עוקצני וסרקסטי. כועס ומלגלג בעת ובעונה אחת. כאילו היא אשמה... אבל היא לא נשברת. בינתיים. מנסה להחזיק בכל כוחה את הבית. שלא יתפרק להם. מצמצמת במקומות הפחות בולטים. משתדלת לחסוך עוגמת נפש מהילדים. מתעלמת מקשיה ומצוקתה שלה. לא סופרת את עצמה. ואין תומך לצידה.
 
גם הבוקר יצאה לעבודה משאירה אותו בבית. בטרנינג. בכורסא. עייף. מאד עייף. רק המחשבה שהגיע הזמן שידבר איתה בנוגע למכירת הבית לטובת דירה קטנה וצנועה יותר, בשכונה אחרת..- רק המחשבה מתישה אותו. אבל הוא יודע שאין ברירה. הוא לא יכול לדחות את השיחה יותר. כבר כמה זמן שהוא מתחמק ומוצא סיבות לא להעלות את הנושא. אבל היום בערב- כך החליט- ידבר. יאלץ את עצמו להתמודד איתה ועם הילדים. אחרת החובות יבלעו אותם לחלוטין. כולם יצטרכו לקצץ. גם הילדים. מרגיש מובס. מתבייש לדבר. שלא יבכה בפניהם. רק לא זה... ושלא יבואו בטענות ! מפונקים ! בטוח יבואו בטענות... תמיד רק פינק אותם.. אולי ישאיר לה לדבר איתם..? כן. ישאיר לה. קשה לו איתם. הוא מלא ברגשות מעורבים. כועס עליהם בלי שום סיבה, ומתבייש מהם. אכזב אותם. אבל- איזו זכות יש להם בכלל לבקר אותו ?! וחוץ מזה- אם היא כ"כ מצליחנית- אז שתשוחח איתם בעצמה ! שהיא תסביר להם מה הולך להיות ! - אוי ! מה באמת הולך להיות ?!
 
קשה לו להבחין במצוקתה מבעד לליפסטיק. הוא לא מצליח להתחבר אליה ולחוש שותפות מצידה. לא מבחין בשום צעד שהיא עושה לטובת המאמץ המשפחתי. לא רואה את השעות הנוספות שלקחה על עצמה. את הקיצוץ בקניות. את ניסיונה להרחיק ממנו בעיות שונות ולהתמודד לבד בכדי שלא יכבידו עליו עוד. מבחינתו- בטח שטוב לה להמשיך לצאת לעבודה ולהתעכב בבית קפה בסוף היום עם חברות- בעוד שהוא נרקב בבית.. הוא בטח לא מספיק טוב בשבילה. - אז אם ככה- לא צריך ! שתלך ! לא. הוא לא באמת רוצה שתלך.רק הכעס הזה שמעביר אותו על דעתו.. ממשפחה שמחה ,מאושרת ויחסית מסודרת- הפכו לקבוצת אנשים שחיים באותו שטח, ולא ממש נוח להם זה עם זה.לכל אחד יש טענות וביקורת על השני. וכל אחד לעצמו.
 
כמי שחווה אך לפני זמן קצר דחייה מעצם פיטוריו, ואח"כ בכל מקום עבודה אליו ניסה להתקבל ולא הצליח - הוא נמצא כעט בשלב רגיש במיוחד לכל "ריח " של דחייה. הוא חושש גם מכך שהיא תדחה אותו כגבר. חושש שגם כאן יתקל בחוסר הערכה. חוסר הבנה. חוסר קבלה. חוסר אהבה ותמיכה. ולא נוטרה בו טיפת סבלנות וסובלנות. לא משנה כרגע האם יש בסיס לתחושותיו או לא. בכל מיקרה- ככל שתימשך תקופת האבטלה והמצב יהיה קשה יותר- עשוי המובטל לפתח קשיים בזוגיות- קשיים הנובעים מתוכו אשר יועצמו ויוחרפו, כמובן, במקרים בהם בן זוגו אכן מלא בטענות..... מבחינתו - אם אינו מסוגל "לזון ולפרנס..." - כפי שנשבע בעבר ונהג לקיים עד כה- אולי לא ירצו בו עוד... הדימוי העצמי שלו ילך יפגע. פעמים רבות תהיה התגובה הראשונית- הסתגרות. התכנסות. השתבללות בתוך עצמו. הימנעות מלדבר, לספר ולחלוק קשיים ותסכולים. וכמובן- כשלא פורקים ולא נעזרים- המשא הופך כבד מנשוא. שמחת החיים דועכת. הצחוק כבר לא נשמע וגם ההתלהבות מדירה את רגליה. אפילו התשוקה דועכת. ואם היא מתעוררת- פעמים רבות "משתיקים" אותה. כי אין יותר זכויות....
 
רגע ! נכון שנוצרה סיטואציה לא נעימה וקשה. ונכון שהתדרדרות וירידה בתפקוד וברמת החיים היא תמיד לא נעימה ודורשת תקופת הסתגלות והיערכות מחדש, אבל מיותר להוסיף כאבים והכבדות מעבר למה שכבר יש ! וחבל- כי אפשר גם אחרת. הרי משפחה זו ישות אחת שכל חבריה מקיימים יחסי הדדיות ושותפות. מזינים ותומכים זה בזה. כל אחד בדרכו. גדולים וקטנים. כל אחד תורם את האנרגיה שלו ל"קבוצה". אז זה לא מופרך להאמין שכשלאחד קשה- האחרים ישתדלו להכיל אותו ולתמוך בו. רק צריך לתת צ'אנס. לא לברוח. כי כשכולם ביחד- הכוח גדל. וניתן להשתמש באנרגיה המצטברת לטובת החלמה והתחדשות. ואם בן הזוג הופך למפרנס העיקרי או היחיד בזמן מסוים- זה לא סוף העולם! אם קיימת תקשורת טובה ותחושת אחדות ושותפות בגורל- היוזמה תתקבל בברכה והמובטל יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים במסגרת התא המשפחתי. אולם אם קיים נתק וכל אחד מבני הזוג מצוי במלחמת קיום משל עצמו- עלולה יוזמה זו (שהיא לכשעצמה- מבורכת) להתפרש ע"י המובטל כזלזול. כקריאת תגר וערעור מעמדו סמכותו וחשיבותו. כאובדן ערכו וההערכה כלפיו. וככול שהריחוק גדול - מתעוררים רגשות של עוינות, כעס, האשמה ואפילו איבה. והשתיקות מתרבות. וכשמדברים- הרבה פעמים למעשה רבים... .ומילים שלא במקומן משתחררות. משני הצדדים. וידיים...... כפי שפורסם בעיתון THE MARKER - חלה עליה ברף האלימות במשפחה. עם העלייה במספר המובטלים במשק- עלה מספר הפניות למקלטים לנשים מוכות.
 
במקרים קיצוניים עלולות להתעורר אף מחשבות אובדניות.
 
כאשר נאלצים להתמודד עם מצבים שכאלה- עוד בטרם ירחיקו לכת- מומלץ לשתף את המשפחה במה שקורה. לרתום את יתר השותפים למאמץ ולהבנה של אחריות משותפת. ואם יש צורך- לפנות לקבלת טיפול וייעוץ מקצועי. יש לנסות להאיר בכוחות משותפים צדדים אחרים מהם יהיה ניתן לצמוח, וקודם כל- צדדים אותם ניתן גם בעת זו- להעריך ולהוקיר אצל המובטל. למזער פגיעה נרציסטית ולהפנים שזאת בעיה שהתעוררה כקושי נקודתי. לא כעצם המהות. לא להתעלם מיתר תכונות האדם, יכולותיו ומעלותיו. להקשיב. לגלות אמפטיה ושותפות. לא להשאירו בודד באפלת הרגשות והתסכולים המאיימים להטביעו. להכיל איתו את הכאב ולנסות למצוא פתרונות ביחד.
 
"..זה גלגל החיים- מטלטל אותנו. בין ייאוש לתקווה, לאהבה. אז נמצא פה מקום, בדרכי אין פשר, ובפיתולים של גלגל החיים...." ואם למלך האריות יכולה תובנה זו לספק כוחות כדי להתמודד, להצליח ולהתגבר- לא כל שכן לנו- בני האדם.
 

כל הזכויות שמורות למישל קמחזי