חטיפת אורון ירדן, חטא היהרה והפקת לקחים 

הנושא המוצג בכותרת עלה באחת ההרצאות שנשאתי בפני קהל של אנשי מקצוע בתחום החקירות.

השאלה הייתה בעצם מה למדתי מבחינה מקצועית מהשרות במשטרה ואם ניתן לסכם זאת על רגל אחת, כדברי הילל הזקן בשעתו?

התגייסתי למשטרה בסוף שנות השבעים ועד לחודש יוני 1980 סיכמתי את הלקחים שהפקתי מעבודתי בניידות הבילוש של משטרת ת"א בשני משפטים עיקריים: 1. אף פעם לא להתחיל משמרת לילה באכילת סטייק אצל נלו ביפו, מאחר שסטייק שנכנס לפה בתחילת משמרת עלול לחזור כעבור שעתיים, במהלך מרדף רגלי אחר גנב רכב או פורץ שנמלט בין החצרות. במילים אחרות להיות כל הזמן בכוננות ריצה ולאכול רק בסוף המשמרת.

2. הלקח השני היה שאם אתה כבר יוצא למרדף רגלי אחר גנב רכב שנטש או פורץ שברח מדירה או כל גנב שהוא ובמהלך הריצה עברת 4 חצרות והוא חמק, עצור ותחזור לאחור, הבורח מסתתר בוודאות בחצר הראשונה או השנייה.

למדתי עוד כמה דברים חשובים, כמו השפה בה צריך לדבר ברחוב, איך להראות שיש לך ביטחון מול עבריינים (כאשר ממש אין לך) ועוד כמה דברים, אולם להערכתי את השיעור החשוב קיבלתי יחד עם משטרת ישראל בחודש אחד בשנת 1980.

בשמיני ליוני 1980 נחטף מסביון הילד אורון ירדן בעת שהיה בן 8.

על החטיפה נודע לי כמו לחברי ביחידה המרכזית והסוד נשמר בקרב אנשי המודיעין והמבצעים במשך שבוע אחד, במהלכו ניהל החוטף שיחות טלפון עם אביו של אורון ירדן ז"ל ומסר הנחיות שונות ואנו אנשי היחידה המרכזית עסקנו בחקירות מודיעין שהתרכזו בעיקר בניסיון לאתר את מקורן של שיחות הטלפון שהגיעו מטלפונים ציבוריים שונים.

באותה תקופה השיטה הדיגיטאלית עוד לא הייתה אפילו בגדר תיאוריה והשיטה הנהוגה הייתה אנלוגית (לא היה קיים המושג של כוכבית 42 מספר מזוהה וכו').

בנוסף ל"חקירות מודיעין" עסקנו באותו שבוע בעיקר בהכנות לפיקניק שתכננו ביחידה לסוף השבוע עם הנשים (ובמקרה שלי, רווק בשנות העשרים, עם החברה).

במהלך אותו שבוע הוברר כי מסירת הכופר נקבעה ליום חמישי, בשעות הערב כאשר אביו של אורון, עמוס ירדן, יניח את הכופר בתוך חבית בסמוך ליישוב נווה נאמן בכפוף להוראותיו של החוטף האלמוני.

אנחנו ביחידה תכננו שמייד לאחר המעצר של החוטף בנווה נאמן "נחתוך" ונסיים את הטיפול בהקדם ולמחרת ביום ו' נצא לפיקניק כמתוכנן.

המודוס אופרנדי, (ובעברית, שיטת הפעולה), בה נקט פיקוד המשטרה באותו לילה הייתה לבצע מעקב סמוי אחר האדם שיבוא לקחת את דמי הכופר, בהנחה שיתכן שיהיה זה שליח שקיבל הנחייה לקחת שקית ולהעבירה מנווה נאמן למקום אחר מבלי שידועה לו כלל זהותו של החוטף.

לא ארחיב כאן על הפעילות שהתרחשה מרגע שהונחה השקית בחבית עד להעלמו של החוטף
(על הסיפור המלא של חטיפת אורון ירדן אני מספר בהרצאות, כשיש זמן) ואולם לא אשכח לעולם את התמונה שנתגלתה בבוקר, לאחר שהחוטף נעלם והסריקות שביצענו מבית לבית בנווה נאמן הסתיימו ללא תוצאות.

בכניסה לנווה נאמן הוקם חפ"ק מאולתר ע"י מפקד מחוז ת"א באותם ימים ומפקד היחידה המרכזית.

למקום הגיעו כתבי הפלילים של אותה תקופה, שקיבלו את המידע על החטיפה רק באותו בוקר.

לא אשכח לעולם את מבטי הייאוש על פני המפקדים ואת ההבדל התהומי בין במצב הרוח בתחילת המבצע, (בעת שביצענו סיכומים אחרונים לקראת הפיקניק של סוף השבוע), כשראינו את כמות והאיכות של אנשי היחידות המובחרות של משטרת ישראל, הימ"מ, יחידת העיקוב הסמוי, הבלשים והסיירים (מאות אנשי משטרה לקחו חלק באותו מבצע), לבין מצב הרוח באותו בוקר, מול הכתבים הפליליים שהוזמנו מבעוד מועד לראות את תצוגת התכלית המקצועית של משטרת ישראל.

על כך לא אשכח את חטא הגאווה, את הביטחון שלנו אנשי היחידה בפיקניק שלנו בכך שאין מצב שעבריין, ככל שיהיה מתוחכם יצליח להוליך אותנו שולל.

עניין נוסף היה באותו לילה של חיפושים במהלכו היינו כולנו כל כך קרובים למקום המסתור של החוטף, על כך נודע לי ממנו לאחר שנעצר.

החוטף שברח הסתתר כל כך קרוב אלינו (כמו בחצר השנייה) ואולם מאות אנשי המשטרה (ואני בינם), פספסנו.

שתי הערות לסיום:

• גם אם היינו תופסים את החוטף באותו לילה זה לא היה עוזר לאורון ירדן ז"ל שכבר לא היה בין החיים.
• לפיקניק כמובן שלא יצאנו, הבשר שקנינו נרקב ויחד עם יתר המצרכים נזרק ואנחנו שקענו בעבודה בצח"ם שהוקם לחיפושו ואיתורו של החוטף.