"מחקר: רצון לחיות תורם לאריכות ימים. חוקרים גילו כי בקרב בני השבעים ומעלה, הרצון להמשיך לחיות משפיע על אורך החיים. ככל שעולה הגיל כך פוחת הרצון לחיות."
אכן, מעניין ומעט מפתיע. אבל אני תוהה מה עומד מאחורי הנתונים שנחקרו? מתי מתמעט "הרצון לחיות" ומה גורם לכך? האם קשור הדבר בהיעלמותם או בשקיעתם של אותם אתגרים ש"הריצו" את הנחקרים במשך כל ימי חייהם לעבר היעדים שאליהם שאפו או שאותם השיגו?
מתי ההשלמה עם הזיקנה מעוררת רצון להספיק את כל מה שעוד ניתן ומתי היא גורמת דווקא לשחיקתו של "הרצון לחיות"?
בעיניי, שאלת המפתח היא כמות האתגרים שמעמיד האדם המבוגר בפניו, רמתם, מורכבותם והקושי לממשם. במילים אחרות, ככל שמותיר האדם הקשיש בידיו יעדים, מטרות, שאיפות ואתגרים שנראים בעיניו חשובים להשגה, כך מתמיד רצונו לחיות ואולי גובר, כדי להגיע למימושם. כאילו התמקד באמרה "יש בשביל מה לחיות".
בואו ניקח אחדים מהם לשם דוגמא:
* להיות בריא.
* להיראות טוב.
* למצוא עניין.
* להתבדר, להשתעשע.
* להפיק הנאה, תענוג.
* להיות מוערך במשפחה.
* לבלות בחברת ידידים טובים.
* להסתקרן, ללמוד.
* להיות עסוק, לא ללכת בטל.
* לאהוב ולהיות נאהב.
ובסך הכול - לרצות להמשיך לחיות.
נשאלת השאלה מה עושה האדם המבוגר בפועל כדי "לגעת" באתגרים הללו או לפחות להימצא בקרבתם? עד כמה הוא נחוש לחתור לקראתם? כמה מהר הוא מוותר עליהם או מתייאש מלהשיגם?
נכון, התשובה אינה שווה לכול נפש. היא מאד אישית, מאד ייחודית, היא נובעת בין השאר מהמבנה הנפשי של האדם, מהנורמות בהן גדל, מהתפקידים בהם נשא, מההצלחות אותן נחל ומהכישלונות שפקדו אותו במהלך חייו כולם.
עם זאת, ניתן למתוח קו של מכנה משותף ולו גם מינימלי:
אלה המשלימים עם גילם המתקדם ומנסים ככול יכולתם להפיק ממנו את המירב, חרף הקשיים ומגבלות הגיל - הבה נקרא להם "הזקנים המאושרים".
אלה המסרבים לקבל את תופעות הגיל המתקדם, נקלעים לדיכאון עקב הופעתן, מצפים למשהו או למישהו ש"יגאל" אותם מן הקשישות אליה נקלעו בעל כורחם - הבה נכנה אותם
"הזקנים האומללים".
לא יהיה זה מוגזם לומר, שהנמנים עם המחנה הראשון, חדורים גם ב"רצון לחיות" ופועלים כדי לממשו, ואילו אנשי המחנה השני הולכים ומאבדים בהדרגה את אותו דחף טבעי ונקלעים שלא בטובתם לסחרור המעגלי של ירידה ברמת האתגרים ובכמותם, עד כדי הגעתם לתחנה הלפני אחרונה של סיום הרצון לחיות.
אני מודע לכך שהגישה המוצגת במאמר מעלה מחשבות רבות. יתכן שהיא עצמה מעמידה אתגר רציני בפני הקורא המבוגר או הקשיש. בפועל היא קוראת לו לצאת מן השגרה, להציב ללא הרף יעדים חדשים, לא להמתין שמישהו זולתו יעשה זאת למענו, להתנער מן המסגרת הכפויה של סדר יום מונוטוני או של ימים ללא מעש.
יש בה אולי שמץ של אופטימיות יתר, אולי אפילו נאיביות מסוימת, אך יש בה גם עתיד יפה ועמוס מטרות, יש בה שיאים שיש להגיע אליהם, גם אם יהיו נמוכים יותר מאלה של שנות הנעורים והפעילות הנמרצת.
היא יוצרת נוף חדש במחשבתו ובהלך רוחו של האדם המבוגר, היא מעטרת את בימת חייו בתפאורה צבעונית וזוהרת יותר, היא מחדירה ניחוחות של חיים פעילים ופריחה לתוך עלי השלכת המצהיבים של הקשישות.
עד כמה כדאי הדבר? האם הוא באמת אפשרי? אתם הקוראים תחליטו, איש איש ממקומו.
והערה אחרונה: כמובן שאין הדברים מתייחסים לאותם חולים קשים מאד או סופניים, שתוחלת חייהם קצרה והשאלה האכזרית של המתת החסד עולה ויורדת חליפות על סדר היום של אוהביהם הנתונים ביגונם.
בעל תואר שני במינהל עסקים ובחינוך. עוסק במתן ייעוץ אסטרטגי ושיווקי.
בעל התמחות מיוחדת בשיווק ובתפעול דיור מוגן,ובסוגיות איכות החיים בגיל הזהב.
מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית נתניה.
מפרסם בקביעות מאמרים, שירים, פליטונים וסיפורים.
מחבר הרומן "מריונטות".
בעל התמחות מיוחדת בשיווק ובתפעול דיור מוגן,ובסוגיות איכות החיים בגיל הזהב.
מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית נתניה.
מפרסם בקביעות מאמרים, שירים, פליטונים וסיפורים.
מחבר הרומן "מריונטות".
