הדלקת נרות חנוכה
ניסיון להבנת מחלוקת בית שמאי ובית הלל
יצחק (צחי) בלאו
בתלמוד הבבלי במסכת שבת (דף כא עמוד ב) מופיע מקור מתקופת התנאים המגדיר שלוש אפשרויות להדליק נר חנוכהמבחינה הלכתית:
תנו רבנן (כלומר, שנו/למדו רבותינו):
1. מצות חנוכה נר איש וביתו.
2. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד.
3. והמהדרין מן המהדרין :
בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך;
ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.
(במחלוקת זו נפסקה ההלכה כמו בית הלל).
לפי מקור זה ישנן שלוש אפשרויות לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה ולצאת ידי חובת המצווה. האפשרויות מוצגות בסדר עולה, כלומר מהאפשרות הפחות מועדפת עד לאפשרות המועדפת ביותר מבחינה הלכתית:
- שכל משפחה תדליק בכל יום מימי החנוכה נר אחד בלבד.
- שכל אחד מבני המשפחה ידליק בכל יום מימי החנוכה נר אחד בלבד.
לפי אפשרויות אלו מספר הנרות שמדליקים בכל לילה הוא קבוע.
- להדליק חנוכיה[1] כפי שאנו נוהגים כיום. לפי אפשרות זו בכל לילה מדליקים מספר שונה של נרות.
בשלב זה נחזור ונדגיש כי גם כיום ניתן להדליק בכל אחת מן האפשרויות הנ"ל ולצאת מבחינה הלכתית ידי חובת הדלקת נר חנוכה. אולם רוב האנשים נוהגים להדר ולהדליק כמו שיטת בית הלל באפשרות השלישית.
לגבי הסבר מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל מביא האמורא[2] עולא מחלוקת של שני אמוראים ארצישראלים:
אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, (חלקו בדבר שני אמוראים בארץ ישראל)
רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא,
חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין,
וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין.
לפי דברי האמורא רבי יוסי בר אבין, בית שמאי מחשבים את מספר הנרות שיש להדליק בכל יום לפי כמות הימים שעוד נותרו עד לסוף החג ולכן ביום הראשון ידליקו שמונה נרות וביום השני ידליקו שבעה נרות וכן הלאה בסדר יורד. בית הלל לעומתם מחשבים את מספר הנרות שיש להדליק בכל יום לפי כמות הימים שכבר עברו מתחילת החג ולכן ביום הראשון מדליקים נר אחד וביום השני מדליקים שני נרות וכן הלאה בסדר עולה.
וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג (סוכות),
וטעמא דבית הלל - דמעלין בקודש ואין מורידין.
לפי דברי האמורא רבי יוסי בר זבדא סיבת המחלוקת היא שונה לגמרי. בית שמאי למדו את העיקרון של "פוחת והולך" מעקרון ההקרבה של קורבנות המוסף בחג הסוכות.
בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש בנוסף לקורבנות היומיום, 70 פרים בצורה הבאה:
ביום הראשון היו מקריבים 13 פרים.
ביום השני היו מקריבים 12 פרים
וכך היו הולכים ופוחתים במספר הפרים בכל יום עד שביום השביעי והאחרון של חג הסוכות היו מקריבים 7 פרים בלבד. בס"ה בכל שבעת ימי החג היו מקריבים 70 פרים.
יש אומרים שמספר הפרים הכולל מייצג את מספרם של אומות העולם[3] שכוחם ילך ויפחת והם לא ישעבדו עוד את עם ישראל. בהמשך נביא את דברי המהר"ל מפראג הנותן טעם נוסף לעניין זה.
עיקרון זה של "פוחת והולך" משמש לפי בית שמאי גם את צורת ההדלקה בחג החנוכה.
לפי בית הלל העקרון של "מוסיף והולך" שבהדלקת נרות חנוכה נלמד מן הכלל הנוהג בכל דבר שבקדושה ש"מעלין בקודש ואין מורידין" כלומר, שלעולם בדבר חיובי יש להוסיף ואין לגרוע ממנו ומדרגה רוחנית שהגעת אליה אין לרדת ממנה אלא רק לעלות.
המהר"ל מפראג (רבי יהודה ליוואי בר רבי בצלאל המאה ה-16) בספרו "נר מצוה" (עמ' כא-כב) מחבר בין דברי שני האמוראים, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבדא (תחילה נביא את דבריו כצורתם ולאחר מכן נבארם , ניתן לקרוא רק את הביאור):
כנגד ימים הנכנסים ? פירוש כשהולך אחר ימים הנכנסים.
כי הראשון הוא התחלה אל הכל,
לכך הוא יותר במעלה, וכאילו בכחו שאר הימים שהם אחריו.
ולפיכך, יש להדליק שמונה כנגד ימים הנכנסים.
לכך פרי החג היו מתמעטין, כי יום ראשון מן ימי החג הוא יותר עליון ולכך הוא יום טוב והוא קדוש...
ולכך ביום הראשון מקריבים פרים יותר מן הימים האחרונים.
ולמאן דאמר (ולמי שאמר) כנגד ימים היוצאים,
כי מתחילין בקטן ומסיים בגדול דמעלין בקודש ואין מורידין,
כי הקדושה היא מעלה עליונה ואין מגיע אל מדריגה הזאת העליונה מתחילה, כי עולה אליה מדרגה אחר מדרגה עד האחרון .
מצד כי האדם מתעלה באחרונה אל הקדושה יותר ולפיכך האדם אשר הוא מקבל הנס תחלה הוא מעט והוא יותר מתעלה ויותר מוסיף ביום האחרון מן הראשון.
המהר"ל מסביר כי לפי בית שמאי מחשיבים ביותר את היום הראשון שמכוחו באים שאר הימים ואילו לפי בית הלל שיא החג הוא דווקא ביום האחרון. נראה כי שורש מחלוקת בית שמאי ובית הלל נעוץ בשאלה מה חשוב יותר בתגובת האדם לסובב אותו, התהליך החווייתי או התהליך השיכלי.
לדעת בית שמאי התהליך החוויתי הוא הגורם הדומיננטי יותר בקיום המצוה ולכן ביום הראשון שאנו נפגשים לראשונה בכל שנה במצוות ההדלקה החוויה אז היא החזקה ביותר ולאחר מכן בימים שיבואו היא תלך ותתפוגג ולכן עדיף להדליק ביום הראשון את כל הנרות כדי לסמל את תחילתם של ימי החג העתיד לבוא עלינו. תפיסת החג בשיאו היא דווקא אז ברגעים הראשוניים ולכן ידליק כנגד ימים הנכנסים. וכן לדעת המהר"ל גם הפרים המוקרבים במוספי הימים שבחג הסוכות מביעים את אותו הרעיון של ההתלהבות הראשונית, המיוחדות של הרגע הראשון שהולכים ומתמעטים ככל שעובר הזמן.
זהו התהליך הרגשי העובר על אדם בחיי האמונה וקיום המצוות לדעת בית שמאי.
לעומתם סוברים בית הלל שהדלקת נרות חנוכה מייצגים את התהליך השכלי שעובר על האדם בבואו לקיים מצוות.
בתחילה אין תהליך הבירור עדיין מעמיק ושלם אך ככל שעובר הזמן האדם לומד יותר ויותר ובכך מגלה את קישורו לקיום המצוות ולכן מדליקים כנגד הימים היוצאים כדי להראות שביום הראשון האדם נמצא בדרגה מסויימת שתלך ותעלה עם כל יום נוסף שיעבור ? מעלין בקודש ואין מורידים. אמנם התהליך הוא יותר ארוך אך גם יציב יותר.
נראה שניתן להוסיף טעם נוסף לסיבת המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל.
תקופת בית שמאי ובית הלל החלה כמאה שנה לאחר נצחון החשמונאים ונמשכה כמאה שנה עד לחורבן הבית השני (בשנת 70 לספירה).
חכמי תקופה זו היו עדים להסתאבות שלטון החשמונאים ולסופם של בית חשמונאי.
יתכן שבית שמאי ובית הלל רצו להעביר מסר לדורם ולדורות הבאים בצורת הדלקת הנרות:
לשיטת בית שמאי צורת הדלקת הנרות שהיא "פוחת והולך", מסמלת את שלטונם של החשמונאים שהתחילו באור גדול וזכו לניצחונות מזהירים ואף לחידוש עבודת הכוהנים בבית המקדש אך במשך הזמן כוחם הלך ופחת. דבר זה קרה בעקבות מלחמות אחים והכנסת הרומאים לארץ ישראל. וזה המסר בהדלקה כנגד פרי החג ההולכים ופוחתים.
בית הלל לעומת זאת פחות מדגישים את העבר ויותר מתבוננים אל העתיד לאמור אמנם התברר כי ניצחון החשמונאים לא הביא את התוצאה המקווה לאורך שנים אולם אם הצלחנו כבר להגיע לדרגת המכבים עלינו להמשיך בתהליך הדרגתי ולמרות המשברים לנסות לשוב, להעפיל ולקוות לימים טובים יותר בהם נהייה שוב עם חופשי בארצנו.
[1] ראוי לציין כי באפשרות זו קיימת מחלוקת בין בני אשכנז הנוהגים שכל אחד מבני הבית ידליק חנוכיה ובין בני עדות המזרח הנוהגים להדליק חנוכיה אחת לכל בני הבית.
[2] אמוראים הוא כינוי לחכמי התלמוד.
[3] לפחות ברובד הרוחני/מיסטי.
צחי בלאו הינו בוגר ישיבת הסדר ובעל תואר ראשון בחינוך ושני בתלמוד כיום הוא מסיים דוקטורט בתולדות ישראל (מסלול תושב"ע). הוא עוסק בחינוך ובעל ידע ברפואה אלטרנטיבית.
