אנטי-תורוזיס
רק שלושה אנשים הפרידו ביני ובין פקיד הדואר. הדופק שלי האיץ והתרגשות אדירה אחזה בי כאשר התקדמתי שלב נוסף בתור האינסופי לכיוון האשנב. הרגשתי סחרחורת קלה מעצם המחשבה שאחרי שעה ורבע אוכל סוף כל סוף לשלם את ערמת החשבונות והקנסות שהצטברו בשבועות האחרונים.
לפתע הבחנתי מבעד לדלת שנפתחה, בשוטר הרושם דוח למכונית שלי. במקרים רגילים, הייתי רץ החוצה ומנסה לבטל את הדוח בתירוצים שהיו גורמים לשוטר לפרוץ בבכי קורע לב. אך הפעם, החישובים היו אחרים לגמרי.
ידעתי שאם שוב אשבר בדרך לאשנב, חושך ישרור בביתי, בזק תנתק אותי, ואת המכונית שלי יעקלו כשאכנס בפעם הבאה לכביש מספר 6.
בדרך כלל, הקפדתי לשלם הכל בזמן ולרוב הרבה לפני התאריך הנקוב. אך מאחר שסגרו בשכונה שלנו את סניף הדואר, נדרשתי להגיע לסניף המרכזי הרחוק מביתי, שמשרת אוכלוסיה גדולה. אמנם ניסיתי לא פעם לעמוד בתור, אך כנראה משהו נפשי מונע ממני לעמוד יותר מעשר דקות.
אנשים חושבים שאני חצוף כשאני ניגש לראש התור לקנות כרטיסי קולנוע או כשאני נכנס בלי תור לרופא בקופת החולים, אך הם תמיד מקבלים את הסבריה של אישתי שמדובר פה במחלה חשוכת מרפא בשם אנטי-תורוזיס.
לפני כחודש הגעתי לסניף להוציא מכתב רשום מהעירייה. הפעם באתי נחוש מתמיד, מצויד בטרמוס וסנדביץ'. אחרי כמעט שעה של מאבק על ראשות התור, הפקיד הסביר לי שהמכתב האמור עוד לא הגיע לסניף ויעץ לי לנסות למחרת.
עקב הטראומה הקשה הזאת שעברתי, ביקשתי פגישה עם פסיכולוג, מכיוון שהרגשתי שאני לא יכול להמשיך כך את חיי בפחד מתמיד מקנסות ועיקולים. לאחר ארבע פגישות עם המלומד הוא איבחן אצלי תסמונת בשם אנטי-תורוזיס שהטיפול בה כרוך בתרגול של עמידה ממושכת בתור תוך כדי נשימות עמוקות. ואכן את החלק של הנשימות העמוקות אימצתי מייד, ואילו את החלק של העמידה הממושכת הטלתי על ההודי שמנקה לי את הבית. הורתי לו לעמוד בתור בדואר פעם בשבוע עם סיום עבודתו.
הסידור הזה עבד יפה עד שהסתבר, שעקב אי הבנה וקשיי שפה, חברי השחום נעמד שעות בתור גם ללא צורך. אך מה שהרגיז אותי עוד יותר היה ה"אמרתי לך" של אשתי, שעשתה חשבון מדויק להפליא בו הוכיחה לי שקנס חנייה של שבעים שקלים עלה לי בסופו של דבר מאה וחמישה שקלים.
אין צורך לתאר עד כמה הרגשתי מושפל ומבוזה. מה שהקל עלי במידה מסוימת היו הנשימות העמוקות.
למחרת באורח פלא ממש, נקלעתי עקב עבודתי לאזור התעשייה של רעננה. לתדהמתי הרבה גיליתי סניף דואר קטן ריק מאדם. לא האמנתי למראה עיני, ביצעתי עצירת פתע עם חריקת בלמים ונכנסתי לממש את חלומי בדואר בלי תור.
לא יכולתי להתאפק ובו במקום קניתי דברים שלא הייתי צריך כמו בולים, מעטפות, שטרות ביטחון וכרטיסי טלקרד. בדרך החוצה עוד קינחתי בקניית עשרים דולר ללא עמלה.
אמנם להגיע לרעננה כולל הפקקים לוקח כארבעים דקות בשעות השיא אך המחזה הזה של הדואר בלי תור שווה הרבה בריאות גם ללא הנשימות העמוקות.
יצאתי מסניף הדואר, נכנסתי למכונית ודהרתי הביתה חנוק מאושר כדי לחלוק עם אשתי את החוויה השמימית.
לרוע מזלי, בדיוק באותה שעה הייתה בבית ישיבה סוערת של דיירי הבניין. כניסתי הדרמטית הפסיקה באחת את הדיון בנושא הגנן החדש וכל המבטים הופנו אלי לברר מה פשר החיוך המסתורי שעל פני. לנוכח מבטם השואל של "מועצת העם" נאלצתי לעשות את טעות חיי ולספר לנוכחים על קיומו של הדואר בלי תור.
תוך דקה התרוקן סלון ביתי, ומרוץ מטורף של כל דיירי הבלוק החל לכיוון הדואר הבדיוני. אין צורך לומר שמאותו רגע שהופצה השמועה, הצונאמי האנושי קבר תחתיו את הסניף הקטן, וכך נאלצתי לתרגל שוב נשימות עמוקות.
התסכול היה גדול מנשוא, והכאב חד. מכיוון שבהבל פי הרסתי את מפעל חיי. לכן לא הייתה לי כל ברירה אחרת, אלא לכתוב מכתב נרגש להנהלת ראשות הדואר.
שבועיים חיכיתי בקוצר רוח לדוור עד שהואיל בטובו לזרוק לי בתיבה הזמנה לסניף הראשי לקבלת מכתב רשום.
ארבעים וחמש דקות עמדתי בהתרגשות אדירה עד שזכיתי לקרוא את התשובה הלאקונית בזה הלשון:
א.נ.,
לבקשתך, רשימת שלושת הסניפים הפחות פעילים שלנו:
• ברובע היהודי בחברון
• במועצה האזורית אשכול
• בשכונת גורדון בטירת הכרמל
גבי רמני
