הפרויקט
עם צאתי לגמלאות, חשבתי לתומי, שיהיו לי חיים קלים, בלי עבודה קשה ושוחקת, בלי שעות מטורפות ובעיקר בלי פרויקטים.
ובאמת בחודשים הראשונים טעמתי בפעם הראשונה בחיי את טעם החופש. חיים בלי מחיוביות, עם לוח זמנים דליל, כלומר דבש טהור. אלא שלפני כחודשיים, התהפך הכול באחת
הכול התחיל כאשר מירי, אמא של כלתי הזמינה אותנו לארוחת ליל שישי. אני שגדלתי על מטבח ההונגרי המושקע והמפורסם,יכול להעריך את איכות האירוח שפגשנו הפעם. התפריט היה מגוון ביותר ועשוי בידי אומן. כל דבר שהוגש באותו ערב היה זוכה בכל תחרות של שפים מקצועיים. השולחן היה ערוך באסטטיות רבה והאווירה הייתה נהדרת. במקום ליהנות מהערב הנפלא והטעמים המופלאים, נכנסתי לחרדה איומה. ידעתי וקלטתי מייד שאחרי איכויות כאלו לא אוכל להזמין אותם לביקור גומלין. אמנם בתור ילד, הייתי עוזר טבח קבוע לסבתא שלי ולאחותה שבישלו סביב השעון. הייתי צריך לקלף ירקות, לברור עדשים, שעועית ואורז. פרורי לחם לא באו מוכנים בשקית בסופר אלא היה צריך לייבש לחם ואחר כך לטחון אותו. כך גם טחנתי בשר ואפילו פרג לעוגות. את הדגים למדתי לנקות ולחתוך ויעידו על כך סימני החתכים בידיי עד היום. עכשיו אשתי עושה בדיוק אותו דבר. היא נותנת לי את כול העבודות השחורות של הקילוף וחיתוך ואז ברגע הקריטי בו היא מכניסה את המוצרים בסיר, היא חוסמת לי את שדה הראייה כדי שלא אדע ושלא אקח לה את הקרדיט.
עכשיו אחרי הארוחה השמימית הזאת, השעון בראש שלי התחיל לתקתק. ידעתי שתוך שלשה חודשים יהיה יום הנישואים של בני ואשתו ואצטרך לארח את כל המשפחה. ידעתי גם שאצטרך לחדש, לשכוח מהתפריט הקבוע של עוף בגריל ולהתחיל לחשוב בגדול.
כבר למחרת נרשמתי לקורס בישול " בתדמור " על בסיס יומי. הקורס בעצמו עלה הון וכך גם החומרים שהבאתי. רכשתי סט סכינים איכותי ואביזרי עזר נוספים. אשתי לא כל כך אהבה את הפלישה שלי למטבח שהוא טריטוריה בשליטתה המוחלטת. היא גם לא אהבה את חברותי ללימודים שהתקשרו בשעות מוזרות כדי להחליף מתכונים. היא הייתה מעדיפה להזמין את כולם למסעדה או לפחות לקנות אוכל מוכן. אני לעומת זאת הייתי כבר בנקודת אל חזור ולא יכולתי לסגת היות והייתי נעול על האתגר.
"בתדמור" למדתי לבשל אך בנושא האפייה לא יכלו לעזור לי היות והקורס היה מלא עד אפס מקום. כך מחוסר ברירה לקחתי שיעורים מהקונדיטור הראשי של קפה וינה בעל המוניטין.
תוך זמן קצר יחסית התחלתי להרגיש בטוח מספיק כדי לנסות את המאכלים השונים על שכניי ומכריי.הם רק לא הבינו לכבוד מה אני מארח אותם עם ארוחת גורמה באמצע השבוע ולא הבינו למה הם צריכים בתום הארוחה למלא שאלון מפורט לגבי העדפותיהם הגסטרונומיות. עוזי מהוועד כועס עלי עד היום בגלל שלא ויתרתי לו על מילוי השאלון וכך הפסיד את השידור של המחצית הראשונה של מכבי תל אביב.
לבסוף לאחר למידת חומר המשוב יכולתי לבנות תפריט לסעודה הגדולה. על מנת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שמירי הציבה בכל הקשור לעריכת שולחן, נאלצתי לקנות סט קעריות לסלטים ולמנות הראשונות וכמובן מפת שולחן מהודרת ומפיות בד תואמות.
ב"תדמור" למדתי שההצלחה נמדדת בפרטים הקטנים. לכן החלפתי את גופי התאורה מעל פינת האוכל,כך הבחנתי מכתמים על התיקרה. לא היה מנוס מלהזמין צבעי שיתקן ובאותה הזדמנות שיתאים את צבעי קירות הסלון לסט הצלחות החדש. היות והצבעי לא נולד אתמול, הוא שכנע אותי די בקלות להמשיך ולצבוע גם את המדרגות ואם כבר הוא נמצא עם הצוות והציוד, למה שלא ניתן לו לגמור את החדרים והאמבטיה. עד פה אשתי שמרה על איפוק מרבי אך ברגע שראתה שהצבעי מביא פיגומים לצביעת קירות החוץ, נהניתי לראות איך היא הופכת שיפוצניק גדול לצבעי קטן.
ההכנות הלכו ונשלמו וההתרגשות גברה מיום ליום. הרגשתי שלאחרונה עליתי קצת על העצבים של אשתי אבל הסברתי לה שוב ושוב שאני אוהב אתגרים ואני מבטיח לא לבייש את הפירמה, גם אם זה כרוך בהוצאות כספיות שנראו לה מיותרות.
חיכיתי בדריכות רבה לתאריך המתקרב ואז שבוע לפני, הרמתי טלפון למירי ועוד בטרם פציתי פה היא אמרה: " אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל יום הנישואין של ילדנו יהיה ביום ראשון הקרוב, לכן מה דעתכם שנצא ביחד לחגוג במסעדת דגים ביפו?" עניתי לה בספונטאניות ללא היסוס " בטח, בטח,בכיף."
גבי רמני
