געגועים 

ימים אלה, ימי זכרון, ימים שמעלים אצלינו את תחושת ה"חסר". אנשים אהובים חשובים ויקרים לנו, אינם עוד ובחסרונם הותירו אחריהם חלל גדול, תחושת אין, ריק.

במקרה הפרטי שלי, זה זורק אותי לחסר הגדול שהותירה סבתי בחיי.

הכרתי את סבתא חביבה בן סימון כשהייתי בת 3. נאספתי על ידה ממשפחה האומנת שגידלה אותי עד אז.

כשמגיעים בגיל כזה לסבתא, מתפתחת מערכת יחסים שונה בין סבתא לנכדה מאשר כשנולד ילד ןבאופן אוטומטי "מקבל" אבא, אמא, 2 סבתות ו- 2 סבים.

אני זכיתי לסבתא אחת, אמיצה שאספה אליה ילדה שלא הכירה לפניכן והחליטה לגדל אותי.

אבל...זה הרבה יותר מורכב. כי סבתא חביבה, או ממה כפי שנהגתי לכנותה, דיברה במרוקאית ובצרפתית. ואני? לא. אבל, ממה שלי מיד תקשרה איתי בשפת האהבה. 

סבתי, ממה, חיה בצריף קטן מאסבסטון בשכונת "קרית יובל" בירושלים. ואני, ילדת כחולת עיניים, שיער בלונדיני ארוך, הגעתי בשמלת מלמלה מהבית המיוחד, אוהב ומבוסס בירושלים, למקום כפרי, שבו היו פזורים צריפי אסבסטון בין שדות ירוקים וצמחיית פרא.וכך, הפכתי להיות מסינדרלה מפונקת לילדת כפר. הילדים היו קוראים; "מצאו אותה בפח הזבל", הלא, פתאום, משום מקום, הופיעה וצצה לה ילדה חדשה...אבל, ממה שלי הגנה עלי. הגנה? בחרוף נפש! חרוף נפש? ממש יצאה לקרב נגד ילדי השכנים. ובמרוקאית מלווה בתנועות ידיים מאיימות הגנה על כבודי ה"כמעט אבוד". וכך, סבתי ממה ואני התוודענו אחת לשניה. אני נפרדתי משמלות המלמלה, התחלתי להבין מרוקאית ולענות לה בעברית. ואפילו, הרגשתי מספיק בטוחה בעצמי כדי "ללכת לאיבוד" בשדות. סתם כך, עשיתי לממה שלי מבחנים לדעת אם אני חשובה לה מספיק כדי שהיא תחפש אותי. והיא לא איכזבה. חיפשה? הפכה את כל האזור. כל פח הפכה, כל שכן שאלה...ובכל פעם הוכיחה לי מחדש שיש על מי לסמוך. שהיא לא תמסור אותי לידיים אחרות. בצריף של ממה שלי, תמיד התבשלו להם סירים על פתיליות. ממה שלי לא הסכימה לקבל את הקידמה וגז ומכונת כביסה היו אצלה מחוץ לחוק. במטבח הקטן והנקי למשעי, היו ריחות...מ..מ...איזה ריחותוממה שלי בכלל היתה חולת סוכרת. אבל זה לא הפריע לה, ומתחת למיטות הסוכנות בחדר השינה היו ריבות. ריבות? כל המינים הצבעים והטעמים. ולמה? לה זה היה מאוד ברור...כדי להביא לשכנים, ולקרובים ולרחוקים של השכנים...מפעל של ריבות. 

ממה שלי תמיד השכימה לקום. היתה מתעוררת הרבה לפני הציפורים. היתה פותחת את היום בתפילה. כאילו לתפוס את הקדוש ברוך הוא לפני שאר האנשים. לתפוס אותו לפני שעות קבלת הקהל שלו. ואז, היתה מתפנה לתקוף את הכביסה. הפיילה היתה מתמלאת המים חמים וגוש ה"סינטבון" כבר חיכה בפנים ולתוך הפיילה נכנסו הכביסה היומית. אבל מה? ממה שלי לא היתה מסופקת ומיד ניגשת לארון ומתחילה להריח בגד אחרי בגד. ואם תפסה אחד כזה שלא כובס קופל וגוהץ כהלכה, מיד היה מובל לתוך גיגית הכביסה בתחושת התרוממות אוח של סבתא. "תפסה את הסורר". ומיד כשסיימה לתלות את הכביסה התפנתה לכיבוש היעד הבא, המטבח. וכך, היתה  מנצחת על תזמורת המחבתות, סירים, צלחות, סלטים, תבשילים, חמוצים...ובשביל מי? כן. אתם כבר יודעים. הרי, יש שכנים, ולשכנים יש משפחה, קרובים וגם רחוקים. כן, ויש גם מסכנים, ועניים וגם להם יש משפחה...ואז...אז...כשבמקרר לא נותר פרור...הגיע הרגע שאהבתי יותר מכל...ממה שלי היתה מגיעה להעיר אותי. כאילו שלא הייתי ערה מהרגע שהתחיל הקרב על הבית... סבתי היתה מעירה אותי עם נשיקות, חיבוקים וחיוכים. ואני...מה לומר, התמכרתי לזה. וכל בוקר, הייתי עושה עצמי כאילו קשה לי להתעורר כדי להרוויח עוד מהתענוג הזה. ואז...היתה אומרת, נו, עוד מעט לילה, צריך למהר...אתם בטח רוצים לדעת לאן? מה החיפזון? לשוק מחנה יהודה כמובן. אתם שואלים למה? כדי לחדש את האספקה בצריף! פירות, ירקות, תבלינים, בשר, דגים...למי כל כך הרבה? הלא, אתם זוכרים, יש את השכנים, הקרובים והרחוקים...היתה תופסת אותי בחוזקה ביד אחת, כדי שלא אלך לאיבוד, וביד השניה, בוררת בקפדנות את הסחורה כאילו חייבים להיות מוכנים לתצוגת האופנה שתתקיים במקרר. וכשהיינו חוזרות, ממה שלי ללשכתה שבמטבח. ואני, לשדות ולמרחבים. ממה שלי. ואני כל כך מתגעגעת אליה, לריחות, טעמים, לחיבוקים והנשיקות שלה. לאהבה הגדולה שהיתה שמורה תמיד רק לי...

ובימים אלה, ימי הזכרון ובכל יום אנחנו חסרים את האהובים שלנו.

כל הזכויות שמורות למישל קמחזי