על נבחרי הציבור העבריינים וסנגוריהם 

על נבחרי הציבור העבריינים וסנגוריהם

"הוא כבר שילם את חובו לציבור" – זו אחת התגובות השכיחות הנשמעות ע"י אנשים רבים כשהם מתקשים להבין את הטענה כי נבחר ציבור שסרח איננו יכול לחזור ולהנהיג ציבור גם לאחר שמילא את גזר הדין שהטיל עליו בית המשפט.

עוד הם מוסיפים כי אף את התווית המוסרית מעניק בית המשפט בקבעו אם מצא קלון במעשי המורשע, אם לאו.

התפישה המשתרשת בציבוריות הישראלית נובעת, ככל הנראה, מראיה חד ממדית של משמעות העבריינות של נבחרי ציבור והיא הראיה המשפטית. התנהלות בית המשפט העליון, שזכתה לכותרת "הכל שפיט" הפכה בפועל למעין חרב פיפיות. אם הכל שפיט אז השפיטה היא, מן הסתם, חזות הכל. אם 'הכל' בא לפתחו של בית המשפט אזי מה שיוצא ממנו הוא, מן הסתם, 'הכל', והוא סופי והוא מוחלט.

ולעבירותיהם של נבחרי הציבור התווסף לספר החוקים עניין הקלון. בכך התחזקה עוד יותר החד ממדיות של התפישה הציבורית של עבריינות נבחרי הציבור. הנה המוסר נכלל אף הוא בפסיקה עצמה.

וכך, מי שמילא את מכסת ימי מאסרו, את מכסת עבודות השרות שלו או שילם את הקנס שהושת עליו בפסיקת בית המשפט, ואף הדיר את עצמו מפעילות ציבורית כמצוות הקלון, מילא את 'הכל'. ודי בזה. העונש חיטא, כך לטעמם של רבים, את הכתמים שדבקו בכפות ידיו של נבחר הציבור והשיב לו את יושרו האישי שאיבד בפשעיו.

לכולנו נהיר ומובן כי מנהל בנק שגנב, לעולם לא יחזור לתפקידו, אף אם ישהה בכלא מעל לפסיקת בית משפט. כי מנהל חברה שנטל שוחד מספקיה או מלקוחותיה לעולם לא יחזור לנהל אותה גם לאחר שמילא את מכסת מאסרו. כי מנהל בית ספר שהורשע במעשה מגונה, לא יחזור לעולם לנהל בית ספר גם לאחר שנשא בכל עונשו. ונבחר ציבור שגנב? שנטל שוחד? שעשה מעשה מגונה?

ומהו נבחר ציבור? הוא מנהיג. הוא יותר ממחנך או מנהל בית ספר. הוא גם אמון על הקופה הציבורית, הוא יותר ממנהל בנק. והוא גם מנהל מערכת גדולה, הוא יותר ממנהל חברה. הוא אמור להיות דמות לחיקוי למצביעיו, מופת לבוחריו.

הענישה מנקה את נבחר הציבור כאדם פרטי אך איננה מכשירה אותו להיות פרנס על הציבור. לכך דרושים יושר אישי וניקיון כפיים ואת אלה שום ענישה אינה מחזירה.

"הציבור יחליט" – זו המנטרה השגורה בפי כל אלה התומכים בעבריינים בריצתם לכנסת. נעמיד את העבריינים לבחירת הציבור והוא יבחר. דמוקרטיה במיטבה.

ראשית, עובדה זו אין היא נכונה ולכל הפחות איננה מדויקת, שכן אין הרי בארץ בחירה אישית אלא מפלגתית, בשיטה הנהוגה בארץ, הציבור אינו בוחר או דוחה מועמד פלוני. הוא בוחר מפלגה.

אך יותר מכך, חברה שמתירה לבחור בעבריינים היא חברה עבריינית, חברה מושחתת. ומכאן אם נוצרו התנאים (ובישראל, מסתבר, נוצרו) למועמדותם של עבריינים לבחירת הציבור, ימצא אפוא ציבור שיבחר בהם.

וכך אנו מגיעים לאינטלקטואלים, לאלה שאמורים לעמוד בשערי העיר ולזעוק, בכוחם המוסרי, את זעקתם, זעקתנו, על החברה המידרדרת אל התהומות. והם שותקים. ועל כך נכתב מאמר נפרד.

הערה – הכותב איננו משפטן!