לכתוב אל האושר 

הפעם הראשונה שכתבתי משהו בעל ערך הייתה בצבא. נשארתי שבת במחנה "ווסט" ברמת הגולן ובלי לשים לב כתבתי על דף משבצות מזדמן משהו שהיה חצי שירה חצי פרוזה ובא להביע הרהור משמעותי ועמוק שחלף בראשי.

את הדף שכתבתי שמרתי לעצמי, לא הראתי לאף אחד, לא שלחתי לתחרות שירים אבל גם לא זרקתי. למעשה אני שומר אותו עד היום. הרעיונות שכתובים בדף הזה נראים לי היום קצת ילדותיים  ולא בשלים (עברו 22 שנה מאז) ובכל זאת אז כחייל בן 20 הרגשתי שעליתי על משהו אדיר והמשהו הזה נשאר איתי עד היום.

הדבר האדיר הזה שמצאתי לא היה הטקסט שבא לעולם (חשוב ככל שיהיה) דווקא הכתיבה עצמה התגלתה כהמצאה ענקית. גיליתי שכתיבה מלטשת את המחשבות והופכת הרהור מעורפל למחשבה צלולה.

היום אני כותב בבית בעיקר על המחשב. לפעמים אני זורק על המקלדת בליל מילים שמתפרץ בבת אחת, לפעמים אני כותב שתי שורות ומוחק אחת. מוחק, מתקן, מחפש את המילה הנכונה לרעיון הנכון, לרגש הנכון. מחפש את המקצב לטקסט, מחפש את הנשמה של המילים, מוחק וכותב, קם הולך, שותה קפה, עוזב ליום יומיים וחוזר אל הקובץ במחשב, קורא שוב מהתחלה לסוף וחוזר על כל הריקוד הזה שוב ושוב. וכשאני אוהב את התוצאה הקובץ נשמר ואולי יום אחד הוא יפתח שוב.

אז מה נכתב שם, לפעמים זה חשוב ולפעמים פחות. כל הריקוד הזה היה כדי לחדד את המחשבות שלי, עכשיו אני יודע מה באמת אני מרגיש, אני צלול לעצמי.

היום כשאני מאמן אישי לחיים אני נותן את המתנה הזאת למתאמנים שלי ומבקש מהם לכתוב.

"לכתוב על מה" הם שואלים.

אני אומר שזה לא משנה, תכתוב על עצמך, על הרגשות שלך, על ההווה, על הילדות, תכתוב 100 פעם "מי אני רוצה להיות" תכתוב 1000 פעם, תמלא את המסך כולו במילים ותראה איך הנפש שלך מתבהרת כמו רוח שמגרשת ערפל של בוקר.

המתאמנים שלי סקרנים/צייתנים/מהססים בסוף הם מנסים לכתוב משהו, חלקם מזהירים אותי שאין להם כשרון כתיבה. "זה בסדר" אני אומר "אתה כותב בשביל עצמך ואתה לא חייב להראות לי". כולם כותבים משהו ויש כאלה שלא מפסיקים לכתוב ותיבת הדואר שלי שמחה לקבל את המילים שלהם וכל מייל שמגיע מהם עושה אותי מאושר כי אני יודע שכל מילה שנכתבה הפכה את חייהם לבהירים יותר.

ומה איתי: גם אני ממשיך לכתוב, אני כותב לעצמי והמילים רוקדות עם המחשבות, בהתחלה ריקוד מגושם ולאט לאט הריקוד הופך נעים ורך יותר עד ששני בני הזוג מוצאים את המקצב הנכון ופתאום שורה הופכת לפסקה וממשיכה לדף והנפש שלי מכירה את עצמה יותר ויותר.

רצה המקרה והתהליך הזה הוביל גם לפרסום של שני ספרים, "הפופיק של סבא" (ספר ילדים אינטראקטיבי בהוצאת "ארמון הספרים") והרומאן "אדם מחרבן משמעות" (כן קראתם נכון, בהוצאת "בבל")

בקיצור, רציתי לומר שכתיבה היא תהליך מרתק של הכרות עצמית, של ריפוי ממעצורים נפשיים. כתיבה שווה גדילה וכל מי שרוצה להתחיל לפתח את חייו ולהתפתח בעצמו מוזמן להתחיל לכתוב.