ילדים לא אוכלים 

אמהות רבות מגיעות אלי ושואלות על הילד/ה שלא אוכל/ת. מה עושים עם התופעה הזו.

מדוע ילדים מסרבים לאכול.

כן, אפשר להוסיף ולטפל בהם בצמחי מרפא, בדיקור במחטים סיניות, ובטיפולים טובים רבים אחרים..

אבל אני רוצה להתמקד איתכם  דווקא במה שאפשר להפחית, למתן ולהימנע ממנו.

וכאן אני אחלק את העניין לשניים:

הפן הרגשי - שכלתני, והפן הפיזי.

ראשית, פעמים רבות הילד מעורב בדאגת ההורה לתזונתו ולהעדרה. ככל שהילד מודע יותר לעניין, כך תגדל סרבנותו. מתוקף היותו ייצור אנושי קטן ותלוי (בכם), הילד יעצים כל מה שמקבל פידבק חיובי או שלילי, על מנת להסב את תשומת ליבו של ההורה אליו. בראותו את היכולת להשפיע על ההורה, הוא חש עצמאי וחזק יותר. זהו חלק ממנגנון הישרדותי והתפתחותי טבעי ונכון. לאט לאט הילד יקבל עליו דפוס התנהגותי של סרבן אכילה, וגם יקפיד להודיע על כל המאכלים שאינו אוכל.

כמובן שילד החש בלחץ סביבתי, יסגל לעצמו דפוס של סלידה מהסיטואציה בה הוא נחשף ללחץ.

למשל, אם הוא נלקח תכופות לרופאים ודיאטניות , הוא יתנגד. אם בסיטואציה של ארוחה משפחתית כל עיני ה"מבוגרים" נישאות לצלחתו, הוא יסלוד מארוחות משפחתיות, וימהר לקום מהכסא.

באופו כללי אוכל ולחץ לא באים טוב ביחד. על מנת ליצור תיאבון, אנחנו צריכים להיות רפויים, ורגועים. ככל שתעלה רמת האדרנלין, כך תפחת כמות הדם המוזרמת לקיבה, הקיבה תישאר מכווצת, קרה וחסרת תיאבון.

עוד דבר..לילדים יכולת טבעית לזהות מה טוב ונכון להם.. כל עוד המאכל הינו טבעי.

סביר להניח, שילד שחסר לו סידן, ימשך לכרוב, שקדים, טחינה, ומזונות עתירי סידן אחרים. ילד שחש מחסור באשלגן יעדיף בננות ומשמשים. כמובן שהתחושה הינה פנימית אינטואיטיבית ואינה מודעת. כהורים יש לכבד את משיכתו של ילדינו למאכל טבעי זה או אחר ולאפשר לו לחוות אותו (בהתאמה לגילו). כמו גם דחייתו ממאכלים מסוימים. ולא ליצור דיון נוקב לאוזניו השומעות, על כך שאתמול הוא אכל 3 בננות והיום הוא לא נוגע אפילו בביס.  "בעזרת" המוצרים הלא טבעיים אנחנו משבשים את היכולת הטבעית הזו, וזה דיון שלם לפעם אחרת.

במישור הפיזי, אני נתקלת רבות בכך שההורים , מתוך דאגה כמובן "שלא יחסר" לילד, משבשים את מנגנוני הרעב והשובע הטבעיים שלו, ואח"כ הילד פשוט לא רעב.  למשל, בשעת הערביים, כשעה לפני ארוחת הערב, גן המשחקים שופע חיים . במבות וארטיקים ממלאים את הספסלים. ביסלי ובייגלה יוצאים שוב ושוב מתיקים של אמהות הדואגות לקיבתם של ילדיהם. ולפעמים אפילו פירות חתוכים. כאן צריך להיות סמיילי.  אין זה פלא שהילדים מגיעים שבעים לארוחת הערב.במיוחד כשהם משתוללים וקיבתם קטנה, כי הם בעצם עסוקים בפעילות גופנית אינטנסיבית. הם שבעים מהר.

אמהות ואבות אומרים.. עד הארוחה הוא כבר שוב יהיה רעב.. אם כך - מעולה. אך אם הילד שלכם לא מהאכלנים, אז בעצם עד ארוחת הערב מנגנון השובע יפעל, ותחושת השובע תגבר על הצלחת היפה שהכנתם.  באותו עניין גם משקאות ממותקים שנלווים לארוחות, מעלות את הסוכר בדם, ומספרות סיפור של שובע למח. לכן הסבתות תמיד אוסרות על סוכריות לפני האוכל!!!

מה כן לעשות?

לתת דוגמא אישית. לאכול עם הילד מינקות. כן, כן. זה לא נעים לאכול לבד. איכלו עם הילד.

יש פה רווח כפול. הילד לוקח דוגמא. לומד את פעולות האכילה (פתיחת פה, לעיסה, בליעה) ונימוסי השולחן. וגם מעתיק את גישתו החיובית של ההורה לאוכל.

הורה  שמשדר מסרים שליליים בנוגע ל'מזה אוכל בשבילו', למשל...משמין, מלכלך, וכדו', יעביר את המסר לילד, והוא יתחיל לפתח בעיות אכילה.

ועוד משהו קטן לקינוח.

אצלי אין מושג כזה. גם אם אני אוציא משהו "מתוק" אחרי האוכל, זה אינו קינוח. אינו פרס ואינו מקושר בשום אופן לארוחה שהוא זה עתה סיים, בטח שלא מותנה בה..  

ילדים רואים בקינוח מטרה, שהופכת את כל שאר הארוחה לדרך להשגת המטרה.

המחשבה על הדבר הבא במהלך האכילה מפחיתה וגורעת מיכולתם ליהנות מהרגע, ולחוות סיפוק..

אפילו באופן כללי. לאו דווקא בענייני אוכל.

אז, אני מאכלת לכם ליהנות מכל רגע.

אלינה לוי

* כמובן שההתייחסות למילה ילד הינה כמו ל CHILD ללא הבדל מין