הרעיון מאחורי התקליטור 

שתי החברות רצו לפתח שיטה שבאמצעותה ניתן יהיה להאזין למוזיקה באיכות גבוהה. הדגש היה על נוחות הפעלה, קומפקטיות, שכפול זול, מכשור זול, והאפשרות להכניס נגני תקליטורים לכלי רכב (ההחלטה אז על קוטר התקליטור התחשבה באופן מיוחד בממדי הרדיו-טייפ של מכונית).
האמצעים הנפוצים לאזנה למוזיקה, התקליט ולאחר מכן קלטת שמע, לא סיפקו את האיכות המבוקשת משתי סיבות עיקריות:
השפעת חומר ההקלטה על החומר המוקלט - האזנה לתקליט עשוי ויניל (סוג של חומר פלסטי) גרמה לכך שלצלילים המושמעים צורפו גם "קליקים" ו"קראקים" שגרעו מניקיון הצליל של ההקלטה המקורית. ברוב המקרים הרעשים נבעו מפגמים מכניים, אבק, לכלוך וחשמל סטטי. (האזנה באמצעות מכשירים יקרים וטיפול זהיר וקפדני בתקליטים יכול לפתור בעיות אלו).
קלטת שמע, שהמוזיקה בה מוקלטת על סרט מגנטי, השמיעה רעש לוואי שנקרא "Hiss" (מעין "סססססס" מתמשך), שנוצר בתהליך ההקלטה של הקלטת. כמו כן, לקלטת היה קשה להגיע לתדרי קול של 20 קילוהרץ, ולכן נשמע הצליל פחות איכותי מאשר בתקליט. האיכות הנמוכה בקלטת השמע נובעת מרוחב הסרט הקטן וכן מהמהירות הנמוכה של הקלטת. (הקלטות מקצועיות על סרטים מגנטיים במהירות גבוהה נותנת איכות גבוהה יותר מתקליטור ומגיעה לתדרים מעבר ל-20 קילוהרץ סרטים כאלה שימשו ומשמשים כמאסטרים לתקליטים ולתקליטורים)
השפעת כמות ההשמעות על החומר המוקלט - תקליטים וקלטות הושפעו מכמות הפעמים שנוגנו, מכיוון ששיטת הניגון פגעה בחומר, מה שגרם לבסוף לירידה באיכות הצליל. את התקליט קראה מחט הנוגעת ישירות בויניל, מה שגרם לירידה באיכות. מקרה דומה מתרחש גם בעת הרצת קלטת: ראש מגנטי קורא את הסרט המגנטי, כשהוא נוגע ישירות בסרט.
בנוסף לכך, תקליטים וקלטות לא איפשרו גישה נוחה וישירה לשירים או לקטעי המוזיקה. על מנת להחליף שיר בתקליט היה על המשתמש להרים את המחט ולהעביר אותה ידנית לרצועה אותה הוא מעוניין לשמוע. כמו כן, לעתים יש לתקליט שני צדדים, והמשתמש צריך להפוך אותו על-מנת לשמוע את כל השירים המוקלטים בו. קלטת שמע היא אמנם קומפקטית בגודלה, יחסית לגודלו המסורבל של התקליט, אך היא בעייתית אף יותר ממנו - משום שמדובר בסליל של סרט מגנטי, על המשתמש לסובב את הסרט שבקלטת עד לחלק המבוקש בה. גם לקלטת יש שני צדדים כמו לתקליט, ולכן לעתים יש צורך להפוך אותה. היתרון היחסי של הקלטת הוא שניתן להקליט עליה בבית - מה שהפך אותה לפופולרית מאוד בשעתה.
"סוני" ו"פיליפס" רצו לפתור את הבעיות הללו על ידי שימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית. הם השתמשו בשיטת ה-PCM (או "Pulse Code Modulation"), שממירה כל גל של צליל לערכים של מספרים בינארים דיגיטליים, כלומר אחדים ואפסים שהוטבעו על התקליטור. במכשירי האזנה לתקליטורים נקראו האותות הדיגיטליים על ידי קרן לייזר והומרו חזרה לגל של צליל. טכנולוגיה זו הבטיחה שהפלט הסופי של הצליל יהיה נאמן יותר למוזיקה שהוקלטה באולפן, מכיוון שהמוזיקה המוקלטת היא לא המוזיקה עצמה, כמו בתקליטים ובקלטות, אלא נתוני מחשב בינאריים. תאורטית ניתן היה להשתמש בסרט מגנטי למטרה הזו, אבל זו הייתה שיטה יקרה מאוד ולכן וויתרו שתי החברות על השיטה הזאת. לכן, הם פיתחו טכנולוגייה שבה קרן לייזר קוראת באופן אופטי מדיסק פלסטי קומפקטי וזול. קרן הלייזר עוברת על "שקעים" ועל "שטחים ריקים" על גבי התקליטור, שקע מפזר את הקרן ושטח ריק מחזיר את הקרן. רכיב רגיש לאור ממיר את השינויים לנתונים דיגיטליים המועברים לשבב מחשב שממיר אותם בחזרה לצליל רגיל. ה"שקעים" וה"שטחים הריקים" אינם מיצגים 1 או 0 של מספר בינארי. במקום זאת שינוי משקע לשטח או שטח לשקע מיצג 1 בינארי וכאשר אין שינוי זה מיצג 0 בינארי. בכך פתרו גם את בעיית השחיקה שהייתה בתקליטים ובקלטות, כי קרן הלייזר היא אור שלא שוחק כלל את הפלסטיק, כך שניתן לנגן את התקליטור בלי לגרום לשחיקתו. בנוסף לכך התגברו גם על בעיית חוסר הנוחות בשימוש שהייתה בתקליטים ובקלטות, בכך שבתקליטור מוקלטים אותות רק בצד אחד ולכן אין צורך להפוך אותו, ובכך שהשתמשו במנוע חשמלי קטן שמזיז את עדשת הלייזר לרצועה הרצויה בתקליטור באופן אוטומטי בלחיצת כפתור של המשתמש, דבר ששיפר באופן דרמטי את נוחות השימוש. הם גם הוסיפו שעון דיגיטלי שמראה את זמן ניגון השיר, הזמן שנותר עד סוף השיר והזמן שנותר עד לסוף התקליטור.
לאחר מספר שנים של פיתוח ורישומי פטנטים ותקנים, הוציאה חברת "סוני" באוקטובר 1982 את נגן התקליטורים הראשון בעולם שנקרא "CDP-101".
בשל היתרונות הגדולים שלו על-פני תקליטים וקלטות, גרמו דיסקים לצריבה למהפכה בדרך שבה מאזינים למוזיקה. במהלך השנים התפתחה הטכנולוגיה של התקליטורים - במקום לשמור רק נתוני מוזיקה עליהם הוגדרו תקנים לשמירת נתונים מכל סוג שהוא על הדיסק, כך מדיות לצריבה החלו לשמש לאיחסון נתונים מסוגים שונים - נתונים כלליים (CD-ROM) ותקליטורי וידאו כמו (VIDEO-CD (VCD ומאוחר יותר גם דיסקים DVD.