קרחונים 

מבוא
הקרחונים מכסים כעשרה אחוז משטח הארץ וכולאים בתוכם כמות מים שיכולה להעלות את פני הים בשבעים מטר.  למרות שהם תופסים שטח כה ניכר מכדור הארץ, הקרחונים אינם מיושבים על ידי בני אדם.  הגישה המסורתית רואה את הקרחונים כשריד לתקופות הקרח. אלו באות לעולם כל מאתיים חמישים מיליון שנה בערך (ידועות שלוש תקופות בשש מאות מליון השנים האחרונות).  תקופת הקרח הנוכחית התחילה לפני יותר מחצי מיליון שנה ואילו הגל האחרון התרחש לפני 10,000 שנה.  בשיא תקופת הקרח כשליש מפני כדור הארץ כוסו בקרחונים.  לא ידוע מה גורם לתהליך.

קרח בהתהוותו
הקרח שבאטמוספירה עשוי להגיע אל פני הארץ, בצורה מוצקה או נוזלית, תלוי בטמפ' של שכבות האוויר שדרכם יורדם הגבישים.  
המשקעים המוצקים מגיעים אל פני כדור הארץ כשלג, המורכב מגבישים ה?כ??ס?גו?נ?לים שטוחים, שלהם על פי רב צורת כוכב.  הגבישים קשורים זה לזה בקשר רופף בלבד וביניהם רווחים המהווים לעתים כ-95% מנפחם הכולל.
משקלו הסגולי של השלג הטרי מגיע ל-0.02 בלבד.  לכן גדול נפחו וכיסוי שלג מגיע פעמים רבות למספר מטרים.  בגלל קלותו, מצטיין השלג היבש בכושר ניידות רב וגדול הדמיון בינו לאבק.  ניידותו הולכת וגדלה תוך הסעתו על ידי הרוח.  מכאן, שפתיתי השלג מקבלים צורה פחוסה ומותאמים להסעה יעילה.  כאשר הרוח נתקלת במכשול, מושקע השלג לפניו ומאחוריו, כך נוצרות לשונות השלג בדומה ללשונות החול.  לעתים, ערימות אלו דומות במידה מפתיעה לחוליות.
סלסלי שלג - שקערוריות (ברוסית - zastruga) הנוצרות כתוצאה מעקירת השלג על ידי רוח מערבולת.
צבירי שלג - מצטברים בצד החסוי מרוח לאורך מטרים אחדים.  שטחם העליון הופך לקרח ואז עשויים לשאת משקל ניכר.
קיימים על פני כדור הארץ אזורים בהם יורדים משקעי האוויר רק בצורת שלג, אילו הם האזורים הניבאליים (Nival). אזורים אלו נמצאים ברחבים גיאוגרפים גבוהים - הטמפרטורה של החודש הקר היא מתחת ל-°0 מעלות צלזיוס, שהיא קריטית לירידת שלגים בחורף ולהשתמרותם על פני השטח בצורה מוצקה.  קו רוחב זה מכונה "הגבול המשווני של השלג" - קו רוחב °40 מעלות.  
מספר הימים חשוב אף הוא - מספרם עולה עם ההתרחקות מקו המשווה.  הגבול המציין את קו ההשתרעות של שלג העד מכונה "גבול השלג האקלימי".  מלבד הרוחב הגיאוגרפי, קובע גם הריחוק מן הים והגובה הטופוגרפי.  הגבול התחתון של שלג העד בהרים נקרא "גבול שלג אורוגרפי" (אורוג?ן - רכס הרים).  באזורים משווניים, גבול השלג גבוה למדי ונמצא בדרך כלל מעל 5,000 מ'.  ככל שמתרחקים מקו המשווה, יורד גובהו של גבול השלג האורוגרפי.  באלפים, נמצא גבול השלג בחדשים דצמבר-ינואר, בגובה 600-700 מ', ואילו באוגוסט - מעל 3,000 מ'.  גובהו של גבול השלג תלוי גם ברמות משקעי האוויר.  ככל שהם רבים יותר, נוטה גבול השלג להיות נמוך יותר.  גובה קו השלג תלוי גם במפנה של המדרון.  במדרונות הפונים אל קו המשווה - קו השלג יהיה גבוה יותר.  בתקופות הקרח, גבול השלג היה נמוך הרבה יותר מזה של היום. באלפים, גבול השלג היה נמוך ב-1,500-1,000 מ' לעומת הנוכחי.

גלשון
לשלג כשלעצמו לא נודעת השפעה מורפולוגית רבה, אולם הוא חשוב ביותר כחומר, אשר ממנו נוצר הקרח. בכל זאת, קיימת לשלג משמעות מסוימת, מבחינת השפעתו על הנוף, כאשר הוא נע בצורת ג?לשון. 

• גלשון (Avalanche) - תנועת מאסה של שלג המתחילה להידרדר ולגלוש במדרון. תוך תנועה זו, אוספת המאסה כמויות חומר רבות ומהירות תנועתה הולכת וגדלה במידה ניכרת.
• גלשון תחוח - (dry Avalanche) - תנועת שלג טרי, המורכבת מגבישים שטרם התלכדו זה לזה והרווח הבין-גבישי עדיין גדול.  כאשר שלג טרי זה גולש, מתרופפת האחיזה הקלושה שבין גבישיו והתנועה דומה לתנועת אבק הגולש במורד.
• גלשון רטוב - מתחולל כאשר השלג מתחיל להפשיר ומכיל משום כך כמויות שלג גדולות של מים.  התנועה איננה רציפה.  המסה גולשת, נעצרת עקב מכשול כלשהו בדרכה, מתעכבת, מפשירה, כמות המים גדלה, משקל החומר עולה והמסה גוברת על המכשול וממשיכה לגלוש על פני המדרון.  אם כמות השלג גדולה וקבלה תאוצה מספקת, אין צורך בהפסקות, והתנועה תהיה רציפה.  המים פועלים כחומר סיכה. מאסת השלג הרטוב תעבור את העמק לרוחבו ועשויה לטפס עד לגובה של עשרות מטרים על המדרון הנגדי.  הגלשון קולט ואוסף כל חומר העומד בדרכו.  גלשון המתחיל בכמות קטנה של שלג, עשוי לכלול בסוף התנועה מאסת שלג שנפחה גדול פי אלפיים מאשר בתחילה.
• גלשון בלול (Gruond Avalanche)  
בתנועה זו משתתפת כמות ניכרת של קרקע ובלית המתערבבת עם השלג הרטוב - לעתים לא מהווה השלג את החלק העיקרי במסה הגולשת.  הגלשון הבלול והרטוב שכיחים באביב, בעת הפשרת השלגים. תנועת הגלשון יוצרת מסלולים, לרגליהם מצטברות מעין מניפות המורכבות מתערובת של קרקע, רסיסי סלע ושלג.  המניפות מתפצלות בבסיסן לאונות וללשונות ויוצרות נוף של בליטת ושקערוריות ביניהן.  תנועות גלשון מגיעות לעתים לממדים עצומים, מקיפות שטחים שאורכם ורוחבם מגיע לק"מ אחדים ונפח החומר הנ"ל עשוי להגיע למיליונים של מ"ק.  ההשפעה המורפולוגית של התנועה גדולה, הן על המדרון והן בעקיפין, כי חומר כזה עשוי לסכור אפיקי נהרות ולעצור את מהלכם התקין.

מהו קרחון
קרחון הוא הצטברות של שלג מתהדק.  תופעה המתרחשת כשטמפרטורה יורדת מאוד וכך השלג לא מומס אלא מתגבש לקרח.  תהליך כזה של הקרחה, על פני כדור הארץ מתרחש כנראה כל כמה מאות-אלפי שנים.  הקרחונים הם מערכת System)) הכוללת אלמנטים נכנסים ויוצאים.  האלמנטים הנכנסים כוללים את המשקעים (בעיקר שלג) ואילו האלמנטים היוצאים כוללים מים שנמסו או התאדו.  במצב בו מסת המשקעים הנכנסת גדולה ממסת המשקעים היוצאת נוצר קרחון.  האיזון בין המשקעים והאידוי מושפע מנתונים הנוגעים לאקלים, למורפולוגיה של הקרחון ולטופוגרפיה של השטח.
כאשר נוצרת כיפת קרח, המשטח הלבן מחזיר את כל קרינת השמש, לא בולע כלל קרינה וכך גם לא מתחמם.  זהו תהליך שמתפשט, וכך נצבר יותר קרח.  בכיפות הקרח הקוטביות 2% מכלל המים.  תהליך ההתקרחות מקטין את כמות המים באוקיינוס.  

הקרח בהיווצרותו
משלג למיקפא
השלג הנשאר על הארץ, נדחס כתוצאה ממשקל השלג הממשיך לרדת, הרווחים הבין-גבישיים הולכים ומצטמצמים.  הגבישים מאבדים את מבנם הכוכבי וצורתם הולכת ומתעגלת.  דבר זה חל בעיקר בנקודות המגע בין גביש לגביש, בהן הופך השלג למים, אשר שבים וקופאים.  מים אלו מתווספים בדרך כלל לגבישים מסוימים, ההולכים וגדלים על חשבון שכניהם.  שלג זה הוא שלג גרגירי, כאשר הוא נשאר על מקומו שנה בערך. גבישיו גדולים ומוצקים. קוטרם מגיע למילימטרים אחדים.  צפיפותם הסגולית מגיעה למחצית מזו של המים והנקבוביות הבין-גושיות תופסות 5% בלבד מהנפח הכללי.  
ככל שמספר נקבוביות האוויר מצטמצם, עולה דחיסות החומר.  במקביל, מים שנמסים ומחלחלים פנימה קופאים מחדש ומחזקים את התצורה.  בתהליך הקפיאה של המים משתחררת אנרגיה המתבטאת בחום.  חום זה גורם להמסה נוספת שבעקבותיה עוד מים מחלחלים וקופאים מחדש.  מעגל קסמים זה מחזק את השכבות התחתונות של השלג. לאחר כעשר שנים, כשעובי השלג הוא בערך 50-70 מ', הדחיסה והקפיאה מחדש הופכים את שכבות השלג התחתונות לקרח.  שכבה זו נראית כמו השכבות שמעליה, אבל היא נבדלת מהן בכך שאינה חדירה לאוויר.  בשלב זה הופך הקרח לגמיש ומתחיל לזרום, הצטברות השלג מוסיפה משקל ובעקבות כך שואף קצה הקרחון לגלוש מטה.  הקרחון ימשיך לגדול כל עוד מסת המשקעים, הנוספת כל שנה, גדולה יותר מהמסה האובדת בעקבות המסה ואידוי. חומר זה נמצא במצב ביניים בין שלג לקרח ונקרא "מיקפא".  

ממקפא לקרח
הפיכתו של מיקפא לקרח של ממש דורשת תקופה ארוכה שבה הדיחוס נמשך, החללים הבין-גרגריים הולכים ומצטמצמים ותכולת האוויר מתמעטת. לבסוף כמעט ואין אוויר בין הגרגרים  (1 ק"ג קרח מכיל רק 1 סמ"ק אוויר).  החומר נעשה בלתי חדיר ובלתי מחלחל.  בשלב זה אין הוא יותר מיקפא, אלא במצב של קרח התחלתי.  הגרגרים ממשיכים לגדול ומגיעים לקוטר של כ-1 ס"מ.  התמורות בגרגרי הקרח (הפשרה, הקפאה וכו'), מקנות לו גבישיות המאפשרת את תנועתו.  הקרח - חומר פלסטי מאד.  המעבר משלג לקרח מתבטא גם בצבע.  השלג הטרי והשלג הגרגרי הנם לבנים בגלל האוויר הרב המצוי בחללים הבין גבישיים.  הקרח מופיע בגוון כחלחל ההולך ומתעמק ככל שהקרח מגובש ועבה יותר. חומר בלות הנמצא בתוך הקרח מקנה לו צבע אפור.
בקרח ניכר שיכוב - כמו בסלעי משקע. בגלל הכבדה חוזרת ונשנית של שלג, הדמיון לסלע מטאמורפי מתבטא בשינויים החוזרים וחלים במסכת הסלע עקב הלחץ והדיחוס.

סוגים של קרחונים:

• שדות קרח Ice Field ,Ice Sheet)) - נמצאים בגרנלנד ובאנטארקטיקה.
שטחם של אלו מגיע למאות קמ"ר ועוביו של הקרח קטן מאשר ביריעות.  חיפויי קרח ברמות מתנקזים למקומות נמוכים יותר על ידי קרחונים.  יריעות הקרח היבשתיות מכסות שטח כולל של 7 מיליון קמ"ר.  באזור הארקטי והאנט-ארקטי, הן מכסות שטח של ים ויבשה.  באנטארטיקה מגיע העובי המרבי של מעטה הקרח ל-4,500 מ' ובגרינלנד ל-3,000 מ' ויותר.  בעת ההתפשטות המכסימלית בתקופת הפלייסטוקן, כיסה הקרח עד שליש מפני כדור הארץ היבשתיים.
התנאי הגורם ליצירת יריעות הקרח העצומות, הוא אקלים קוטבי המתבטא בכמות רבה של משקעים מוצקים, לעומת התאיידות קטנה ביותר.  כמות המשקעים המוחלטת אינה רבה באנטארטיקה.  בגלל התכולה המועטת של אדי מים באוויר הקר, מכילה האטמוספירה רק עשירית מכמות אדי המים בהשוואה למקובל בקווי רוחב רחבים גיאוגרפיים מרכזיים יותר.  כמות המשקעים שם הינה בסביבות 50 מ"מ.  לחות האוויר הנמוכה מסייעת לקרינה חוזרת חזקה ביותר ולשיעור התאיידות נמוך מאד.


• כיפות קרח Ice Caps)) – שדות קרח קטנים יותר, שניתן למוצאם באיסלנד. 
שני הסוגים ניזונים באופן ישיר משלג היורד עליהם.  כיפת קרח הופכת לשדה קרח כששטח הקרחון הוא מעל 50,000  קמ"ר.   בכל הסוגים הללו של מרבצי הקרח, נע הקרח בעיקר לעבר השוליים.  העומס הגדול במרכז שדה הקרח יוצר לחץ הגורם להתפשטות בכל הכיוונים, ללא התחשבות בטופוגרפיה של פני הארץ שמתחת לקרח.  תנועת חלקיק בתוך יריעה או חיפויי קרח הן איטיות ביותר ועשויות לעבור מאות שנים עד שיגיע ממרכז השדה אל פאתו, שם נעשית תנועתו יותר מהירה.

את שדות הקרח ניתן למיין לשני סוגים:  

• קרחונים גבוהים בהם מתרחשת תנועה מעטה יחסית של קרח וקרחונים בהם יש יותר תנועה, בעיקר לכיוון השוליים. קרחון מסוג זה מתפשט לכל הכיוונים בעקבות לחץ המשקל של הקרח.  כיוון הגלישה הוא תמיד מהמרכז לשוליים, גם אם קווי השטח הם בכיוון מנוגד.  כששולי הקרחון חלשים מכדי לטפס הר, הם עוקפים אותו ומותירים את פסגתו חשופה מעל.  כאשר הקרחון מוגבל על ידי הרים, הוא שולח לשונות ארוכות וצרות במעברים שבין המכשולים.  לשונות אלו אינן עצמאיות אלא תלויות בשדה הקרח המרכזי. הן יוצרות סוג נוסף של קרחונים – קרחוני עמק.


• קרחוני עמק  (Valley Glaciers) - ניזונים ממקורות שלג הממוקמים מעל לקו השלג של ההרים הגבוהים.  להבדיל משדות קרח, קרחוני עמק נעים רק בכיוון אחד – במורד העמק והם מושפעים מתנאי הטופוגרפיה.  קרחונים אלו יוצרים מדרונות תלולים, המהווים מקור למפולות הנושאות איתן שברי סלעים וסחף.  גוודלם תלוי בתבליט הקרקע, הגובה של ההרים הסמוכים ובאספקת השלג.


• קרחון הדום -  קרחון למרגלות הר -(Piedmont)   .  ישנם קרחונים היורדים מהרים למישורים ומתפזרים שם באופן דומה לשדה קרח, בצורה של מסות שטוחות.  קרחון זה דומה בצורתו לשדה קרח, אבל נבדל ממנו בכך שאין לו אספקת קרח משלו.  הוא נמצא מתחת לקו האיזון (האיזון שבין כניסת משקעים ויציאתם) ולכן, לרוב, מסת המשקעים שהוא מקבל ממעלה ההר, תהיה קטנה ממסת המשקעים שהוא מאבד בעקבות המסה ואידוי.  בעקבות שינויי אקלים, יכול קרחון זה להתמזג עם דומים לו ולהפוך לשדה קרח בעל מקור שלג בלתי תלוי.


• קרחון קרקס Cirque)) – נמצאים בשקעים שבמדרונות ההרים המשמשים כאגן לצבירת שלג.  הצלעות התלולות של האגן נוצרות מפעולות של קפיאה והפשרה לסירוגין בשילוב הסחיפה הנגרמת מהחלקת הקרח ובליית הסלעים על הדפנות.
קרחונים קטנים הנוצרים בנישות שבהר.אלו נוצרים בעקבות מפולות שלג, הצטברות שלג בשקערוריות שבמורדות ההרים וכדומה.

גיל הקרחונים
    הקרחונים צעירים יחסית לגיל כדור הארץ. כיצד ניתן למדוד את גילם?

1.בדיקת שכבות – התפרצות הר געש מותירה בקרחון סימנים בדמות שכבת אבק או עדות להמסה.  תיארוך ההתפרצות מאפשר את תיארוך הקרחון.  שכבות השלג והפסולת הוולקנית מקנות לקרחון מראה מפוספס.   הפסים הופכים מטושטשים ומעורפלים כשהקרחון זז.
2.בדיקת תכונות הקרח - קידוח פירים בקרח מאפשר את בדיקת תכונותיו.  באנטארטיקה נמצא שהשכבות המאפיינות את הקיץ והחורף הן שונות.  בקיץ הקרח מחוספס יותר ומצטבר בשכבה דקה יחסית.  שיטה זו מאפשרת את ספירת השנים על פי שכבות הקרח.
3.תיארוך ביחס לחפצים – מציאת חפצים בקרח (כגון בסיסי מחקר שננטשו, כלי רכב וכדומה) מאפשרת את חישוב קצב גדילת הקרחון ואף את קצב וכיוון תנועתו.
4.חישוב באמצעות פחמן 14. יסוד זה נמצא בחומר אורגנים ומתפרק במשך הזמן. זמן מחצית החיים שלו בחומרים אורגניים הוא 5,700 שנה. לכן, כשמוצאים בקרחון חומר אורגני, משווים את כמות הפחמן 14 בו לכמות הפחמן 14 שבאטמוספירה. אם הכמות שווה לחצי, אז הקרחון הוא בן 5,700, אם היא שווה לרבע, אז גילו 11,400 וכן הלאה.  חסרון השיטה הוא שאין אפשרות לתארך באמצעותה ממצאים שגילם מעל 70,000 שנה, שכן כמות הפחמן 14 קטנה מדי למדידה.  

סוגי קרחונים
את הקרחונים ניתן לחלק לגם חלקוה נוספת, לשני סוגים עיקריים – יבשתיים וימיים.

היווצרות קרחון יבשתי
קרחוני היבשה נוצרים ביבשה וניתן למוצאם בקנדה, בסיביר, בדרום אמריקה ועוד. בחלקם ניתן לאתר חיות שנכחדו לפני 30,000 שנה ויותר, כמו הממותה.
יש אזורים, כמו צפון אירופה, בעלי קו שלג עונתי. בהם השלג יורד בחורף ונמס באביב. באזורים אחרים, כמו באלסקה, קיים קו שמעברו השלג אינו נמס גם בקיץ. קו זה נקרא קו השלג האזורי. באזורים בהם השלג אינו נמס יורדת מסה יותר גדולה של שלג מאשר המסה הנעלמת באמצעות המסה ואידוי.  חלק מהשלג העודף הופך לקרחונים.  אם כך, התנאי להיווצרות קרחון הוא שיישאר עודף שלג אחרי כל המסה עונתית.  כאשר תנאי זה מתקיים לאורך זמן נוצר קרחון.  מרגע שנוצר, הקרחון ישרוד כל עוד יהיו מקורותיו מעל קו השלג האזורי.

היווצרות קרחון ימי
קרחוני ים נוצרים בים ונמצאים בקטבים. מבחינים בהם בשני סוגים:
א. משטחי קרח צפים שנוצרים משבירה של לשונות קרחונים שגלשו לים.
קרחון ימי נוצר כשהחלק הקדמי של קרחון עמק נכנס למים עמוקים מספיק בכדי לצוף בתוכם (קרחון מתחיל לצוף כשהוא בעומק של תשע עשיריות במים).  חלקו האחורי עדיין מחובר לייבשה שמעליו, עד שמי הים ממיסים את החיבור לקרחון הגדול.  משהתנתקו, הקרחונים נסחפים בזרמים עד שהם נעלמים (אחד כזה גרם לאסון הטיטאניק).  השבירה מתרחשת כשהלחץ על הקרחון להישבר גדול יותר מעוצמתו שלו.
ב. שדות קרח צפים המתפתחים ממי ים שקפאו.
אלו ניזונים מהצטברות שלג ממעל ומקפיאת מי ים מלמטה.  קרחונים מסוג זה ישנם בקטבים.  הם מתכווצים בקיץ, או כאשר הקרחון בא במגע עם זרמים חמים, ומתרחבים בחורף כשפני הים בגבולותיהם קופאים.
שדות קרח ימיים קיימים באזור הארקטי והאנטארקטי. שדה הקרח הארקטי, תחת השפעת רוחות וזרמים ימיים, נסדק ומתפרק לשדות קרח קטנים.  כששני שדות קרח צפים מתנגשים זה בזה נוצר רכס קרח קטן.  גם בשדה הקרח האנטארקטי קיימים שדות קרח צפים, אבל אופיים שונה בגלל הפיזור השונה של מים וקרקע ביניהם.  האזור הארקטי מוגבל על ידי יבשות, והקרח בו יותר עבה.  באזור האנטארקטי, מאידך, האוקיינוס פתוח והקרח פחות עבה.  באזור זה שדות הקרח צפים לעתים במהירות של 60 ק"מ ביום ויש פחות מקרים שהם מתנגשים אחד בשני.
באזור הארקטי בלבד ניתן למצוא גם איי קרח.  ידועים בין 85 ל 100 איים כאלו, שלכולם צורה זהה – הם עבים ושטוחים מלמעלה.  יש להם רכסים נמוכים ומקבילים, עם רווחים ביניהם והם נושאים לעתים סלעים, עפר ואפילו טחב.  איים אלו נוצרים כאשר קרחון ימי נשבר מהיבשה וצף עם זרמי הים.  האיים עושים מסלול מעגלי בצד הצפון אמריקאי של האוקיינוס הארקטי.  לוקח להם כמעט שתיים עשרה שנה להקיף מסלול זה, במהירות של מייל ליום.

תנועות הקרח
כתוצאה מלחץ הכובד, הוא מתחיל לנוע בכיוון ההתנגדות הקטנה ביותר.  
התכונות המאפשרות את זרימתו:
א.    מבנה הגבישים, כשל לוחות זעירים המונחים זה על גבי זה.
ב.    הפשרה תמידית של גבישי הקרח וקפיאתם מחדש.   תוך שינוי המערך שכבר צוין.
ג.    סיבוב - כאשר הלחץ גדול - עשויים גבישי הקרח לקבל תנועת סיבוב המכוונת אותם למקום של לחץ קטן יותר.  
תנועות הקרח הן בעיקרן תולדה של לחץ התלוי בעובי מכסה הקרח.  אם הלחץ גדול למדי, יקרה שתנועת הקרח תהיה אפילו בכיוון הנוגד את השיפוע הטופוגרפי. (קרחונים באנטארטיקה אפילו מטפסים על מדרונות).
זרימת הקרח איטית מזרימת המים.  מהירות התנועה של הקרח תלויה בגורמים רבים שהחשובים בהם הם תנאי השיפוע, הטמפרטורה, עובי הקרח וכמות אספקת השלג ההופך לקרח.  בדומה לזרימת נהרות, הזרימה במרכז הזרם תהיה גדולה יותר מאשר בצדדיו ובעיקול - חזקה יותר בקשת הקעורה.  בשיפוע תלול - הזרימה מהירה ובשיפוע תלול מאד - עלול הקרח להישבר ולהפוך למפל קרח.  בדומה לזרימת נהר, מותנית גם זרימת הקרח במאסה.  ככל שכמות הקרח תהיה גדולה יותר, כן תהיה גם התנועה מהירה יותר ולהיפך. המהירות הקטנה ביותר של הקרחון מצויה באזור בו הוא מתחיל להתהוות ובאזור הסמוך לקצה הקרחון.

קרחוני העמק
קרח הנוצר בכמות רבה באזורים הרריים, ינצל את השיפועים לזרימתו, ובעיקר ימלא  עמקים שנוצרו קודם להתקרחות ויזרום בהם.  התנועה בעמקים תהיה מהירה יחסית והקרח הנע בתוכם מכונה בשם "קרחון הררי" או "קרחון עמקים".
בקרחוני העמק מספר סוגים.  
משולי הכסות הקרח היבשתיות לסוגיהם, יוצאות שלוחות - קרחוני המוצא - שתנועתם מהירה לעומת התנועה האיטית מאד ביריעות קרח. הכוח העיקרי המכוון את הקרחונים הוא הגרוויטציה. בעוד שתנועות הקרח שביריעות ובחיפויי הקרח נובעת בעיקר מלחץ העומס שבמרכזם.
קרחונים אלפיניים מאפיינים את כל אזורי ההרים הגבוהים, בעיקר באזור האקלים הממוזג והקר ומהווים גורם מכריע בעיצובם.  באלפים מצויים כ-2,000 קרחונים שאורכם אינו עולה על 3 ק"מ.

קרחון אלפיני מורכב מהקטעים הבאים:
א.שדה הצטברות
מקום שטוח פחות או יותר. ברוב המקרים הוא נמצא בתוך מסגרת סלעית בדמות תיאטרון - הנקרא קירקס הקרחון.  שדה ההצטברות מצוי בראש הקרחון, והוא האזור בו השלג מצטבר והופך למקפא.
המדרונות המתנשאים מעל לקירקס חשופים ותלולים ואין באפשרותם לשאת את השלג היורד עליהם.  השלג מתדרדר מכאן לתוך הקירקס וכך משמשים המדרונות מקור הזנה חשוב ביותר לקרחון.  פני שדה ההצטברות חלקים לרוב והקרח בו אינו מכיל כמות רבה של חומר בלית, בניגוד לקרחון היוצא ממנו.  הקרקס פתוח בצידו האחד, וכאן ראשיתו של העמק הקרחוני.

ב. העמק הקרחוני
 פתח הקרקס
הקרקס הקרחוני הוא שטח שקערורי בדמות חצי גורן, ומעליו בעיקר בעורפו מתנשאים מדרונות תלולים וחשופים.  הוא נמצא בשטחים הגבוהים שבאזורים הרריים בהם הופך בדרך כלל השלג למקפא.  הקירקס עשוי להיווצר בכל מקום גבוה שבו היתה קיימת שקערורית, המתאימה להצטברות שלג וקרח.  הקירקס הוא אזור הזנה של הקרחון.  
ראשיתו של הקרחון בפתח הקירקס, מעבר לסף והוא כמעט תמיד עמק סחף (פלוביאלי) קדום.  הוא גולש מפתח הקרקס בתלולית רבה, בשיפוע בלתי רגולרי.  לעתים קרובות, ראשיתו של קרחון אלפיני, במספר שדות הצטברות העשויים להתאחד בתחתיתם, בחזית רחבה או במעברים צרים.  קרחון כזה יהיה בדרך כלל רחב וגדול יותר מקרחון שמקורו בשדה הצטברות אחד.  הקרחון הנע בתוך העמק, דומה במידה מסוימת לנהר ומאסף בדרך קרחונים צדדיים, הנקראים קרחוני יובל.  אם הקרקעית בקרחון הצדדים גבוהה משל המאסף, יווצר מעל האחרון, במקום ההצטברות, קרחון תלוי.  בהמשך ירכב קרחון זה על פני הקרחון מאסף וישמור על עצמאותו למרחק ניכר.  
בדומה לנהר, מתרכזת הזרימה המהירה ביותר באמצעו של הקרחון, משום כך פניו מוגבהים שם מעט ושופעים לעבר שתי פאותיו, כלומר, בכיוון מדרונות העמק.  באופן כזה מתקבל חתך רוחב קמור. אם כי מידת הקימור אינה רבה.  חתך האורך הוא בעל צדודית קעורה בכללה.  אך מדי פעם מופיעים בה נקעים, המתבטאים בקימור מה של הקרחון.  דמיון נוסף לנהר הוא שמהירות הזרימה, קטנה יחסית, קרוב לפני הקרחון וקרוב לקרקעיתו.

משטר הקרחון - מציין בעיקר את היחס שבין הזנת הקרחון, דהיינו, אספקת קרח והצטברות, לבין האיבוד שחל בו עקב ההתאיידות וההפשרה (הפחתה - ablation).  מקור הקרח המתווסף - מים, גשם, שלג וברד וכן שלג מן המדרונות המוסע אל הקרחון.  כל קרחון ושטח קרח מתחלק לאזורים בהם היחס בין ההזנה והפחיתה שונה.  בראש הקרחון חלה אספקה רבה ביותר של שלג ובו קיים לרוב יחס חיובי.  בחלקו הסופי של הקרחון - יחס שלילי.

זרבובית הקרחון  
הקרחון אינו מסתיים בהדרגה, כלומר, אינו הולך ופוחת לאטו, אלא מסתיים על פי רוב בחזית קרח תלולה שבתחתיתה נמצא בדרך כלל פתח של מנהרת קרח, אשר נמשכת למרחק די ניכר מתחת לפני הקרחון.  לפתח זה צורת מערה ודרכה יוצאים מי ההפשרה בצורת נחל. המים שהפשירו מעל פני הקרחון יורדים למטה דרך סדקים ומכתשים שבקרח עד לתשתיתו, מתקבצים לרוב בעורק אחד ונובעים מתוך פתח המנהרה.

שגירה  
באזורים קוטביים, כאשר קרחון מגיע אל הים, לא נפסקת תנועתו והוא ממשיך לנוע עד שמתגבר הלחץ על ידי המים, בעלי המשקל הסגולי הגבוה יותר.  הקרח ישבר וחלק מהזרבובית תיקרע מגוף הקרחון.  דבר זה גורם לזעזוע חזק של המים, זעזוע הנמשך עד אשר הגוש הנשבר יגיע למצב של תנוחה.  לתנועת הגלים עקב השגירה יש השפעה הרסנית בעיצוב החופים הסמוכים.

בקיעים
בתוך הקרחון נוצרים בקיעי קרח רבים (crevasse) - חלקם אורכיים, חלקם רוחביים.  בקיעי הקרח נוצרים כתוצאה מהתנועה, עקב חיכוך הקרח הנע בצלעות המסולעות של העמק או כתוצאה מחיכוך בקרקעית העמק.
אם מצוי בחלק העמק עיקול, ייווצרו על גבי הקרחון בקיעי מתח, שכיוונם מקביל לכיוון התנועה. כאשר שיפוע קרקעית העמק אינו אחיד, תואץ תנועת הקרחון בקטעים התלולים, לעתים עד כדי יצירת מפלי קרח באזור הניקוז ייווצרו בקיעים רוחביים רבים ועמוקים.  כאשר הקרחון זורם בעמק צר המתרחב והולך, נוצרים בקיעים אורכיים, עקב שינוי ברוחב המביא להפחתת הלחץ.
סוג מיוחד של בקיעים הם בקיעי קפיאה, המתהווים מחימום הקרינה בצלעות העמק המסולעות. עקב הפשרה נוצר בקיע בין הצל הסלעית לבין גוף הקרח. בקיע זה מתעמק ומתארך בהדרגה. בקיעי הקרח, על סוגיהם השונים, משמשים מקומות מאגר למים המפשירים והקופאים בחלקם מחדש, דבר הגורם גם להופעת נטיפי קרח הגדלים מפאותיהם ומדופנותיהם. הבקיעים נוטלים חלק חשוב בתהליכי פחיתת הקרחון, בהעבירם את מי ההפשרה מפני הקרחון מטה, לעתים עד לתשתיתו.
הצבע הכחול
בבקיעי הקרחון מופיע צבע כחול, מעורר השתאות כמעט. הצבע מופיע בספקטרום של צבעים, בין "אגווה מרין" לכחול עמוק. הסיבה לכך נעוצה כמובן באור.  כשהאור עובר דרך הקרח, הצבעים האדומים, הצהובים והירוקים המרכיבים אותו, פשוט דוהים ונעלמים.  הכחול הינו הצבע שממשיך הכי רחוק. קרני האור צריכות לחדור כמה מטרים של קרח כדי שהאפקט ייראה.  קרח בגבישים נשאר לבן, משום שהאור משתקף החוצה מהגבישים ומתפוגג.

סחיפה קרחית
ישנו ויכוח אם הקרחונים שומרים על פני הארץ או מגלפים אותם.  בין הארוזיה על ידי המים לבין הארוזיה הקרחית, קיימים הבדלים ניכרים מאד:
התנאים המווסתים את עוצמת הארוזיה (שיפוע, כמות החומר המוסע, התנאים הליתולוגים) הם זהים.  ההבדל העיקרי מקורו במסה.  הקרח נע באיטיות רבה יותר מן המים, לכן מגיע לעובי רב.  הקרחון ממלא את העמק עד לגובה רב יותר מאשר המים היו ממלאים אותו אי פעם.  הפעולה האירוזיבית לעומק היא אמנם חזקה, אך עולה עליה הסחיפה לרוחב, הפועלת על דפנות העמק.  התנועה לעומק היא פחותה, כי התנועה מעל לתשתית ובסמוך לה הינה איטית למדי, בהשוואה למים ואינה מערבלית.  הבדלים נוספים - עובי הקרח נשאר קבוע, אין תנודות ספיקה. לכן סברו בטעות שכוחו האירוזיבי של הקרח אינו גדול.
הכמויות העצומות של הבלית הקרחית מעידות על עוצמת הקרח כגורם אירוזיבי.  הבדל חשוב בין סחיפה קרחית לסחיפה פלויבאלית, היא שהקרח נושא גושים גדולים יותר משל המים, הם לא משנים את מקומם (תנועות בקרח) והשחיקה הנגרמת על ידם חזקה בהרבה מזו של גושים בעלי נפח דומה הנישאים במים.  על כן כוח ההקצעה והגיזור של הקרחון יהיה רב ביותר.  עמקי הקרחונים ישרים הרבה יותר.  דברים אילו נכונים לגבי קרחוני העמק, אך לא לגבי משטחי הקרח היבשתיים.  הסחיפה מותנית גם במהירות התנועה וברוחב העמק ביחס למסת הקרח הזורמת בו.  הקרחון פועל על המדרון בצורת שיחוק קרחוני וחריש.

הובלת טעונת
בקרחונים - בתוך הקרח מצויות כמויות שונות של חומר מוצק מגדלים שונים.  חומר זה מכונה בשם "טעונת הקרחון" או "שפוכת קרחונית".  כמויות השפוכת אפסיות יחסית בשטחי הקרח הנייח וגדולות בקרחוני עמק.  
מקורות השפוכת הקרחונית - המורינות,  
מדרונות העמק. הרוח והפעולות הארוזיביות.  רוב הטעונת הקרחונית מקורה בחומר הסלעי שעוקר הקרחון מתחתית העמק. שפוכת על-קרחונית, שפוכת תוך-קרחונית ושפוכת-קרחונית.

מורינות
תשתית הקרחון ופניו מצופים בשכבה עבה של חומר מוצק.  ציפוי זה אינו מחולק באופן שווה במרחב הקרחון ובעיקר לא לאורכו. בחלקו העילי של הקרחון, בשטח בו עולה ההצטברות על הפחיתה, קטנה כמות החומר המוצק.  בקטע זה כמעט ואין ציפוי מוצק, כי השלג מכסה את הבלית.  גם כמות החומר בתשתית הקרחון מועטה כאן, מאחר והקרחון לא עבר עדיין דרך ארוכה.  כמות החומר המוצק בחלק התחתי של הקרחון רבה יותר בסמוך לזרבוביתו, מכסה שכבת בלת את פני הקרח, עד אשר כמעט ואין הוא נראה.
כמות החומר שבתשתית הקרחון מתרבה במורד העמק.  עקב הלחץ העצום הרובץ על החומר הסלעי ועקב התנועה, הוא נטחן עד לגודל של גרגרי אבק - קמח סלעי.  המים היוצאים מזרבובית הקרחון הינם לרוב לבנבנים (milki), כתוצאה מתכולה רבה ביותר של קמח סלעי.  כאשר עובי הקרח הולך וקטן, כלומר, בסמוך לקצה הקרחון נעשה החומר בתשתית מגוון יותר מבחינת גודל מרכיביו ועשוי לעלות בנפחו על הקרח.  כאן מעורבב הקמח הסלעי בכמות רבה של גושים שנעקרו מן התשתית, עקב זרימת הקרח, אך לא נמצאו תחת לחץ כה רב ולא נטחנו לאבק.  החומר שבתשתית הקרחון, מקורו כפול:  חומר שנעקר מקרקעית העמק וחומר שהגיע לכאן מפני הקרחון, דרך מערכת הבקיעים הקרחיים ועקב שקיעת גושי סלע בתוך הקרח.  החומר המוצק המוסע על ידי הקרחון והצורות הבסיסיות הנוצרות על ידי הרבדתו מכונות מורינות (Moraine).  הצטברויות החומר בתשתית הקרחון מכונות מורינות בסיסיות והן מורכבות מחול, סילט וגושי סלע מעוגלים ושרוטים.
החומר המצטבר בפאות הקרחון הוא כה רב, שלעתים הוא מכסה כליל את הקרח.  הכיסוי גורם לכך שהקרחון מוגן מפני קריות שמש ישירה ויכול להמשיך את קיומו ולהגיע למקומות נמוכים יותר - אלו מורינות צדיות, המורכבות גם מחומר בלית.
מורינה תיכונית - מורינה צדית של קרחון יובל - הנצמדת לקרחון המאסף, אך הפעם לאורך האזור האמצעי של המאסף.  החומר שממנו היא ניתזה, בא לעתים ממורדותיהן של בליטות סלע, המזדקרות מעל פני הקרחון, שלא כוסו מחמת גובהן הרב.  מהירות הסעתה גדולה יותר. המורינות בולטות על פני הקרחון גם בגלל הצטברות החומר, אך גם משום שהמורינות מגינות על הקרחון מפני קרינה ישירה.
הסביבה הקרחית שאינה מכוסה בחומר סלעי, חשופה לקרינה ונתונה להפשרה מהירה ותכופה. כאשר המורינות, ובעיקר המורינות התיכונות, תגענה לגובה ניכר על פני הקרחון, תתחיל הבלית לגלוש לצדדים מכוח הגרוויטציה והחומר יתפזר.  לעתים ימצא מעל לקרחון גוש סלע גדול אשר יגן על תשתיתו הקרחית, כאשר סביבתו של הסלע נמסה, תיווצר בליטה קרחית המזדקרת מעל הסביבה וראשה מוכתר בגוש הסלע - פטרית קרחון.
גובה המורינה יכול לעלות לעתים לעשרות מטרים, אך בסופו של דבר יתחיל החומר להתפזר ולכסות את פני הקרחון. באלסקה יערות גדלים על פני שפוכת קרחונית.  כאשר הקרח מפשיר בזרבובית הקרחון, נישא חלק מהשפוכת על גבי המים. החומר הגס, הכבד יותר, מתערם לגובה ניכר ויוצר את המורינה הקצווית.  המורינה הקצווית מושפעת במידה רבה מתנועות הקרחון. אם הקרחון מקבל הספקה רב יותר, הוא יתקדם ויהדוף את המורינה ויסיע אותה לפניו ורק לעתים קרובות יטפס עליה וישקיע חומר נוסף.  שורות של מורינות קצוויות מכונות "מורינות של נסיגה".  כל אחת מציינת שלב מסוים של תנועה ותנוחה בחיי הקרחון. המורינה בסוף העמק מציינת את שלב התפשטותו המקסימלית של הקרחון.

תבליט גלציאלי (קרחוני)
רוב הצורות שנוצרו עקב פעולות הקרח מתגלות לעין רק לאחר היעלמו.  בשטחים גדולים שעל פני כדור הרץ מצוי גם כיום תבליט קרח סמוי.  בשטח נראות צורות רבות - מורשת העבר הפלייסטיקני.  הצורות שהיו נתונות לעיצוב גלציאלי בעבר הגיאולוגי הלא רחוק נתונות בהווה לעיצוב שונה.  עמקים שבהם עברו קרחונים הם שוב עמקי נהרות.  עיקר פעולת ההסרה וההיתחתרות של הקרח מתבטאת בעמקים הגלציאליים.  עמקים אלה נוצרו לא על ידי פעולת קרח בלבד.  הקרחונים ירשו את העמקים הפלוביאיליים, בהיותם אזורים נוחים לצבירת הקרח.  תנועות הזרימה הקרחית גרמה לשינויים יסודיים בצורות העמק.

צדודית האורך
בנהר - מגמה לאיזון צדודית האורך.  לעומת זאת, צדודיתו של עמק קרחוני תהייה בדרך כלל אי רגולרית.  הדבר מתבטא בחלוקתה לקטעים שטוחים ואף קעורים שכיוון שיפועם נוגד את שיפועו הכללי של העמק.  קטעים אלה נפרדים זה מזה על ידי בליטות וסיפים בעלי גובה ניכר בקרקעית העמק.  צדודית האורך של עמק הקרחון מתפרקת למעין מדרגות שבין אחת לשנייה.  קיימים מעברים תלולים. ההבדלים נובעים מסיבות ליתולוגיות, משינויים מקומיים בעובי הקרח (יותר מדרגות במעלה העמק ופחות בתחתיתו).  זה קורה כשהעמק צר באופן ניכר, הקרח מצטבר, מתעבה, וכושר התחתרותו עולה.

צדודית הרוחב
ברוב המקרים, הרחבת העמק הקרחוני עולה על העמקתו.  חתך רוחב של עמק קרחי מקבל צורת אבוס אופייני, והופך לעמק דמוי שוקת, שצדודית רוחבו כדוגמת האות U.  שונה לחלוטין מצורת עמקי העריבה של המים.  ייתכן מאוד שמדרונותיו התלולים של עמק דמוי שוקת אינם נובעים משחיקה קרחית, אלא בעיקר מבליה מכנית הפועלת באופן נמרץ ביותר, בשטח המגע שבין הסלע לקרח.  עקב מגע זה חלה הפשרה ניכרת של הקרח.  מי ההפשרה חודרים לבקיעי הסלע, קופאים וכו'.

פיורדים
לעתים יש לעמק השוקת המשך באדן היבשה. חלקי שוקת קרחונית שמי הים חדרו  לתוכם באזור הררי מכונים "פיורדים.  הפיורדים מאפיינים בעיקר את החופים המערביים של היבשות המנויים גושים הרריים וחלה בהם היתקרחנות בפלייסטיקו.  הפיורדים המובהקים ביותר נמצאים בנורבגיה, קולומביה הבריטית, אלסקה, צ'ילה, איסלנד הדרום מערבי, חצי האי  הדרומי של ניו זילנד וסקוטלנד (   loch= לוך).
בקצהו הפנימי של הפיורד, קיים בדרך כלל שטח מישורי הבנוי חומר אלובילי, שהושקע כאן על ידי פעולת הצבירה של הנהר הנמצא בהמשכו של הפיורד.  הפיורדים מגיעים לעומק רב (סוגנה פיורד 1,200 מ').  העומק הגדול לא נובע מהעליה האיאוסטטית של פני הים (העלייה מאז ההתקרחנות - 160 מ'), הן  תחת מעטה הקרח חלה שקיעה של היבשות.  קשה גם לפרש את העומק הרב של הפיורדים בכושר התחתרות של קרחון מתחת לפני המים כי הקרחון נע על פני הקרקעית.  אולי מדובר בשקעים טקטוניים.  הנושא הוא בעיה מחקרית. הפיורדים מסתיימים בסיפים רחבים. פעם חשבו שאלו המורנות. כיום ידוע שחלק מהסיפים בנוי על סלע מוצק. עובדה המהווה קושי נוסף בכל הניסיונות להבהרת היווצרותם של הפיורדים.
פיראדים - מפרצים רצוצים וקצרים באזורים של תבליט מתון.

היווצרות התבליט הלגלציאלי ההררי
הצורות העיקריות שנוצרו עקב ארוזיה קרחית הם עמקי שוקת וקירקסים.  לשניהם חשיבות מכרעת גם בעיצוב המדרונות.  לקריקסים נובעת חשיבות רבה בעיצוב הנוף ההררי, כאשר נוצרים מספר קרקסים במדרונותיו של גוש הררי שצורתי כיפה, הוא מקבל צורת פירמידה או אף צורה מחודדת יותר המכונה 'קרן'(horn) .  הדוגמא  הקלסית לקרן היא הר מטהורן.  צורה זו נוצרת עקב התארכותם לאחור של הקירקסים השונים, במדרונות הנגדיים של הגוש, המתפשטים לאחור, זה מול זה, ו"מכרסמים" את סלע המדרונות על ידי בלייה של קרח. כאשר קירקסים אלה סמוכים זה לזה, נוצרת עם התקדמותם, מחיצה סלעית ההולכת וצרה עם התרחבותם.  מחיצה זו הופכת למעין קיר מפריד שפניו שסועים ומשוננים על ידי הבלייה. כאשר קירקסים גלצייאלים הנמצאים על המדרונות הנגדיים של גב הררי מתארכים לאחור, מקבל הגב צורה של רכס צר ומשונן, המכונה "גב חדיד".  על ה"גב החדיד" הזה מתבלטים שיאים רבים בצורת פירמידות, קרניים וצורות אחרות, האופייניות לאזורים מסולעים, המתרוממים על פני קרחונים ומכסות קרח.  במקום פגישתם של שני קירקסים שהתרחבו בכיוון לאחור נוצרו
אוכפים רחבים המכונות "קול" (צוואר - קול), שונים מאוכפים פלוביאלים בעיקר משום שהם עמוקים ורחבים יותר.  קול עשוי להיווצר גם כאשר קרחון חוצה את פרשת המים המקומית וזורם מעבר לה.  הדבר אפשרי משום שזרימתם של הקרחונים מותנית בראש ובראשונה בעובי הקרח ולא תמיד באופייה הטופוגרפי של התשתית הסלעית.  תהליך זה (Transfluence) הוא שהביא ליצירת רבים ממעברי האלפים, המאופיינים לרוב גם על ידי מספר אגמים קטנים (Pass lake).  
בניגוד לעיצוב קרחוני עמקים, המתבטא בחדות צורותיו, מאופיין התבליט מתחת למכסות הקרח הנייח, בפני שטח מתוני צורה.  התבליט יהיה של סיפים הדורים וגבשושיות לא גבוהים וביניהם שקערוריות שטוחות, שבדרך כלל אינן מחוברת זו לזו.  השקערוריות שנוצרו הודות לכושר העמידות השונה של הסלע, ממולאות מים בחלקו על ידי אגמים והניקוז לא סדיר.