הגזעים והשפות של אזור אחד, שונים בתכלית מאלו של אזור אחר. תושבי הצפון בהירים יחסית, בעוד שהטמילים שבדרום שחורים כפחם. התושבים למרגלות ההימלאיה מלוכסני עיניים, בעוד שמרבית ההודים הינם טיפוסים קווקזואידים. בני המיעוטים שבמדינת אוריסה, שונים בתכלית מהרג'פוטים לבושי הססגוניים של ראג'סטאן. במדינות קראלה וגואה חיים צאצאי עבדים כושים, שהם דומים להפליא לשכניהם הדרווידיינים, אך אלו זוכרים להם את עברם השחור, תרתי משמע. יש בה תשבץ בלתי אפשרי כמעט, של עמים ולשונות. במדינת ארונצ'אל-פראדש לבדה חיים בני שלושים ושניים עמים שונים!
הודו היא קליידוסקופ עצום של דתות ואמונות. המושג "חילוני" הוא זר להודי אפילו יותר ממושג הזמן המערבי. בהודו לכל אדם יש אלוהים, לפחות אחד, והעיסוק בו הוא עיסוק אינטנסיבי, באמונה, בתפילה, במנחות, בקורבנות ובעלייה לרגל. טיול בהודו הוא פעמים רבות גם מסע רוחני. אחת היא אם התייר מסתופף בצילו של גורו רב רושם וקסם באשראם מבודד, או מסתפק בשיחה פילוסופית עם קבצן בשוק, הוא מוצא את עצמו נפעם לנוכח העושר הפילוסופי, קורא, מקשיב, שואל, מתעניין, אך מודע ליכולתו המערבית, המוגבלת, רק לגעת, לא לגעת, בקצהה של החוויה. עזריאל קרליבך המנוח כתב בהקדמה לספרו "הודו-יומן דרכים": "איש המערב שואל 'מה לעשות', איש הודו שואל 'מה להיות".
הודו היא ארץ של ניגודים. ארמונות מהרג'ה מפוארים, מול משכנות עוני נורא. מרצדס מפואר, מול סבל ריקשה יחף; צפיפות בלתי נסבלת מול מרחבים הפורצים מעבר לאופק; פילוסופיה, יוגה ומדיטציה, מול חומרנות, גשמיות ותאוות בצע. הודו היא ארץ של פרדוכסים: ההודים משגרים לווינים לחלל, אך מתקשים לתקן מצלמה; מייצרים פצצת אטום ומעריצים פרה; מאמינים בקדושת כל בעל חיים ומתפרצים לעיתים במעשי רצח, כנגד בני דת שכנה או קסטה נמוכה. המפגש עם הודו אינו דומה למפגש עם שום ארץ אחרת. המתקפה על חושיו של המטייל היא אינטנסיבית, מרוכזת ובלתי נמנעת. הודו מכה חזק, לעיתים חזק מדי, במראות, בצבעים, בקולות, בצלילים, בניחוחות, בנשימה ובמגע. מסופקני אם קיים בעולם עוד מקום שיכול להציע מיגוון עשיר כל כך של חוויות וגירויים, כמו תת היבשת ההודית. הודו היא ההצגה הגדולה בעולם. התגובה הראשונית למפגשו של התייר עם הודו היא, כמעט תמיד, הלם. גם אם הוא מוגן על ידי מלונות פאר, מסעדות יוקרה ואוטובוסים ממוזגי אוויר. לאחר ההלם, נותרות שתי אפשרויות קיצוניות: אהבה או שנאה. השילוב המדהים של הניגודים, המגע האינטנסיבי כל כך, הגודש העצום מכל דבר, לא יכול להשאיר את המטייל אדיש. הוא מוצא את עצמו בוחר אחת משתיים: זעזוע ותיעוב, לעיתים עד בחילה, הגורמים לו לרצות לקום ולברוח; או שבי מוחלט בקסמי הארץ ושאיפה לצלול ולחקור את צפונותיה, עוד ועוד. ביקור בהודו כרוך במאמץ, לעיתים פיזי, ותמיד נפשי. הבירוקרטיה היא שילוב של כבדות וסרבול מזרחי, עם מורשת בריטית חביבת ניירת; האנשים לעתים מעיקים והתנאים לא תמיד נוחים. כמעט כל אחד מרגיש, לעיתים, שהוא קרוב לקצה יכולתו לשאת את המתרחש. זהו מאמץ של דילוג על פני מרחבי הזמן, זהו מסע מסחרר אל החיים בעיצומם, הכרוך בשקיעה עמוקה אל החווייה ההודית; אל ארץ שנאמר עליה ש"היא העולם". הודו איננה שנגרילה; איננה גן עדן הימלאי שלו. הודו איננה גם אותו יעד רוחני, כפי שהוא משתקף לעתים בעיניהם של הוזים. הודו יכולה להיות לעתים טורדנית, מתישה ואפילו מרושעת. זוהי חוויה לא קלה, אך בהחלט כדאית.
כאשר מטייל שב מטיול מקיף בהודו, שואלים אותו חבריו: "האם חזרת לציוויליזציה"? התשובה המקובלת היא:"שבתי מהציוויליזציה"....
הודו היא קליידוסקופ עצום של דתות ואמונות. המושג "חילוני" הוא זר להודי אפילו יותר ממושג הזמן המערבי. בהודו לכל אדם יש אלוהים, לפחות אחד, והעיסוק בו הוא עיסוק אינטנסיבי, באמונה, בתפילה, במנחות, בקורבנות ובעלייה לרגל. טיול בהודו הוא פעמים רבות גם מסע רוחני. אחת היא אם התייר מסתופף בצילו של גורו רב רושם וקסם באשראם מבודד, או מסתפק בשיחה פילוסופית עם קבצן בשוק, הוא מוצא את עצמו נפעם לנוכח העושר הפילוסופי, קורא, מקשיב, שואל, מתעניין, אך מודע ליכולתו המערבית, המוגבלת, רק לגעת, לא לגעת, בקצהה של החוויה. עזריאל קרליבך המנוח כתב בהקדמה לספרו "הודו-יומן דרכים": "איש המערב שואל 'מה לעשות', איש הודו שואל 'מה להיות".
הודו היא ארץ של ניגודים. ארמונות מהרג'ה מפוארים, מול משכנות עוני נורא. מרצדס מפואר, מול סבל ריקשה יחף; צפיפות בלתי נסבלת מול מרחבים הפורצים מעבר לאופק; פילוסופיה, יוגה ומדיטציה, מול חומרנות, גשמיות ותאוות בצע. הודו היא ארץ של פרדוכסים: ההודים משגרים לווינים לחלל, אך מתקשים לתקן מצלמה; מייצרים פצצת אטום ומעריצים פרה; מאמינים בקדושת כל בעל חיים ומתפרצים לעיתים במעשי רצח, כנגד בני דת שכנה או קסטה נמוכה. המפגש עם הודו אינו דומה למפגש עם שום ארץ אחרת. המתקפה על חושיו של המטייל היא אינטנסיבית, מרוכזת ובלתי נמנעת. הודו מכה חזק, לעיתים חזק מדי, במראות, בצבעים, בקולות, בצלילים, בניחוחות, בנשימה ובמגע. מסופקני אם קיים בעולם עוד מקום שיכול להציע מיגוון עשיר כל כך של חוויות וגירויים, כמו תת היבשת ההודית. הודו היא ההצגה הגדולה בעולם. התגובה הראשונית למפגשו של התייר עם הודו היא, כמעט תמיד, הלם. גם אם הוא מוגן על ידי מלונות פאר, מסעדות יוקרה ואוטובוסים ממוזגי אוויר. לאחר ההלם, נותרות שתי אפשרויות קיצוניות: אהבה או שנאה. השילוב המדהים של הניגודים, המגע האינטנסיבי כל כך, הגודש העצום מכל דבר, לא יכול להשאיר את המטייל אדיש. הוא מוצא את עצמו בוחר אחת משתיים: זעזוע ותיעוב, לעיתים עד בחילה, הגורמים לו לרצות לקום ולברוח; או שבי מוחלט בקסמי הארץ ושאיפה לצלול ולחקור את צפונותיה, עוד ועוד. ביקור בהודו כרוך במאמץ, לעיתים פיזי, ותמיד נפשי. הבירוקרטיה היא שילוב של כבדות וסרבול מזרחי, עם מורשת בריטית חביבת ניירת; האנשים לעתים מעיקים והתנאים לא תמיד נוחים. כמעט כל אחד מרגיש, לעיתים, שהוא קרוב לקצה יכולתו לשאת את המתרחש. זהו מאמץ של דילוג על פני מרחבי הזמן, זהו מסע מסחרר אל החיים בעיצומם, הכרוך בשקיעה עמוקה אל החווייה ההודית; אל ארץ שנאמר עליה ש"היא העולם". הודו איננה שנגרילה; איננה גן עדן הימלאי שלו. הודו איננה גם אותו יעד רוחני, כפי שהוא משתקף לעתים בעיניהם של הוזים. הודו יכולה להיות לעתים טורדנית, מתישה ואפילו מרושעת. זוהי חוויה לא קלה, אך בהחלט כדאית.
כאשר מטייל שב מטיול מקיף בהודו, שואלים אותו חבריו: "האם חזרת לציוויליזציה"? התשובה המקובלת היא:"שבתי מהציוויליזציה"....
גלעד (גילי) חסקין, יליד כפר ביל"ו (1957); מוסמך החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך; טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל".
בשנת 2006 הוציא לאור את הספר "שבוי בקסמה".
אתר: http://www.gilihaskin.com/
בשנת 2006 הוציא לאור את הספר "שבוי בקסמה".
אתר: http://www.gilihaskin.com/