אירועי טראנס בעולם הרחב 

ששת הצעירים שישבו ליד האהל הביטו בנו במבט מנומנם משהו. הבעתם האדישה, כמו המוסיקה המונוטונית שניגנה ברקע, ואפילו מבטי המקומיים שהחלו להתקהל סביבנו, לא העידו שמשהו עומד להתרחש. בבקר אותו היום יצאנו מג'גג'קרטה, בירתה של סולטנות עתיקה בג'אווה שבאינדונזיה,  לכיוון גודונג סונגו, אתר היסטורי הנמצא בשולי  רמת הדיינג, המתנשאת בלבו של האי. מילולית, 'גודונג סונגו' פירושו 'תשעת המבנים', והכוונה היא לתשעה צ'נדי (Candi) - מבני פולחן עתיקים, דמויי פגודה - המשקיפים על העמק המוריק למטה.

הנוף מרשים, אך האמת היא, שהמבנים והנוף שנשקף מהם, כמו הכפר הציורי אליו הגענו, היו רק חלק מסיבת בואנו, העיקר היה מה שעמד להתרחש בעוד מספר רגעים. המוסיקה המשיכה להתנגן בקצב חדגוני, שמשום מה השרה מתח קל באוויר. ששת הצעירים נעו בקלילות למרכזה של זירה מאולתרת והחלו לרקוד בתנועות רכיבה גמישות על גבי סוסים מאולתרים מעץ. אט אט הפכו תנועותיהם ליותר ויותר מהירות ופחות נשלטות. הם הניעו את ראשם בפראות מעלה מטה, קיפצו בתזזית, הסיטו את עיניהם לצדדים בהבעה שדמתה במבט ראשון לשיגעון הולך וגדל, הזילו ריר וזרקו עצמם על הקרקע, עליה נשארו לשכב כשהבעה של אימה בעיניהם. לא היה ספק, הם היו אחוזי אקסטזה. האש הזרה שרשפה מעיניהם הזכירו לי כמה מהמוולויים - הדרווישים המחוללים שבקוניה (תורכיה) - שנכנסו למצב דומה בפסטיבל שנערך שם, מדי שנה, ב- 17 לחודש דצמבר, כמו בהזדמנויות רבות אחרות. הרוק שנזל מהפה בכמויות נדיבות, הקצף והראש שהוטח באדמה, דמו להפליא לתגובות הנשים שראיתי פעם, במהלך טקס האומבנדה שבריו דה ז'נרו. כולם היו ללא ספק במצב אחר.  

הכניסה למצב הזה, בטקס שראינו בגודונג סונגו, היתה הדרגתית והתנהלה בקצב שונה מאחד לשני. היא כללה מתן סם מרגיע, שתייה של מים קדושים, ושימוש בריטואל של זריית פרחים. כאשר הצעירים כבר היו מהופנטים, ניגש אליהם אדם מבוגר יותר, בעל עיניים חודרניות, והחל להצליף בשוט על גבם, אך אלו לא הוטרדו כלל מן המכות אלא המשיכו במשהו שנראה בתחילה כמו טירוף. למעשה לא היה זה טירוף, אלא ערפול חושים, שהביא אותם לניתוק מוחלט מהסובב. המכה הקצין את מכותיו, בכוח הולך וגובר, בעצמה הולכת וגדלה, בסדיזם כמעט, לעיניהם המשתאות של המטיילים, שבשלב מסויים החליפו את הספקנות בתימהון ואת התימהון בחרדה. השלב הבא היה גיהוץ גבם של הנערים במגהץ גחלים, שלא הותיר אפילו כווייה קלה על הגב החשוף. אנו, כישראלים חשדניים וציניים, התקרבנו ככל שיכולנו, מנסים למצוא את ה"טריק"; את אחיזת העיניים. בהמשך הובל אחד הנערים הצידה, כשראשו מורם אל על ואותו אדם שהצליף בו קודם בשוט, האכיל אותו בזכוכיות. הבחור לעס את הכוסות, כמו את נורות החשמל  ואלו אפילו לא שרטו את שפתיו. חברו לעס מסמרים שננעצו בתפוח אדמה ומלבד רעד בפניו, לא נראה כי משהו מיוחד בא אל קרבו. גם אלו מבינינו שטענו שמדובר בסך הכול באחיזת עיניים, לא הצליחו להסביר את הקלות הבלתי נתפסת בה לעס הבחור את סכיני הגילוח. בזמן שאחד הבחורים ליקק גחלים וחברו נגס מהזכוכיות המשיכו היתר להתפתל על הרצפה, להתיז ריר ושנים מהם אף לחכו עפר. המחזה היה מבעית. דומה היה שרוח נכנסה בהם. כמה מאתנו דיווחו על תחושת חשמל באוויר. יענקל'ה, המדריך שעמד לצדי, טען שהוא חש שהרוח מאיימת להיכנס גם לתוכו. אט אט הוחלשה המוסיקה; ה'מאסטרים' - אם אפשר לכנות כך את הסדיסטים המצליפים בשוט - החלו להרגיע את הצעירים ולהוציא אותם בעדינות ממצבם המיוחד. שלוש ארבע נשיפות עזות במצח, ניעור, טלטול, נשיפה נוספת והם נרגעו, התיישבו מתנשפים קלות, כשהם מביטים בנו באדישות. אחד מהם נשאר שבוי בערפול החושים, בהה, נשף, הרעיד את שפתיו והזיל ריר. דומה היה כאילו סירב לצאת מהטראנס. הוא נלקח משם בריצה וה'מאסטרים', הגם שניסיונם במקרים כאילו רב, נראו מודאגים, אך לאחר כרבע שעה, שדמתה לנצח, הצליחו להחזירו למצב הרגיל.

הרוחות נרגעו, הצופים המקומיים התפזרו, שמחים על ההפסקה המבורכת בשגרה שנזדמנה להם באותו הבקר, אך אנחנו התקשינו לעכל את המראות.  

מאוחר יותר, הבנו שמה שקרה כאן לא היה טריק, לא הצגה ואפילו לא כישוף, אלא אירוע טראנס.  

טראנס מהו
להבדיל ממוסיקת "טראנס", שהוא כינוי למוסיקה קצבית, מונוטונית, המכניסה את האנשים לכמעט אקסטזה. טראנס הוא מצב יוצא דופן, אליו נכנס אדם מסוים. "טראנס" פירושו "מעבר". מעבר, אל "המעבר", אל משהו אחר. כלומר, היכולת לבצע מסע שפורץ את מחסומי הגוף והנפש ומגיע אל מחוזות בלתי מוכרים לנו ביומיום. זהו מצב פסיכו-פיזי שבו עובר האדם אל מצב תודעתי אחר. אל דעת אחרת.

למתבונן מן הצד נדמה לעתים כי הוא יוצא מדעתו ועובר לפאזה אחרת; להתנהגות מנטלית אחרת, כמעט היסטרית. הוא עובר מן העולם היומיומי לעולם של שדים ורוחות. הטראנס איננו חד כיווני. איננו רק מעבר נורמלי אל עולם שמעבר, אלא גם מעבר הפוך. מצב בו ייתכן כי רוח שמעבר (מבחוץ) תיכנס אל אדם. כמאמר, "נכנסה בו הרוח". לעתים הוא מקבל רוח רעה ועליו לסלקה. אורך זמן עד שנכנסת באדם הרוח הנכונה. האדם הנמצא בטראנס הוא לפיכך, גם ראדאר מגלה רוחות.

מאז ומתמיד שאף האדם ליצור קשר עם עולמות אחרים. זה יכול להיות עולם הרוחות, עולם האלים, עולם השדים, או עולמות אחרים שבתוך האדם פנימה, כאלה שאינם מוכרים לו בחיי היומיום. האדם האמין שבטבע הגדול וגם בטבע האנושי מצויים כוחות גדולים, לרוב נסתרים מעינינו, והייתה בו תמיד כמיהה ליצור אתם קשר, לדבר אתם, לשלוט בהם, להפעיל אותם, להיוועץ בהם, לנצל אותם למטרות חיוביות - למשל לסלק מגיפה - או מטרות מרושעות - כמו הטלת קללה על מישהו. הנכנס לטראנס זקוק לאמצעי עזר. לעתים אלו סמי הזיה, כדוגמת פטריות, כפי שמתואר בספריו של קרלוס קסטנדה, לפעמים אלו אמצעים יותר קונבנציונליים, כדוגמת ריקוד, מוסיקה מונוטונית, או צעקות קצובות של הסובבים אותו. הטראנס איננו ריקוד לצורך הנאה. הוא חלק מתהליך שלם של ריפוי בעיה. הטראנס מתבטא באיבוד תחושת הגוף הרגילה ויכולת לעשות בגוף מעשים שאינם אפשריים בכל מצב אחר. בטקס הטראנס נראה האדם כאחוז דיבוק ומגיע למצבים רחוקים מאד מהמצבים אליהם הוא מגיע במציאות. האדם הנמצא בטראנס, איננו זוכר מאומה (בדומה להיפנוזה). באירועי טראנס נצפו אנשים משתוללים, מתגלגלים על הרצפה, עיניהם מתגלגלות בחוריהן. הם יכולים לעשות דברים שלא היו מסוגלים לעשות במצב אחר, כמו נעיצת מסמרים בגוף, או הליכה על גבי גחלים. האדם המצוי בטראנס מסוגל לבצע מעשים שנראים כמעשי פלאים: לקפוץ קפיצות גבוהות, לרקוד במשך שעות ארוכות ללא הפסקה, לאכול זכוכית וצואה, להעביר שיפודים בלשונו ועוד מעשים הנראים בלתי אפשריים בעליל. הטראנס הוא מאד מגוון: יש בו קטעים משעשעים, כמו שאגות שמחה וניבול פה ויש קטעים מדאיגים כמו רעידות עזות של הגוף וקריסה של ממש.

בתרבויות רבות אין סתירה בין בידור לבין אפקטיביות או קדושה. אירוע הטראנס מעורר אצל הצופה מן החוץ ריגוש מהול בתחושה של גועל נפש. לעתים קבס של ממש; מה שהופך את האירוע לחוויה חזקה עוד יותר. הטראנס מזכיר, בכמה מובנים, מצבים היפנוטיים. במצבים כאילו מתגלית יכולת לעשות דברים בלתי רגילים. אדם עובר למצבים אלטרנטיביים, בלתי מובנים. אם כי לא יעשה דברים שלגביהם באמת יש לו קו אדום. כשם שבהיפנוזה נמצא המהופנט, באופן חלקי, תחת שליטתו של אדם אחר, גם בטראנס נמצא השאמאן בידיו של "מאסטר", אך יש רגעים שאינו בשליטתו ואיננו מקבל הוראות ממנו. במרבית אירועי הטראנס, מודע האדם לכך שאיננו בשליטה, אך לא יפעל בניגוד לקודים הבסיסיים של עצמו.  

היכן נמצא אירועי טראנס?
באינדונזיה למשל, עוסקים אנשים בטראנס באינטנסיביות רבה. זהו כמעט חלק אינטגרלי מטקסים דתיים או אירועי ריפוי. יש לציין, שגם בחלק מאומנויות הבמה, כמו תיאטרון המסיכות- וויינג טופנג - וכמו בריקוד ה"ברונג והרנגדה" (ראה להלן: טראנס באומנויות הבמה) המשתתפים נכנסים לטראנס.

הטראנס נצפה בטקסים רבים בדרום-מזרח אסיה, כמו למשל בטקסי התאי-פו-סאם שבסינגפור ובדרום הודו (אם כי בהודו הוא הוצא אל מחוץ לחוק), שם מהווה אירוע הטראנס שיאו של תהליך הכולל התנזרות מאכילת בשר ומיחסי מין למשך שלושה חודשים, היטהרות וכד'. באירוע זה נצפים אנשים הנועצים גבעולי במבו עבים או מזלגות בלחייהם, מבלי שיחושו כאב או ידממו. בדרך כלל מדובר בהגשמת נדר שנודרים בעת מצוקה ["אם בני יחלים, אשתתף בתאי-פו-סאם"]. הנודר מתחייב בדרך כלל על מספר הקילומטרים שיצעד ועל משקלו של ה'קבאדיס' - מעין אפיריון - שינעץ בחזהו ובגבו. ילדים בני שש, צועדים לצד נשים זקנות, בתוך נחשול של קהל מגוון, שאין לו מכנה משותף, פרט לנדר שנדר, לקיים את הטקס.

בפסטיבלים השונים המתקיימים בהודו, כמו למשל פסטיבל הדוסרא ((Dusara, אנשים צעירים רוקדים בטירוף ברחובות, עד שחלקם נכנס לטראנס, מטיל עצמו על הכביש, כשקצף ניגר מפיו.

באי פוקט שבדרום תאילנד מתקיים בכל שנה פסטיבל רב רושם. בני הקהילה הסינית שבאי נכנסים בהמוניהם לטראנס, כאשר הכוהנים נועצים בלחייהם חפצים שונים, החל בשיפודים וכלה בכידוני אופניים. בשל ההקפדה היתרה על תפריט צמחוני בימי החג הדביקו המטיילים לאירוע את השם "פסטיבל הצמחונים".

גם בפולחני האומבנדה (Umbanda) והקנדומבלה ((Candomble, הדתות האפרו ברזילאיות, המשגשגות בברזיל בימינו, נכנסים אנשים לטראנס. בטקסי הקנדומבלה, שמקורה בדת היורובה הניגרית, (בתוספת השפעות אירופאיות ואינדיאניות), הם מקבלים אל גופם רוחות המייצגות כוחות טבע. לייתר דיוק, הם מקבלים את האוריש?ה ((Orixa, הישות, או שליח האלים הספציפי שלהם. אנשים המחופשים לישויות השונות, בבגדים רבי רושם, ואדם המגלם את א?שו (Exu), שליח האלים השטני והמתווך בינם לבין בני האדם, עובר בין הנוכחים ומכניס אותם לטראנס. בטקסי האומבנדה, שמקורה בטקסי הב?נ?טו שבאנגולה, הם מזמינים לתוכם נשמות של אנשים שעברו מן העולם, בעיקר של ילדים קטנים. אנשים נצפו כשהם נשכבים על הרצפה, רוקעים ברגליהם, לעתים מסרקים קוקיות בשערם ופועים בקולות של פעוטות, שאינם מסוגלים לחקות במצב רגיל.

בטקסי הסנטריה ((Santria או הפאלו מונטה Palo Monte)) שבקובה לובשים המשתתפים בגדים שמקורם באפריקה ובמהלך הטקס נכנסים הם נכנסים לטראנס וכך גם מרבית הצופים.
בטקסי הד'כר של הדרווישים (ה'צ'ופים') המחוללים בכל רחבי העולם המוסלמי (ידועה במיוחד קפריסין התורכית), אנשים נכנסים לעתים קרובות לטראנס.
בטקס דתי בטסקו שבמכסיקו נושאים אדם מסומר לצלב. שם, גם כאשר ניגר דם, האדם עומד במצב שלא היה יוכל להתמודד עמו במצב תודעה רגיל.
גם באיי הפיליפינים קיים נוהג לצלוב אנשים למשך פרקי זמן שונים, וגם כאן, לאחר ההורדה מהצלב, האדם ממשיך בשגרת יומו, כאילו לא אירע דבר.
אפילו בזמן הקרנבל הנחוג בברזיל, ששורשיו מגיעים עד לבכחנליות, האירועים האקסטטיים לכבודו של האל דיוניסוס מגיעים החוגגים לעתים לטראנס של ממש. בקרנבל של סלבדור, למשל,  חוגגים ההמונים את התחככות הטבעי בעל טבעי. דומה שהם מתקרבים אליו ברגעים עזים של אקסטזה. ז'ורז' אמאדו, בספרו המפורסם "דונה פלור ושני בעליה", רומז על כך שהחוגגים רואים בעיניהם, כיצד ישותם של האלים מתגשמת בגופם אחוז הטראנס של המחוללים. גם אם איננו נוקב בשם המפורש, מתאר אמאדו, כיצד נתונים החוגגים, במצב פסיכו פיסי אחר: "בחוץ נמשך הקרנבל על חוגגיו, להקותיו ותחפושותיו הססגוניות והמשעשעות. כאשר צייתה קבוצת 'בני הים' במלוא תפארתה לשריקתו של קאמאפו ועצרה לפני 'בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח' והכושית אנדרזה די-אושון, האוחזת בדגל מלכת המים, רקדה ריקוד מרהיב עין, פרצה דונה פלור בבכי. בשנה שעברה, כשמת ואדיניו, בעלה הראשון, בעיצומו של הקרנבל וגופתו הייתה עדיין שרויה במיטת הברזל שבחדרה, הציצה דונה פלור בתחפושות מבעד לחלון ובלבה חיים ומוות גם יחד. היא לא הבינה את הסוד של השריקה, עצירת התהלוכה והתפתלויותיו של אנדרזה שהזכירו ספינה המחליקה על הגלים. ימנז'ה, אלת הים, רקדה לה מול חלונה ודונה פלור לא ידעה".

 
דונה פלור, כמו רבים הצופים בקרנבל, רואים בו רק גיוון מרטיט של החיים, מעיין אי זוהר בתוך ים אפרורי של שגרה, אך ז'ורז' אמאדו רומז לצופים כי לקרנבל מספר רבדים, חלקם טקסיים ומאגיים.

גם בתרבות המערבית של פעם התקיים לצד הזרם שפיתח את הרציו, גם זרם לא רשמי (א-קאנוני), של המיסטיקה, הכישוף וכד'. המאבק בין הממסד לזרם אנטי ממסדי זה, בא לידי ביטוי באמנות הדתית הנוצרית, בריקודי המוות של המאה ה14-, הקרנבלים, חג המתים, ההולווין בארה"ב וליל ולפורגיס השני, שזהו ליל הסטירים מהמיתולוגיה הגרמנית, המתרחש סמוך לפורים היהודי, בו ה?דות, הוולקוריות, רוקדות באקסטזה כשהן מחופשות. [מנדלסון כתב סימפוניה על לילה זה, ווגנר כתב סימפוניה על הוולקוריות]. הרמב"ם שלל את העיסוק במיסטיקה, אך הזרם הזה היה קיים ביהדות החל מהשדים המוזכרים בספרות חז"ל, דרך ש"י עגנון ויצחק בשביס זינגר ("לכל השדים והרוחות") עד לקבלה המעשית]. גם בתרבות הבסקית שבהרי הפירינאים ולמעשה בכל נגזרות התרבות הקלטית מתקיימים אירועי טראנס. בתרבות הלאפית בצפון סקנדינביה, קיימים עד היום אירועי טראנס.

מי יכול להיכנס לטראנס?
כאשר בחברה יש תפקיד משמעותי לאנשים כאלו, היא פותחת את האפשרויות שאנחנו סוגרים. היכולות שהוזכרו אינן מוגבלות אך ורק לבעלי אמונה בכוחות מסתוריים, או לאנשים בעלי סגולות נדירות. באירועי הטראנס, החוויה איננה מוגבלת לשאמאן. גם הקהל נדבק בכך. למשל בפסטיבל התאי-פו-סאם שהוזכר לעיל, נכנסים מאות אנשים, שאינם שאמאנים, למצבים זהים לאלו שתוארו שם, ומבצעים מעשים בלתי אפשריים ובלתי מוסברים. כל המבקר בסינגפור במהלך חודש פברואר יוכל לחזות באירוע המדהים הזה, ששותפים לו כל בני הקהילה הטאמילית-הינדית של סינגפור: אנשי עסקים, אדריכלים, זבנים ומורים. כך למשל אירוע טראנס שנצפה בהר ברומו ( (Bromoשבג'אווה, התנפלו המדיומים על תרנגולות חיות, קרעו אותם לגזרים, נמרחו בדם ואף נעצו בהן שניים בעודן מפרפרות. הם לעסו את בשרן הנא של התרנגולות, כשאחדים בקהל נראו קרובים מאד להיכנס לטראנס אף הם.  המזדמן לטקס קנדומבלה בבהיה שבברזיל יראה כי עשרות בני אדם "מן היישוב" נכנסים לטראנס.

חלק גדול מן החוקרים את נושא הטראנס, טוענים שהיכולת הזאת הייתה קוסמופוליטית, כלל אנושית, שהחברה המערבית איבדה בדרך לקדמה. אני סבור שהם טועים. אכן, בעל מקצוע שהוא גם רופא, גם אקרובט, גם פסיכולוג, גם מכשף, גם נביא וגם ליצן לא קיים בחברה הממוינת היטב שלנו, אך היכולות אינן מוגבלות רק ל"חברות פרימיטיביות". היכולת הזאת היא הרבה יותר אוניברסלית. ניתן לומר כי הטראנס, ככלי תרבותי, קיים כמעט בכל תרבות אנושית. באופן תיאורטי, כל אחד מאתנו יכול לגעת במצבי תודעה בלתי שגרתיים - מצבים של עצמה רגשית ומצבי תודעה אחרים. התרבות המערבית המודרנית, שהחל מהמאה ה- 17, פיתחה את הרציו בקצב מואץ והולך וחסמה את עצמה מפני היכולות הללו, כי במאות האחרונות האידיאל היה שליטה עצמית. ליציר התרבות הזו קשה לקבל את מה שאיננו יכול להבין באופן רציונלי. אם כי הפסיכולוגיה המודרנית מכירה בכך שיש קשר הדוק בין גוף ונפש, ואפשרות בלתי מוסברת בכלים רציונליים לנתק בין השניים. בעולם הבלתי מפותח, ובמיוחד בדרום מזרח אסיה ובאמריקה האינדיאנית, נותנים ליכולת הזאת דרור, אך הכמיהה למגע מן הסוג הזה, המשיכה אל הבלתי נודע, הרצון להתחכך עם העולם שמעבר לרציו אינם מוגבלים לאסייתים, אינדיאנים או אפריקאים.

החל מסוף המאה ה19- מופיעות באירופה עשרות כתות ספיריטואליסטיות שעניינן התקשרות עם רוחות. דווקא העולם הפוסט מודרני, המודע למוגבלותו של המדע בפתרון בעיות פיזיות, נפשיות, חברתיות ואחרות ערך והמציא מחדש שאמאניזם בין זמננו, שנובע גם מן הכמיהה לפרוץ את גבולות החוויה הנורמלית. אנשים רבים, גם בחברה המערבית, הולכים ללא בושה לאנשים הטוענים שיש ביכולתם ליצור קשר עם העולמות "ההם", מקבלים מהם עצות, ברכות ומזור למכאוביהם. גם אנשים שחינוכם 'מערבי' מודרני עוסקים ב"ספיריטואליזם" ומשתתפים ב"סיאנסים", או לחילופין באירועי "תקשור".  

פרופ' סלמוביץ', מומחה להיפנוזה מבית החולים על שם  וולפסון שבחולון, שולל את הנושא "הרוחני" מכל וכל, וכמובן גם את קיומם של עולמות שמעבר למודע. סלמוביץ' מדגיש כי היכולת להיכנס לטראנס, הנה יכולתו של הנכנס, "הנקרא"; כשם שהיכולת להיכנס להיפנוזה הנה יכולת של המהופנט, יותר משל המהפנט. יכולת תיאורטית להיכנס לטראנס נמצאת אצל רבים. בשיחה שקיימנו במרפאתו, הסביר לי כי ממדובר כאן באנשים בעלי כושר ריכוז גדול משל אחרים. אנשים מסוימים מתהפנטים מהר יותר מאחרים, אך היפנוזה וכמותה טראנס לדבריו הם עניין של ריכוז. במחקר שנעשה בארה"ב, בדקו חייל ששוחרר עשרים שנה קודם לכן משבי הוייטקונג, שם עבר סידרה של עינויים, שאחד מהם הייתה הדמיה של הוצאה להורג בתלייה, ושחרור ברגע האחרון. בתהליך של היפנוזה, שיחזר השבוי לשעבר את האירוע, את הפחד, את הכאב, ואף את סימני החבל על צווארו. במקרה מפורסם אחר, ללא התערבות חיצונית, הצליחה אישה צנומה לעצור ולהרים פגוש של מכונית שהתדרדרה אל בתה הפעוטה. בשחזור שנערך מאוחר יותר בטלוויזיה, לא הצליחה האישה לחזור על המעשה, גם תמורת הבטחה כספית גדולה. לדברי סלמוביץ', טראנס הוא מצב פסיכופיזי מיוחד, שמושג הודות לריכוז גבוה. רבים מאתנו מסוגלים לכך, עובדה שהמצב עלול להדביק. אך היכולת להפוך זאת למקצוע היא נחלתם של בודדים. יש אנשים שדרכם להיכנס לטראנס. רובם אכן נכנסים כשיש צורך בכך, דהיינו, בטקס אמיתי בו הם נדרשים להתחבר אל עולם הרוחות. לעתים, אנשים שנכנסים לטראנס הם אנשים שמקצועם יידעונות. יכולת להיכנס לטראנס ניתנת להירכש (כמו כשרון ריקוד). ישנם מקומות בהם ה"מועמד" הפוטנציאלי עושה זאת אצל מאסטר, וישנם מקומות, בהם כל אחד ואחד, יהא מינו וגילו אשר יהא, יכול לעבור חוויה כזו.  

העיסוק בעל טבעי
פרופ' נחום מגד, שחקר את העיסוק בעל טבעי בתרבויות אמריקה האינדיאנית, מסביר בספרו "שערי תקווה ושערי אימה" כי בעולם הקמאי המתקיים בהווה, היום כמו בעבר, כל יום טומן בחובו סכנה ותקווה. הכול מסוכן ומכאן הצורך לפתח את הפעילות הסודית שתמנע את הסכנה שפוחדים ממנה. פעולה זו היא העשייה המאגית. המוח האנושי אוהב הרפתקאות, ואחת מהן היא החשיבה המאגית.

מאגיה  
מאגיה היא פעולה שבאמצעותה אפשר לגרום גם לאלים לעשות מעשה מסוים. זוהי אמונה שעל פיה יש ביכולתו של אדם, בעל תכונות מיוחדות, לשלוט על איתני הטבע, על ישויות אחרות בעלות עצמה ועל הזולת. השליטה או ההשפעה נעשים באמצעות מחשבה, דיבור, לחש ותנועה דרמטית, הפועלים יחד במסגרת טקס. באמונה המאגית משתחרר האדם מכבלי האפשר ומכניס לתוך חייו את האמונה בבלתי אפשרי. ללא אמונה זו אין לו יכולת להתמודד עם פגעי הטבע ועם אפסותם של החיים. המאגיה היא לפעמים בקשת עזרה מן העל טבעי, כדי לשלוט בטבעי ולקבל ממד של תקווה. לפעמים זו בריחה ממציאות, ולפעמים היא משרתת את השנאה, את הרצון לפגוע בזולת, כחלק ממאבק קיומי או כנקמה.

החוקר ג'אורג' ג'יימס פריזר (Frazer), שחקר את המאגיה לעומקה, הביא בספרו הענף המוזהב, הרבה דוגמאות לפעולות מאגיות, בהן נראים אנשים מציירים בעל חיים, כדי לשלוט בו - כפי שעשו לפני 35,000 שנה במערות אלטמירה בצפון ספרד, כיצד מדליקים אש על פני האדמה, כדי להבעיר אש בשמים (שמש) - כפי שעשו האצטקים על מקדש הויצ'ילופוטלי ביום הקצר בשנה, וכפי שעושים הנוצרים בחג המולד והיהודים בחנוכה. שפיכת מים על שדה והשמעת קרקור צפרדעים יביאו להורדת גשם, וקיום יחסי מין בין שני בעלי החלקה יביאו לפוריות האדמה. למאגיה מקורות קדומים ביותר. היא מוזכרת במקרא, בשומר, ביוון וברומא, בתרבויות המזרח הרחוק ואמריקה האינדיאנית. כאילו הם המאנה הפולינזי, הקא של מצרים העתיקה והג'ין הערבי. גם חברים בכתות מיסטיות מסוימות, כמו הקבלה המעשית עסקו במאגיה, כלומר, ביכולת לשלוט ולקבל כוחות על באמצעות ידע שניתן רק ליחידי סגולה.  

הקוסם:  
זהו האדם העוסק במאגיה ומשתמש בה לריפוי, לגירוש המחלה, להגנת כפר, להורדת הגשם, או להשמדת שבט. המאבק בין משה רבנו לבין איצטגניני פרעה היה מאבק מאגי, עד שהאיצטגנינים לא יכלו להתמודד בנעשה על ידי משה. בתרבות המקראית (וגם המצרית) קבעו שיש מישהו שמעל לקוסמים והוא האל, שמעשיו אינם ניתנים לחיקוי. למעשה נהג האל בבריאת העולם כקוסם גדול. הדיבר האלוהי קדם למעשה, וכך לאחר "ויאמר" נמשך "ויהי".

המכשף:  
כאשר מחולל הקסמים אינו פועל במסגרת חוקים שבטיים, אינו נצמד לאמונות מקובלות של הקהילה, ומטרתו היא לגרום נזק, בגלל שמישהו מעוניין ברע או הזמין אותו, הוא מכונה "מכשף". לכישוף או למאגיה שחורה יש שמות רבים בתרבויות רבות. בשנים האחרונות התפרסמה הקימבנדה, המאגיה השחורה הפופולארית מאד בברזיל של ימינו, עד כדי כך שגם הציניקנים, המבטלים אותה במחי יד, אינם ששים להרגיזה... על פי מגד, הקוסם הוא חלק מהקהילה ואילו המכשף מנודה. נמצא בשולי החברה אבל ממשיך להתקיים כי חלק מהחברה זקוק לו. לא תמיד יש הבחנה ברורה בין שני בעלי התפקידים. הרבה מן הקוסמים מסוגלים להרע ויש מכשפים השולטים בטכניקה הקדושה של הטוב. מול שני בעלי תפקידים אלה נמצא השאמאן (Shaman), שהינו בעל תכונות מיוחדות ובעל תפקידים מוגדרים ביותר בשבטו.

מהו שאמאן
מקור המילה "שאמאניזם" מהמלה הטונגוסית (שפה מתה מהקבוצה האורל-אלטאית – שפת עם בשם טונגוס, שהיה קיים באזור מנצ'וריה, שם, כמו בסיביר, הפרקטיקה השאמאניסטית חזקה במיוחד). במרחבים ההם יש לבעל התפקיד הנושא שם זה מאפיינים מיוחדים, שדוגמתם נמצאו כמעט בכל התרבויות העתיקות ובמקומות רבים בימינו. השאמאן הוא  קוסם בעל ידע גדול יותר מאשר בני קהילתו, במיוחד בתחום המופלא, ויש לו קשר לעולם הרוחות. השאמאן הוא בעל תפקיד של ספק כהן, ספק מכשף, ספק רופא, ספק רוקח, פסיכולוג, אסטרולוג, שחקן, מכשף: כל התחומים שבמשך השנים נפרדו בחשיבה המערבית. הוא בדרך כלל איש רב מקצועות, שעיסוקו העיקרי הוא ריפוי במובן הרחב ביותר של המילה. ריפוי מחלות גוף, מחלות נפש, סטיות בטבע, וכל דבר החורג מהמקובל בפרט או בעולם. עולמו של השאמאן, בחברות רבות, משול לעץ, המחזיק את השמים, הגיהינום והארץ, וכמו עץ הסייבה ((Ceiba בתרבות המאיה, הוא מחבר ביניהם וקושר אותם זה לזה.

פרופ' יעקב רז, שחקר את תופעת הטראנס בדרום מזרח אסיה, מסביר כי המילה "שאמאן" מציינת אדם מסוים בקהילה ואת מקצועו של אותו אדם. בתרבות הקנדומבלה שבברזיל השאמאן הוא בדרך כלל אשה, הנקראת 'מאי דה סנטו' (Mai do Santo), מילולית: "אם הקדוש". היא על פי רוב לבושה לבן - צבע המושך אנרגיה ספיריטואלית. לעתים יהיה זה טראנסווסטיט (כיום גם גברים; נקראים 'פאי דה סנטו'). מאי דה סנטוס מכירה את צאן מרעיתה ויודעת מי מגיע לטקסים. כפי שהוזכר, לפי הקנדומבלה, לכל אדם יש אורישה שמלווה אותו מאז הולדתו ושומר עליו במהלך חייו. האורישה של כל אדם נקבע על ידי ה'פאי דה סנטוס' או ה'מאי די סנטוס', בטקס הגדת עתידות הנקרא "ז'וגו דוס בוז?'י?ס" (Jogo dos Buzios), במהלכו מושלכים צדפים (Buzios). האופן בו מושלכות הצדפים קובע את עתידו של הילד, את מזלו ואת יחסיו עם האלים. הטקס קשור לנומרולוגיה. המאי דה סנטוס מניחה 16 צדפים על מגבת לבנה, ואחר כך מפרשת את העתיד על פי האופן בו מושלכות הצדפים. הציבור מתייחס לטקסים אלו ברצינות תהומית. בבחירות 1985 השתמשו פוליטיקאים רבים בטכניקה זו כדי לנחש את תוצאות הבחירות. מקצוע כזה לא מצוי בחברות המערביות המודרניות, אם כי היה מצוי בהן בעבר. שאמאניזם היא הצורה הקדומה ביותר של קשר אנושי אל רוחות. כך הוא מונח ביסודה של כל דת, אף שהשאמאניזם עצמו איננו דת. זהו אוסף של מעשים, אמונות, ערכים ודפוסי התנהגות, המאפשרים למבצעם לעבור ממצב  רגיל למצב של טראנס על חושי (וגם אל-חושי). בדרך כלל יש למעבר הזה מטרה: ריפוי, השגת מידע, כוח ראיית הנולד, קשר עם רוחו של מת או בקשת הדרכה. שאמאניזם איננו קשור לפרימיטיביות דווקא. ישנן  חברות מודרניות באסיה, כמו ביפאן בקוריאה ובהונג קונג, שם השאמאניזם חזק, או במלזיה, שם השאמאניזם הוצא אל מחוץ לחוק וירד למחתרת. התרבויות השונות בעולם מכנות את האנשים הללו בשמות שונים - מלבד "שאמאן": "דוקון", "באליאן", "מיקו", "בעלת אוב", "פיתיה" ואולי גם "נביא". אנשים אלו עוסקים בתיווך עם הרוחות, והשיטות לתיווך זה מגוונות ביותר. למעשה מקצועו של השאמאן הוא מורכב יותר ממה שהמילה "תיווך" יכולה לתאר. לעתים הוא גם בדרן ושחקן; כמעט תמיד הוא רופא. השאמאן נקרא בג'אווה (ובמלזיה) 'ד?ק?ן' ובבאלי 'בליאן'. תפקידו בארצות אלו לדאוג למערכת היחסים הכוללת של האדם עם הרוחות הסובבות אותו. הדוקון הוא המושג המלזי והג'אוונזי לשאמאן מוסלמי.

השאמאן באירועי הטראנס
במרכז אירועי טראנס רבים עומדת דמותו של השאמאן. הוא הרבה יותר ממדיום. השאמאן נעזר  לעתים בקבוצה של אנשים, שמסייעים בידיו לעבור משלב לשלב בעת התרחקות הגוף מהנפש, ובחזרה. השאמאנים, מאז ומעולם, הכירו בכך שהעולם מלא ברוחות. שאמאן מנוסה יודע לטוות את רשת כוחו באמצעות פעולותיו ובמיומנותו לתקשר עם אותם כוחות. כך למשל, הדוקון בג'אווה ממלא תפקיד חשוב בחיי היום יום ומשתמש בטכניקה של טראנס. פעמים רבות ייעזר הדוקון בדפי הקוראן ובפסוקיו, במקום בכבד של חזיר למשל, כפי שיעשו שאמאנים אחרים. בלידתו של תינוק פונים אנשי באלי לבליאן, כדי לקבוע את זהות הנשמה שהתגלגלה לגופו של הרך הנולד. לרוב תהיה זו נשמה של אחד מאבותיו הקדומים של התינוק. לבליאן יש תפקיד חשוב: עליו לאתר לאיזה אב בדיוק שייכת נשמתו של התינוק; לאיזה מקדש (Kawitan) יוגשו המנחות  הנדרשות ולאיזו רוח יש להתפלל אם חלילה ייחלה התינוק. אנשי באלי פונים לבליאן גם במקרים יומיומיים פשוטים: לעריכת טקסי מעבר וטקסים משפחתיים קטנים אחרים. הם נעזרים בו בבחירת היום המתאים בלוח השנה המקומי, כדי לדעת מתי לבצע פעילויות שונות. הם אינם מהססים לבקש את עזרתו באיתור חפצים שאבדו, בזיהויו של גנב וכד'. הם עושים זאת דרך כניסה לטראנס. דרך קשר לרוח מסוימת. אם נגנב למשל פסלון, המשמש כמשכן זמני לרוח מסוימת, תעורב הרוח במציאתו. כאשר נולד תינוק, נכנס הבליאן לטראנס, יוצר קשר עם רוחו של התינוק שנולד, או עם רוחות קרובות ובעזרתן מאתר את האב הקדמון שנולד מחדש לתוך התינוק.
 
הטראנס כאמצעי מרפא
כאשר השאמאן צריך לרפא, הוא מביא בעזרת כוחות התיווך שלו, את הנשמות והרוחות המתאימות כדי לרפא את החולה, או הקהילה כולה. בכל מקום תפקידו של השאמאן שונה. גם תפקידו כמרפא. האי באלי שבאינדונזיה נחשב למעבדה אנושית מרוכזת ומשום כך משך אליו אנתרופולוגים רבים, שחקרו, בין היתר, גם את מקצועו ותפקידיו של השאמאן. השאמאנים הללו נקראים בבאלי "בליאן טקסו"  .(balian taksu) לו הם מדיומים המתקשרים עם רוחות, והם מתמחים בטראנס. לכל בליאן יש "טקסו"; מעין רוח מתווכת המאפשרת לו לתקשר עם רוחות אחרות או אלוהויות. אנשי באלי פונים לבליאן טקסו כדי שיעזור להם ליצור קשר עם אל או רוח כלשהי, שתוכל לגלות את גורם המחלה ולהציע מרפא. אנשים אלו ובעיקר הדור המבוגר שבהם, אינם בקיאים במושגי הרפואה המודרנית כפי שהם מכירים ומבינים את הכוחות המסורתיים של כוחות מיסטיים, ומצבים של חוסר איזון מול מצבים של הרמוניה. הבאלינזים, ובמידה רבה גם הג'אוונזים, מאמינים כי מחלה, מוות או כל מקרה אחר של ביש מזל נובע תמיד ממצב של דיסהרמוניה בין האדם לבין הסובב אותו. הבליאן אחראי במידה רבה על החזרת ההרמוניה. שימוש בדרכים מוכרות כמו קולות קרוביהם המתים, מנחות וטקסים לטיפול בבעיות נתפש כבטוח יותר ומרגיע יותר מאשר ביקור במרפאה קונבנציונלית. בנוסף לכך, טיפול רפואי מודרני כרוך בשעות המתנה ארוכות, יחס מנוכר ושאר צרות המוכרות היטב גם לנו ולא תמיד מוכתר בהצלחה. הטיפול אצל הבליאן הוא אישי, מוכר ומתרכז בפרט ובבעיותיו. באדם ובפחדיו. איש באלי יוצא מתוך הנחה כי כל מקרה של דיסהרמוניה נגרם על ידי מעשה בלתי הולם שעשה האדם הסובל. תקלה איננה כשל מקרי. היא קשורה לדיסהרמוניה. תגובה של השמיים לכך שהסובל הפר חוק דתי כלשהו; נהג בחוסר כבוד כלפי אלוהות מסוימת; שכח להגיש מנחה וכד'. אפשרות נוספת היא שהסבל נגרם ע"י ליאק ,(Leyak)  דהיינו, מאגיה שחורה. כוח שיכול להרע, אשר נשלח על ידי משהו שרצה להרע. במצבים כאילו נוטים הבאלינזים (או הג'אוונזים) לחפש מחילה, יותר מאשר ריפוי. הם פונים לבליאן המעניק להם שרותי ריפוי; בעיקר ריפוי רוחני.

אם נחזה בשיטת הריפוי של השאמאן, נראה אירוע שאין לו כמעט דבר עם עבודתו של רופא בקליניקה מודרנית. שאמאן יכול להפגין כישור על טבעי ספציפי כגון: שליטה באש, ברוח וכד'. כלי העבודה של השאמאן (לעתים בנוסף לצמחי מרפא), הן בעיקר תיאטרון, ריקוד עם מסיכות או בלעדיהן, ולעתים אף ציור או פיסול, דבר שהביא מספר חוקרים לטעון כי מוצא התיאטרון והאומנות הפלסטית בתרבות האדם הם מן התופעה השאמאנית. בטכסים  השאמאניסטיים יש מערכת "אינטרמדיה" של אמצעים מלאכותיים. יש עמים שבריקודיהם אפשר לראות הד לאירועים שאמאניסטיים. חוקרים רבים ניסו להגדיר את השאמאן, למרות שקשה לעשות זאת. יש הבדלים בין שאמאן לשאמאן ובין תרבות לתרבות. לא כל מה שקבעו חוקרים כתכונות או כטכניקה של שאמאן אכן מתקיים אצל כולם. פרופ' נחום מגד, מציע הגדרה חלקית: "שאמאן הוא מנהיג רוחני, קוסם ורופא שבטי, היוצר קשר עם הרוחות, תוך שינוי במצב התודעה, בדרך כלל בטכניקה של אקסטזה. הוא פועל במסגרת הקוד השבטי, כדי לשמר ולשנות את פני הדברים, לעזור לאנשים במאבקי קיום ובמצבי חרדה, וכך לדאוג להרמוניה האנושית והקוסמית".

הקשר לרוחות
סימניו המובהקים של השאמאניזם הם האמונה ברוחות, המשפיעות על גורל הציבור והפרט והאפשרות ליצור עמן מגע בעזרת טקסים פולחניים. השכל מתקשה לעתים לתפוש זאת. מהן רוחות? מדוע אי אפשר לראות אותן? לגעת בהן? זה נתפס לעיתים על ידי קבליסטיים המאמינים ברוח השכינה ובמלאכים, זה מובן למיסטיקנים העולים לרגל לקברי צדיקים, אך קשה לדתיים ראציונליסטיים הכופרים בקיומו של כוח שמעבר לאל האחד, בורא עולם. זה קשה עוד יותר לחילוניים גמורים, רציונליים להכעיס. למי בדיוק מתקשר השאמאן? לרוחות? מהן רוחות?

התשובה קשה. לא ניתנת להעברה בכלים רציונליים. המילה 'אלים' לא מתאימה. הרוחות אינן רוחות של אלים. וודאי שלא במשמעות המונותאיסטית של האל. כאמור זהו איננו רק פולחן דתי. לעתים אפילו סותר אותו. הרוחות נמצאות סביבנו כמו גלי רדיו. העולם שמסביבנו רוחש רוחות. לעתים יש להן צורה מוגדרת, צבע, בגדים, קישוטים ומאכלים מועדפים, כמו בפולחן הקנדומבלה שבברזיל, שם הצמידו לכל רוח גם דמות של קדוש נוצרי. יש כאילו שכדי למצוא אותן צריך להרחיק ויש כאילו שלא, לכן הרים גבוהים, הנתפסים כמשכן לרוחות הם קדושים באינדונזיה, בנפאל, בפרו ובארצות רבות נוספות.

הקשר לעולם המתים:
השאמאן חודר לעולמות עלומים, לבתי הרוחות, לרקיעים הנעולים בפני אחרים. מכיוון שגם המתים יכולים להיות בעלי עצמה בעולם הרוחות, הרי שיש בשאמאניזם גם קצת מפולחן המתים ומתכונותיו. השאמאן חוצה גם את שערי המוות כדי להביא משם את המת, על מנת שבני ביתו יוכלו להיפרד ממנו, או כדי לשאול מן המתים עצה ולבקש פתרון. כפי שעשתה בעלת האוב, במערה בעין דור, עת העלתה את רוחו של שמואל מן המתים להשיא עצה לשאול. "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים וגם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה". (שמואל א, כ"ח, 15) הבאלינזים למשל, פונים לעתים אל הבליאן (שאמאן) כדי ליצור קשר עם רוחו של מת שנשרף זה מכבר, כדי לוודא שהוא מרוצה ושכל ההתחייבויות של משפחתו כלפיו מולאו לשביעות רצונו. זאת כדי להבטיח שלא יטרידם. [מעניין, במרבית תרבויות העולם קיים החשש של החיים הנשארים, מפני זעמו של המת ההולך מכאן].

הכניסה לאקסטזה:  
הטקס השאמאניסטי מאפיין המצב האקסטטי, דהיינו, ביכולת של השאמאן להגיע למצב נפשי בו הוא מאבד מהכרתו מבלי להתעלף. לצופה מן הצד נדמה לעתים כאילו נפשו ניפרדת מן הגוף. השאמאן עובר תהליך נפשי (וגופני) מורכב ומסעיר. ניכרים בו רעידות חזקות של הגוף, שאגות, נפנוף בידיים וברגליים, התעלות, שמחה, בכי, זעקות, צחוק, הטחת קללות, שאגות, מלמולים, גסות רוח ואף היסטריה. במרבית המקרים ניכרת אצל השאמאן סערת נפש קשה ביותר. בשלב זה עולה רוחו של השאמאן אל עולם הרוחות, נאבקת עמן שם, עד שהיא משיגה את מטרותיה. כאשר חוזר השאמאן ממסעו ומתעורר, הוא מספר על הקורות אותו, סיפורים בעלי חשיבות רבה בהתפתחות הסיפורת שבעל פה בחברות שונות.  

המסע:  
פרופ' יעקב רז מבחין בין שני סוגי שאמאנים, אותם הוא מכנה 'המזמין' ו'הנוסע'. 'המזמין' הוא זה שמאפשר לישות זרה להיכנס בו - רוח, אל, נשמה תועה, נשמת מת וכו'. הוא משמש משדר, מיכל אליו נכנסות היישומיות שעזבו את עולמן ובאו לזה שלנו. 'הנוסע', לעומתו, הוא השאמאן המבצע מסע מעולמנו אל עולמן של הרוחות. לעתים קרובות הוא מקדים את המסע בסיגופים, היטהרות ובתקופת פרישות, ואז יוצא למסע. רז מסביר כי המסע יכול להתבצע במצב אקסטטי, שבו הוא מתאר במלים דרמטיות את המקומות בהם הוא חולף, כמו גם את היצורים העומדים בדרכו. הוא יכול לבצע את המסע באמצעים תיאטרליים, ואז הוא מציג לנו את מסעו, בתלבושת, במימיקה, בעזרת מסיכות ודילוגים. לעתים המסע אל ארץ הרוחות הוא תהליך ערוך. מסע  של ממש. השאמאן, כמו המיסטיקן הצופי בתורכיה ובאיראן, מדבר על "עריכת טיול", שבמהלכו הוא פוגש רוחות ומשוחח עמן, והן נותנות לו את הידע הדרוש לו כדי  לפתור את הבעיה שלשמה נעשה המסע. אצל 'הצ?פים' באיסלאם מורכב המסע משלבים - 'אחואל ומקאמאת' (מילולית: מצבים ומקומות) - שונים שההתקדמות בהם היא אישית. במסע עושים מספר פעולות שנועדו להכין את הקרקע לכניסתה של הרוח. בטכס הטראנס יש הדמיה של  המקום בו נמצאת הרוח ובעיקר הדמיה של המסע אליה. בתרבויות אסייתיות רבות, השאמאן רוכב לעתים על גרודה (דמות מהפנתאון ההינדי, ספק אדם, ספק נשר, המשמשת ככלי הרכב של האל וישנו), שתסייע לו להגיע למקום הרחוק, המסוכן של הרוחות. באירוע בגודונג סונגו רוכבים השאמאנים על גבי סוסים ובאירוע שבסוקרטה (למרגלות הר ברומו), ממלא טווס את התפקיד החשוב הזה.

שאמאניזם איננו רק פולחן. זהו אקט מעשי. יכול להיות מלווה בסממנים דתיים, אך איננו קשור למערכת יחסים מסודרת. השאמאניזם קדם לפולחן. האדם נתקל בתופעות, חושב שהן קשורות לרוח ומנסה ליצור עמה קשר. חוקר השאמאניזם מירסה אליאד (Mircea Eliade), שלמרות שלא ערך מחקר שדה, כתב את הספר המסכם והחשוב ביותר על השאמאניזם (Shamanism: Archaic Techniques of Ecstasy) אליאד רואה את השאמאן כאדם בעל השראה, אשר בטראנס אקסטטי עולה לשמים או לממדים אחרים, ויוצא למסעות דוגמתם יש רק בעולם המיסטי, במטרה לקדם את האינטרסים של בני עדתו. לדעתו, "השאמאניזם איננו דת מובהקת אלא מערכת שיטות אקסטטיות רפואיות, אשר מטרתן ליצור קשר עם העולם המקביל והבלתי נראה, ולזכות בתמיכה בעניינים הקשורים בבני קהילתו".  

מעמדו של השאמאן
השאמאן איננו תמיד כהן הדת. פעמים הוא רק מתווך בין עולמנו אנו לעולמן הקסום והמאיים של הרוחות. הרוח היא נודדת. הרוחות לא נמצאות תמיד. אנחנו צריכים להזמין את הרוח כדי לבקש משהו עבור עצמנו. ההזמנה לא יכולה להיעשות על ידי כל אחד. לא בגלל חוסר קדושה, אלא בגלל יכולת מיוחדת ליצור קשר עם הרוחות. השאמאן הוא אדם שיש לו יכולת כזאת. כשהאדם נכנס לטראנס ומדבר לקולה של הרוח, הוא מדבר עמום, לא ברור (כמו הפיתיה באורקאל של דלפי), במה שנדמה לצאן מרעיתו כשפה קדושה. לכן צריך מתווך. או מתווך מקצועי או כהן (כמו ההפרדה שיצר אחד העם בין הכוהן לנביא). השאמאן הוא רק כלי לקליטת הרוחות. מעיין "אנטנה אנושית".
באי באלי למשל, יש ל"בליאן  טקסו" ((Balian taksu - תפקיד משמעותי מאד בחיי היום יום. לבליאנים יש יכולת לשלוט בכוחות מיסטיים והם יכולים בנקל להשתמש באלו כדי להרע לאחרים, כפי שהם משתמשים בהם כדי לסייע. לכן רוחשים להם כבוד רב, מהול בפחד.

ישנן חברות שבטיות בדרום אמריקה בהן השאמאן הוא מרכז החיים השבטיים. הוא מנהל אפילו את חיי המין של הקבוצה. מנהל את תהליכי החניכה והכניסה לחברת המבוגרים, רוקד בטקס ומלמד את הריקוד והמנגינה. הוא יודע איך להשתמש בכל הנמצא כדי לעורר אמונה והתפעלות: הוא משתמש במנגינות, צבעים, נוצות, ריחות, הוא מצליח לנסוך בתוכו ובמתבונן בו רגשות עזים.

ישנם מקומות בהם השאמאן ממונה על ההרמוניה. היעדר  הרמוניה או איזון, בין אם הוא גופני, נפשי או חברתי, הוא הבסיס לכל רע, כולל מחלה, מגיפה ואסון. בעולם המשולב בו מאמין השאמאן, קיימת זיקת גומלין בין כל מרכיבי הטבע האנושי. השאמאן עומד בשער ומשגיח שמעשיו ומחדליו של האדם לא יפגעו בחוקי הטבע, האלים והרוחות.

פעמים רבות השאמאנים הם בעלי מום. בחברות רבות מאמינים שנכים (ובמספר מקומות גם לוקים בשכלם), הם אנשים שנחנו בסגולות מיוחדות שניתנו להם כפיצוי על מוגבלותם. כך למשל, תרזיאס, השאמאן של תבי, היה עיוור ומשום כך ראה את האמת יותר טוב. ביפאן, למשל, חלק מהעוסקות בשאמאניזם הן עיוורות (בתרבויות שונות, אלת הצדק היא עיוורת). כוחו של השאמאן טמון ביכולתו לחדור לעולם המיסטי של הרוחות. אין הוא בהכרח אינטלקטואל או קדוש. אין קשר בין קדושתו של אדם ליכולתו ליצור קשר עם הרוחות. השאמאן הוא בעל מקצוע מסוכן. מה שעובר על השאמאן בזמן האירוע, בגופו או בנפשו, עלול לעלות לו בפציעה קשה ואף בחייו. כל טקס טראנס הינו מסע מסוכן, ממנו קשה לדעת כיצד השאמאן יחזור ואם בכלל. יחד עם זאת, לרבים מן השאמאנים בעולם אין בחירה באשר למקצועם. תחילת עיסוקם הוא במה שרבים מכנים "חוויית הנקראות". בילדותם או בימי נעוריהם הם חוו חוויות מוזרות, ולעתים קשות, שבהם הם נקראים על ידי רוחות. לעתים מתיישבות הרוחות הללו בגפם ומדברות מפיהם.  

הנביא כשאמאן:  
במקרה של נביאי המקרא, מדברות הרוחות בעל כורחו של השאמאן. תיאורי התנבאות בתנ"ך מספרים בדייקנות רבה חוויות המדווחות גם על ידי שאמאנים: הבערה, הניקראות על ידי כוחות זרים, הייסורים, היעדר אפשרות הבחירה. "ויבוא ירמיהו מהתפת אשר שלחו ה' שם להנבא" (ירמיהו יט )15. "ונבאתי כאשר צוויתי ויהי קול בהינבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו". (יחזקאל ל"ז 7). "וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עמם ונהפכת לאיש אחר" (שמואל א', ט', 6). הנביא המקראי הוא זה שיכול ליצור קשר עם האל. קשר שמעטים מסוגלים לו. מכאן קריאת התימהון: "מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים" (שם, שם, 12). המילה "נביא" מקורה, לדעת רבים, במילה האכדית 'נאבו'  ,(nabu) שמשמעה "קרוא", דהיינו, במשמעות פסיבית, "הקרוא על ידי אלוהים".

אישיותו של השאמאן:
לשאמאן יש 'מיומנות מולדת'. משהו במבנה הנפשי של השאמאן מאפשר את הקשר עם הרוחות, את ה'הזמנה' לרוח לבוא ולשכון בגופו, ואת היכולת לערוך "מסע" אל עולמן של הרוחות. השאמאן הוא לפיכך אדם בעל אישיות רופפת, עם נטייה להיסטריה ומאופיין באלמנטים סכיזופרניים. אלו טיפוסים בלתי מסתגלים חברתית ופעמים רבות הם ממש מנודים מבחינה חברתית. החברה זקוקה לשרותיהם, אך הם נמצאים בשוליים. הגיאוגרפיים והחברתיים של הקהילה. זהו מקצוע מסוכן. וחיוני לחברה. אי אפשר בלעדיו, אך רצוי לא להיות קרוב אליו משום כך, היחס אליהם כה אמביוולנטי.  יש לציין כי החברות המסורתיות לא משתמשות באותם מונחים סוציו-פסיכולוגיים שהוזכרו כאן. התכונות הפתולוגיות במושגים המודרניים שלנו, נתפשים כיכולת מאגית מופלאה, אם כי מפחידה.

הדרך אל השאמאניזם
היכולת להתחבר לרוח, או ליתר דיוק להיקרא על ידה, היא יכולת שהאדם מגלה אותה בדרך כלל בגיל ההתבגרות. באופן מסורתי, חווייתו הראשונית היא שמיעת קול קורא בעת מחלה, תאונה או כל מצב לא רגיל בו הוא נתון, ואחר כך, בעזרת תרגול ארוך וממושך, אימונים וניסיונות, הוא עובר לשלב בו הוא מגיע לטראנס. בחברות השונות, במקרים רבים, השאמאנים לא בחרו בכך, אלא הוכתרו בתואר ע"י סביבתם, ורק אז החלו לתפקד כשאמאנים. הדרך אל השאמאניזם רצופה בקשיים. התפקיד איננו נמסר תמיד בירושה, והמקבל אותו איננו בהכרח ממשיך דרכו של אחר. מקצתם של השאמאנים הפכו לכאילו לאחר שסבלו ממצוקה כלשהי, והופנו על ידי שאמאן אחר, שבו נועצו, אל רוח  מסוימת, אשר תוכל לנטרל את הגורם למצוקה ממנה סבלו. משייצר קשר עם הרוח, אשר העניקה לו כוחות, הפך האדם לשאמאן בעצמו. מכאן ואילך יכול אותו אדם להפנות את בקשותיו ותפילותיו לרוח "שלו", בבקשו סיוע לאחרים. לעתים מחלה קשה, או פגיעה של אחד מאיתני הטבע, הם סימנים לבחירת הנבחר שעבר את שערי המוות ויכול להם. אחרים ירשו את היכולת המיוחדת הזו מהוריהם אחרים פשוט למדו את רזי המקצוע משאמאן וותיק ומנוסה אליו נצמדו. בתרבויות רבות, עיצוב אופיו של השאמאן מתחילה במעבר רוחני, המתבטא בתקופות של מלנכוליה, התבודדות, חזיונות, שירה או דיבור מתוך שינה. שלב זה יכול להיות ארוך או קצר, אצל נשים וגברים כאחד, ואינו עובר בתורשה מאב לבן. התהוות היכולת הפרסונלית כרוכה בשלבים דומים אצל ידעונים בחברות שונות. זהו תהליך בן כמה שלבים, שראשיתו בסבל ובעינויים המביאים לאי התייחסות אל הגוף, תקופה בה הוא לומד על השדים והרוחות, כולל לעתים הדמיה של ירידה אל הגיהינום, ועד לעלייתו השמימה והסמכתו על ידי הרוחות. בג'אווה ובדרום אמריקה, מופיעים למרבית ההפתעה, תיאורים דומים של השאמאן החדש: "הם נחתכים על ידי שדים, או על ידי רוחות של אבותיהם, עצמותיהם מטוהרות, הבשר מורחק לחלוטין, כל נוזלי הגוף ניגרים והעיניים יוצאות מחוריהן....".

בתחילה רואה השאמאן, במו עיניו, במבט חטוף, רוחות או שדים, שכל הסובבים אותו אינם מבחינים בהם. רק בהמשך דרכו, יכולת הראייה תעמיק ותתייצב כך שתהיה לו מיומנות קבועה לראותם כחלק מתכונותיו. יתר על כן: הוא יהיה מסוגל לקרוא לרוחות אם אינן בסביבתו הקרובה. מספר השלבים קבוע בכל חברה ושונה בקרב הקבוצות האתניות, השבטים והאזורים (אצל הצופים הוא שונה ממסדר למסדר). במקומות מסוימים בדרום מזרח אסיה, ניתן לזהות את השלבים השונים שעובר שאמאן פלוני, לפי פעמונים זעירים או כדורים, המחוברים לאזור חלציו. החברות ב'קנדומבלה' האפרו-ברזילאי מחייבת תקופה מוגדרת של פרישות. אין חברה שלא נמצאת בתהליכי השתנות תמידיים. אחד השינויים המשמעותיים בקנדומבלה בדורות הוא התקצרות תקופת הקבלה של חבר חדש לתוך הכת. בפולחן הק?טו (("Ketu" דורשים פרישות של שלושה חודשים ובפולחן "אנגולה" ()"Angola" ששה חודשים. בעבר, הטירון, המצטרף לכת, היה צריך להמתין שבע שנים עד שיקבל את הד?ק?ה ((Deka, דהיינו, הכלים המקודשים, 14 שנה עד שיהיה מוכשר לכהונה, ו21- שנה עד שתהליך קבלתו יושלם לחלוטין. במעמד קבלת הדקה, על הטירון להישבע, בשפת האומה שלו, דהיינו, השבט האפריקאי המקורי, שהוא יגן על התרבות האפרו-ברזילאית ישמור על המסורת ויקיים את הוראות הממונים עליו. לאחר שהתקבל כישות אחרת, יכול השאמאן לנהל את המאבק למען אנשים הפונים אליו. אין די במיומנות המולדת. השאמאן עובר גם אימון מפרך, בדרך כלל אצל שאמאן מבוגר ומיומן. באימון זה הוא מלטש את יכולתו, ולומד לשלוט במצבים המסוכנים הכרוכים במקצוע, כמו גם באויבים ובמכשולים שעלולים לעמוד בדרכו. כמו במקרה של כשרון אמנותי, יש לשכלל את המיומנות השאמאנית באמצעות אימון מפרך. ההתקדמות לעבר המעמד היא איטית ומלווה בענווה ותשומת לב רבה ביותר.
פרופ' מגד עושה אבחנה ברורה בין אירוע טראנס לבין שאמאניזם. תופעות הטראנס שתוארו לעייל, אינם נכנסים לשום הגדרה שאמאנית. שם מדובר במשהו השונה באופן מהותי. יש כאן כניסה למצב אקסטטי, כפי שקורה בעת פעילותו של השאמאן, אך כאן למעשה מסתיים הדמיון. ללא התפקיד החברתי המורכב של איש רפואה המתקשר לשם כך עם הרוחות, אין לדבר על תופעה שאמאנית.

מצב פסיכופיזי אחר:
בטקס הטראנס עוברים הרוקדים למצב אחר. בטכס משתמשים בכלי עזר כמו פרחים, זכוכית ומגהץ. אין לכך משמעות סמנטית. אין פה סימבוליקה. זהו אקט מעשי. רוצים שרוח תיכנס לגוף כדי להתייעץ. הטכס לא נעשה בפרטיות אלא בנוכחות הקהילה. זהו מופע שהקהילה שותפה לו. העובדה שהטכס יכול להיערך פעם אחר פעם, עבור מבקרים מן החוץ, היא איננה הוכחה למסחורו אלא דווקא הוכחה שהדבר נורמלי. אכילת הזכוכית הגיהוץ וההצלפות בשוטים מיועדים להראות לצופים (לא רק אנו התיירים, גם למקומיים) כי האיש עבר למצב תודעה אחר, ובעיקר לוודא שהמדיום נמצא כבר בתוך התהליך, לפיכך, אין בהכרח סתירה בין "הצגה" לבין "אותנטיות". אין צורך להיתפס לדמיונות אמריקאיים לגבי השראה שנכנסה. הטכס איננו רק משהו "רוחני" אלא בעיקר פרקטי. אין סתירה בכך שלאקט המעשי נלווים אקטים תיאטרליים. הריפוי יכול להיות משעשע. טקס הטראנס הנו כמעט תמיד תיאטרלי. הדבר עוזר כדי להוציא את האדם מהאישיות שלו עצמו. הטכס כולל ריטואל קבוע, פעמים רבות הדמיה של מסע (למשל, רכיבה על סוסים מעץ, כמו באירוע שתיארנו). לעתים נדירות מאד, כולל הטכס ריקוד עד מוות. הנכנס לטראנס  עושה הדמיה של הנמען שלו - העולם אתו הוא עומד לתקשר. אם שאמאן רוצה לקרוא לרוחו של טיגריס למשל, עליו לעשות הצגה של טיגריס. אם ייקרא לרוחו של העיט, יעטה על עצמו נוצות של עיט וייבצע ריקוד של עיט, כדי לפתות את רוח העיט להיכנס אליו. בשלב הראשון זהו איננו טראנס אלא הצגה. זהו שלב מעבר מהדמיה להוכחה. אט אט ההצגה הופכת למציאות ורוח העיט אכן נכנסת בשאמאן. אם החימום הצליח, הגוף מוכן והופך להיות מעין כלי לרוח שתיכנס בו. קיימת סכנה שלא תיכנס הרוח הנכונה. הוא עלול לקלוט רוחות שונות, לא תמיד רצויות. כאן באה לידי ביטוי המקצועיות של השאמאן. הוא יודע לכוון את התדר המנטלי. זו איננה מלאכה פשוטה. השאמאן זקוק להרבה כשרון ולהרבה אימון. הכניסה לטראנס יכולה להיות במוסיקה, במגע. הסיבה לכך שאנשים מסוימים נכנסים לטראנס ואחרים לא, היא העובדה שיש אנשים שיש להם עכבות מפני טראנס, ואילו אחרים הם פתוחים ובשלים לכך. זו לא רק אמונה בטראנס אלא בעיקר היעדר עכבות. לכך צריך להוסיף את האקט המכניס לטראנס (בסינגפור למשל, הטמילים נכנסים לטראנס כתוצאה מאפר מתים שהושם על מצחם. לעתים חפץ קדוש מסוים עוזר להיכנס לטראנס, כגון הכריס (סכין מקודש) או הלונטרס ((lontars -כתבים מקודשים החרוטים בעלי דקל) באינדונזיה. לעתים מספיק בבגדים מיוחדים ובמוסיקה מונוטונית כמו בטקסי ה"ד'כר" של הדרווישים המרקדים בתורכיה.

הסכנה הגדולה היא לא לחזור מהטראנס. הטראנס עלול להיות בלתי הפיך. השאמאן, כמעט תמיד, יודע כיצד לסיים את התהליך. הדבר מעורר חשדות של רמאות. אחת החידות היא עד כמה נמצא השאמאן בשליטה. זוהי המקצועיות שלו וכך הוא יכול לחזור "משם". יש סוגים שונים של טראנס. לא כולם היסטריים. טראנס לא חייב להיות כרוך בהשתוללות (כפי שקורה בטראנס של האומבנדה בברזיל). הטכס יכול להיות ערוך בכוריאוגרפיה. מאד סטטי ומאד מובנה. כמו היפנוזה. בנוסף לטראנס האלים, ההיסטרי והדרמטי, שמטבע הדברים מושך יותר את תשומת לבנו, קיימים  אירועי  טראנס סולידיים מאד הנעשים בישיבה ובשתיקה. טראנס של שקיעה עמוקה, מדיטטיבית, המאפשרת לשאמאן לעזוב את גופו ולצאת למסע השאמאני שלו אל עולם הרוחות. באירוע כזה העיקר הוא להדגיש כי הטראנס הוא מצב שבו האדם הוא אחר לחלוטין ובמצב בלתי ניתן להגדרה מדויקת. לעתים השאמאן מגדיר זאת כטיסה, ריחוף, שיכרון, "התרחבות" של הגוף, עד שהאדם מאבד את תחושת הגוף שלו ואפשר לבצע בגופו מעשים בלתי אפשריים, כמו במצב היפנוטי.

המחקר:
השאמאניזם נחקר שנים רבות. חוקרים רוסיים שוטטו במרחבי סיביר ואספו חומר על התופעה.  אמנים הולנדים וגרמנים שהגיעו לבאלי בשנות העשרים והשלושים של המאה שלנו הוקסמו ממוטיב הטראנס שבאומנויות הבמה הבאלינזיות ובקלות היחסית בה אנשים נתפשים לתופעה בטקסים הדתיים. קדמו להם אנתרופולוגים ותיאולוגים שחצו את גבול ארה"ב בואכה מכסיקו, לגלות את אותו עולם ההולך ונעלם.
כפי שכתב שנים מאוחר יותר, איש הרוח האפריקאי ונשיא סנגאל, לאופולד סנגור: "אנשים לבנים, לכו לישובים האבודים של ארצי וקחו עמכם את מכשירי ההקלטה והמצלמות. תאספו את סיפורי השאמאנים, המספרים, הזקנים; השומרים האחרונים של היסטוריה אנושית ארוכה שנמסרה רק לקולותיהם. כשהם ימותו, יהיה הדבר, כאילו עבורכם, בתרבותכם, נשרפו הספריות כולן".
כמותו גם הסופר הפרואני מריו וורגס יוסה, שבספרו הדברן, מעלה על נס את התרבות השאמאניסטית ההולכת ונעלמת.
ב1891- הגיע למכסיקו התיאולוג הנורווגי קארל לומהולץ (Lumholt), בדרכו לגלות את "בני העולמות הראשונים". חלק חשוב במחקרו הוקדש לשאמאנים, אליהם התייחס ברצינות של אנתרופולוג המכבד את השונה ואינו שופט אותו על פי הקריטריונים של תרבותו הוא. לומהולץ עצמו היה צריך לנהוג לעתים כשאמאן, אם כי פעמים רבות נחשד על ידי מקומיים שהוא שליח כוחות הרשע. מעמדו היה כה איתן עד שבעיירה מסוימת הופעתו נקשרה לבוא הגשם ומשום כך אסרו עליו השאמאנים לעזוב.
החוקרים שבאו אחריו, כמו מירסה אליאד שכבר הוזכר, או נחום מגד, נאלצו לעתים להיות גם רופא שבטי גם שאמאן, וגם מספרי סיפורי השבט ותולדות האלים. אליאד כמו חוקרים אחרים, הניח שהשאמאניזם נוצר בתרבות הפליאוליתית בה בני האדם עסקו בלקט ובציד. השאמאניזם הוא לפיכך מקצוע עתיק, אולי העתיק ביותר, שקדם להתיישבות הנוודים.
בציורי מערות מן התקופה הפליאוליתית המאוחרת (30,000-20,000 שנה לפני זמננו), במערות שבמדבר האוסטרלי ובדרום אפריקה, ניתן להבחין בקווי זיגזג או בנקודות המקשרים את השאמאן הרוקד בטראנס עם כוח עליון כלשהו. הגוף מוארך ולעתים הראש מתחלף בראש של חיה. בעבר הרחוק, הקשר בין השמיים, במובן האלוהי, לארץ, בני האדם, היה אפשרי. במהלך הדורות, בני האדם התרחקו מאורחות החיים המסורתיים ולכן קשר זה נותק והפך לנחלת בודדים. גם אצל הללו אין הוא בא באופן טבעי ואוטומטי. השאמאן בן ימינו נזקק לריטואלים של מחול, מוסיקה וטקסים קבועים, כדי ליצור את הקשר שפעם, בחברות מסוימות, היה נחלת רבים. קיימת בעיה מחקרית.

רוסיה הסובייטית עסקה במחקר התודעה יותר מאשר כל אומה אחרת.
ניתן לחקור את השאמאן לפני ואחרי הטראנס אך אין אפשרות לחקור אותו בעת הטראנס. פרופסור אהרון קציר המנוח, במאמרו בכור המהפכה המדעית מסביר: "אנחנו נבין את המהלכים החשמליים והפיזיים. זה המצב האובייקטיבי שבו אפשר להגדיר את הפולסים החשמליים שעוברים בין העין למוח, אך לא נוכל להבין את הדבר שנקרא 'לראות', או את הדבר שנקרא 'כאב'". כך בנושא הטראנס. אפשר להבין חלקים של החוויה  אך לא את המהות שלה.

חוקרי טראנס רבים התרכזו  בבאלי, האי הטרופי שלאורך עשרות שנים מושך אליו, בעבותות של קסם, מטיילים, נופשים, אומנים וגם חוקרים. הטראנס הבאלינזי נחקר על ידי האנתרופולוג קליפורד גירץ, שנדרש לטראנס כדי לאושש את השקפתו בדבר טבע האדם.  האנתרופולוגיה המודרנית, שגירץ הוא אחד ממבטאיה, איתנה בדעתה כי אין בני אדם שאינם מעוצבים על ידי התרבות המיוחדת למקום עיצובם. מכיוון שכך, קשה ביותר למתוח קו מפריד בין מה שהוא טבעי, אוניברסלי וקבוע באדם, לבין מה שהוא קונבנציונלי, מקומי ומשתנה. מתיחת קו כזה היא סילוף של המצב האנושי. דוגמא טובה לשאלה הזאת היא הטראנס הבאלינזי. הבאלינזים שוקעים במצבי ניתוק קיצוניים בקלות רבה. במצבים אלו הם עושים כל מיני מעשים מדהימים: מולקים בנשיכה את ראשיהן של תרנגולות חיות, דוקרים את עצמם בפגיונות, מטילים את עצמם על הרצפה ומדברים בבליל שפות בלתי מובן, ככתוב בברית החדשה: "וכולם נמלאו רוח הקודש והחלו לדבר בלשונות אחרות כפי שנתנה להם הרוח לדבר" (מעשי השליחים, ב', 4) לעתים הם מבצעים תרגילים מופלאים של שיווי משקל, מחקים תנועות של משגל, אוכלים  צואה וכד'. מצבי טראנס הם חלק בלתי נפרד מטכסים רבים. בטכסים אחדים יכולים חמישים או שישים איש להיכנס פתאום לטראנס, בזה אחר זה, וזמן מה לאחר מכן - בין חמש דקות לשעות מספר - הם מתעוררים ממנו, איפה שלא יהיה, בלתי מודעים לחלוטין למה שעשו, אך משוכנעים, למרות השכחה, שהתנסו בחוויה הנפלאה והמספקת ביותר שאפשר להתנסות בה. בטראנס של באלי יש אמנם תופעות ייחודיות, אך השאמאן המתקשר עם הרוחות במחול של טראנס הוא דמות אוניברסלית. אולי משום שכולנו באיזה שהוא מקום דומים, או כפי שניסחו זאת בתקופת ההשכלה, כולנו חלק מן המרקם האוניברסלי? סביר להניח שיש טבע אנושי, סדור על אופניו, קבוע עד תום ופשוט להפליא. ייתכן שאחדים מחוקיו אחרים, אך יש לו חוקים. ייתכן שמשהו ממהותו הבלתי משתנה חומק מן העין בגלל קישוטים חיצוניים של אופנה מקומית אך מהותו היא בלתי משתנה.

מאסקו, בן תקופת ההשכלה ניסח זאת כך: "במקומות ובזמנים שונים, התפאורה אכן אחרת, והשחקנים מחליפים את לבושם ואת הופעתם; אך תנועותיהם הפנימיות נובעות מאותן תאוות ותשוקות אנושיות ומחוללות את תוצאותיהן בתנודות הגורל של ממלכות ועמים".
טראנס באומנויות הבמה.

למרות שאירועי הטראנס הם כמעט קוסמופוליטיים ורבים מהם מופיעים באירועי במה שונים, דומני שהמעבדה האנושית של באלי רשמה שיאים גם בתחום זה. שם הטראנס הוא כמעט הוויה יומיומית. לא כל הבאלינזים העוסקים בטראנס הם בליאנים. הטראנס הוא תופעה נפוצה מאד בטקסי ריקוד שונים בבאלי. במקרים אלו הוא בעיקר קבוצתי. לעתים קרובות הוא ספונטני, כשצופים רגילים מצטרפים לטראנס תוך כדי הריקוד. לא כולם נכנסים לטראנס. יש כאלו שרק לפעמים ויש כאלו שבכלל לא. הגברים הנכנסים לטראנס באופן קבוע בטקסים אלו נקראים בובוטאן . (Bubutan)כניסתם של אלו לטראנס מוגבלת לטקסים וביתר ימות השנה הם אנשים רגילים לכל דבר והציבור מתייחס אליהם כנורמליים. הבובוטאנים, כפי שהם מעידים על עצמם, וכפי שסבורים כמה אנתרופולוגים הם אינם נהנים מחוויית הטראנס  ואינם נהנים לאבד שליטה, ויש מביניהם החשים מבוכה עצומה בסופו, בעיקר משום שביזו את עצמם ברבים. חוויית הטראנס מתישה אותם ולעתים נדרשים כמה ימי התאוששות. אך פעמים רבות הם אינם יכולים לשלוט בכך. כל האנשים, על פי הבאלינזים, נשלטים על ידי כוחות טובים ורעים לסירוגין. יש המצליחים לשלוט בכוחות האלה על ידי שינון מנטרות ועוד. יש כאילו שאינם מצליחים. הבוטנטן למשל. בעת הטראנס הם נשלטים על ידי כוחות הקאלה  (Kala) האפלים. משום כך מפחיד להיות בוטנטן ואנשים פוחדים ממנו. ריקוד הקצ'אק למשל הוא "ריקוד קוף". מחול המספר את האפוס ההינדי הקדום "ראמיאנה", עת סיט?ה - אשתו האהובה של ראמ?ה ניצלה מארץ השדים בעזרת צבא של קופים. מקורו בריקוד טראנס שנקרא סנגיאנג  ,(Sanghyang) כאשר אדם מרכזי, במצב של טראנס, מתקשר עם האלים או האבות. מסביב נמצאת מקהלת גברים החוזרים בריתמוס קולני "ק?צ?'אק, קצ'אק, קצ'אק", הקריאות, המביאות אותם למצב של כמעט טראנס, נתנו לריקוד את השם.

סנגיאנג דדארי  (Sanghyang dedari)  הוא "אדון עולם" מקומי  ( = sangאדון;  = Hyong אל) ומכונה "ריקוד המלאכים הקדושים", שנחשב לריקוד הטראנס היפה ביותר. נערות צעירות רוקדות במחול של גירוש שדים, כשברקע מקהילת גברים ונשים בשירת הודייה. הרקדנים הם קרובים של עובדי המקדש ופעמים רבות אין להם מקצוע עצמאי. בסוף הריקוד, כשהם במצב של טראנס, הם צועדים על פחם בוער, מבלי שרגליהם ייכוו. מרכיב חשוב בפולקלור הבאלינזי וגם אומנות הבמה הפופולרית ביותר הוא מחול הa?ארונג והרנגדה. גם זהו סוג של ריקוד טראנס, המסמל את מלחמת האל ברשע. פעמים רבות מתקיים  במסגרת חגיגה העורכים לכבודו של מת, או באוד?ל?ן  - (Odalan)תאריך מקודש בו נערכת חגיגה לכבודו של מקדש. המקור הפולקלוריסטי איננו ברור. ראנגדה היא מכשפה איומה והיא מנהלת קרב טכסי עם דרקון מלבב הנקרא בארונג. בדרמה, הנבנית בצורה של ריקוד מסיכות, מופיעה המכשפה, המצויירת כאלמנה זקנה ובלה, כזונה וכטורפת ילדים - כדי לזרוע מגיפה ומוות על פני הארץ. הראנגדה היא יצור מכוער ונתעב. היא נתקלת בהתנגדות של המפלצת, הבארונג, המצויירת כמעין הכלאה שבין דוב מגושם, כלב טיפשון ודרקון סיני מנופח. את הבארונג יוצרים שני אנשים תחת כיסוי זהב ומסיכה. בדרך כלל עוטה פרווה שעירה של כלב רועים, והוא מקושט בפרחים, אבנטים, נוצות ומראות. בדומה לריקוד האריה הסיני. ייתכן מאד כי מקורו אכן מריקוד האריה בראש השנה הסיני, שם אימהות מכניסות את ראשיהם של ילדיהן לפי הבארונג. (רעיון שימוש במסכה מפחידה ומברכת הוא אוניברסלי). לבארונג לסת תחתונה מתנועעת. אלמנט המוכר מכל אסיה. הבארונג היא דמות מפחידה המייצגת את הטוב. תפקידה להפחיד את הרעים. ייתכן מאד, כי ראנגדה היא התגלמות של האלה המלחמה ההינדית דור?ג?ה; הפאן המאיים של נשות שיו?וה. לדעת אחרים היא המלכה מאהנדראדטה, דמות חצי אגדתית, שהתיישבה בג'אווה במאה ה11- ולפי אמונתם של אחדים היא המנהיגה הרוחנית של המכשפות. המופעים נבדלים ביניהם בפרטים באופן ניכר, בנויים מחלקים שאינם משתלבים בצורה הדוקה ביותר. הרנגדה היא האנשה (פרסוניפיקציה) של הרשע ומסמלת את צד האימה בחיים הבאלינזיים. לדעת האנתרופולוגית מרגרט מיד זוהי הגשמה של הפחד. גם הבארונג הוא יצור שדי, עיניו מתפרצות מחוריהן ומלתעותיו הנוראות חורקות בקולות נפץ בהתייצבו מול הראנגדה או מול איומים אחרים על כבודו. אך במקרה זה מאוזן רושם האימה על ידי צלצולי פעמונים התלויים לו כאשכול על קצה זנבו המקושט לעייפה, ומצליחים ליטול איכשהו את עוקצה של האימה. אם ראנגדה הוא דמות שטנית, בארונג הוא דמות כמעט מגוחכת. לדעת גירץ, ההתנגשות ביניהם היא התנגשות בלתי מוכרעת, בין הזוועה למגוחך. הראנגדה מסוגלת לעתים להיטרף מרוב שנאה ופחד. לעתים היא מטילה את עצמה במחול שדים לתוך תזמורת הגמלאן שברקע ומפחידה את הצופים. הניגוד איננו מוחלט, שכן גם לראנגדה יכולים להיות רגעים קומיים. היא לעתים משעשעת את הקהל כשהיא מעמידה פנים שהיא מבריקה את

המראות מעל פרוותו של בארונג. הבארונג נעשה יותר רציני לאחר הופעתה. הוא נוקש את לסתותיו בעצבנות ולבסוף תוקף אותה חזיתית. כמו כן, לא תמיד נשמרת ההפרדה הנוקשה בין ההומוריסטי למחריד: בסצינה מוזרה באחת המערכות, המתוארת על ידי גירץ, נראו כמה מתלמידותיה של ראנגדה מטלטלות עובר מת לקול צחוקו של הקהל. לעתים מראים דמויות בסצינות גרוטסקיות העוברות בהיסטריה מצחוק לבכי וחוזר חלילה. מלחמת הבארונג והראנגדה היא תמצית המאבק בין האימה לעליצות, הן שזורות בתוך הדרמה במארג סבוך. הדרמה נסובה בעצם על היחסים ביניהן. לכל כפר יש ווריאציה של בארונג ושל רנגדה. תמיד הרנגדה מאיימת על הבארונג. המלחמה מלווה במחול. הגברים רוקדים בתנועות חזקות מאד, עוויתיות. הנשים מגיבות בתנועות יותר מעוגלות. במקרים רבים מגיעים גברים מבני הכפר, חמושים בכ?ריס (פגיון מפותל; כלי מאגי) מתנפלים עליה לדוקרה ורוצים לנעוץ בה את הפגיון. הרנגדה מכשפת אותם, הם נכנסים לטראנס ונועצים את הפגיון בחזם. הרנגדה איננה מנוצחת. במלחמה בין הטוב והרע אין ניצחון. הנקודה המרכזית היא, שעבור הבאלינזים, הדרמה איננה מחזה לצפות בו, אלא פולחן שנוטלים בו חלק פעיל. לעתים קרובות הקהל הופך להיות חלק מן האירוע. טקס הבארונג והרנגדה שבבאלי מלווה באופן בלתי נמנע בדיבוק של טראנס פראי, שתופס משלושה - ארבעה ועד לתריסרי אנשים, הנופלים בזה אחר זה, באופן שתואר על ידי אנתרופולוגים כ"שרשרת חזיזים", וממהרים להשתתף בתגרה בפגיונות שלופים. זהו מראה סוריאליסטי, של אנשים רבים בטראנס המוני המתפשט כמגיפה; עוקר את הפרט הבאלינזי מן העולם השגרתי שבו הוא חי בדרך כלל ומעביר אותו אל העולם המופלא שבארונג ורנגדה חיים בו. לדידו של איש באלי, להיות אחוז טראנס הרי זה לחצות את הסף של סדר הוויה אחד לסדר הוויה אחר. לעבור מהעולם שלנו לעולם המופלא והמאיים של מכשפות, מפלצות ויצורים מיתולוגיים. המונח בשפת באלי לטראנס הוא "נאדי", שמקורו ב'דאדי', שבמקרים רבים תרגומו הוא "להפוך ל..." או "להיות ל...", אך אפשר לתרגמו בפשטות "להיות". בהילולה נסחפים אפילו אלו, שמסיבות כלשהן אינם חוצים את הסף, משום שאלו הם האנשים שעליהם להשגיח כי מעשיהם המשולהבים של אחוזי הטראנס לא יצאו מכלל שליטה. הם מבטיחים שליטה הן באמצעות הפעלת כוח פיסי, במקרה שהם הדיוטות, ואם באמצעות לחשי השבעות, במקרה שהם כוהנים. הבובוטנים, הנכנסים הפוטנציאליים לטראנס, נכנסים לחוויה, גם אם בעל כורחם. כשהם רואים את הרנגדה הם חשים שנאה עצומה. גופם מתחיל לגרד והם חשים שהדרך היחידה להתגבר על העקצוץ האוחז בגופם היא לדקור את עצמם בכריס. כשטקס הבארונג והראנגדה מגיע לשיאו הוא מרחף על שפת התהום של האמוק, כשהחבורה הקטנה והולכת של אותם שאינם בטראנס, מאמצת את שארית כוחותיה כדי להשתלט על החבורה הגדלה והולכת של השרויים בטראנס. בקטעים מסויימים, כשנדמה שהרנגדה עומדת לנצח, מתרוממים כמה אנשים אחוזי טראנס, פגיונות בידיהם, ונחלצים לעזרתו של בארונג. כשהם נוכחים שהיא נעלמה, הם נתפסים בולמוס של חימה ובחוסר יכולת לתקוף אותה, הם מפנים את הפגיונות אל חזם שלהם ונועצים אותם שם. ברגע זה פורצת בדרך כלל מהומה רבתי בקהל, ומכל עבר שועטים צופים אל הזירה כדי להיכנס לטראנס. הם דוקרים את עצמם, מתאבקים זה עם זה, טורפים אפרוחים חיים או צואה, מתגוללים ברפש וכך הלאה, עד שאלו שאינם בטראנס מצליחים להוציא את הפגיונות מידיהם ולכוף עליהם מנוחת מה. עם הזמן נופלת תרדמת (ק?מה  (Comaעל אחוזי הטראנס, שהכוהנים יעירו אותם, רק לאחר שהזו עליהם מים קדושים.   
טקס הטראנס הוא מראה נוראי. "נורא" במובן הרחב של המושג, דהיינו, נורא הוד. מגעיל אך מלא קסם. מבחיל אך מושך. מהפנט. מכשף. באירוע הטראנס  שהתקיים בגודונג סונגו (ג'אווה) היו המטיילים מרותקים למחזה באימה ובגועל. חלק חשו בחילה עד שחישבו להקיא. "זה לא יכול להיות" אמרו לי כעס מהול בחשש. "זהו בלוף" טענו אחרים במקום ובזמן אחר, כשראו את הנשים הברזילאיות התוחבות מוצצים לפיהן ומייללות כתינוקות בטכסי האומבנדה. "זה לא ייתכן" אמרתי לעצמי בטכס התאי-פו-סאם שבדרום הודו. חזרתי על כך בטקסי הד'כר שבקוניה ובאירוע שאמאניסטי באי א?מ?נ?ט?ני שבבוליביה. וודאי שזה לא יכול להיות. מה שלא נמצא בתודעה, מה שאיננו ניתן להסביר ואיננו ניתן לשליטה הוא מפחיד, מאיים ומשום כך וודאי איננו קיים...

* הכותב הוא רכז ההדרכה ב"החברה הגיאוגרפית-נאות הכיכר".
שלמי תודה
מאמר זה לא היה נכתב אלמלא פרופ' יעקב רז ופרופ' נחום מגד, שבהסבריהם המלומדים, בכתב ובעל פה פתחו בפני את הצוהר לעולם קסום זה.
* תודה לשושי בן ארי על הערותיה בעניין המיסטיקה באיסלם. תודה מיוחדת לספי בן יוסף על הערותיו והארותיו.