הקרנבל כתופעה כלל עולמית 

t?רסה דה סה, הכיכר המרכזית בעיר העתיקה של סלבדור, בירת בהיה שבברזיל, רעדה לקול המוסיקה. אי אפשר היה לראות דבר זולתי ים האדם שהשתולל שם. הטריו אלקטריקו (trio )electrico, כפי שנקראת כאן המשאית עמוסת הרמקולים, הרעידה את העיר כולה בצלילים מחרישי אוזניים. על הבמה תזמורת שכללה כעשרים נגנים, במרכזה גבר שחור, לבוש חולצה אדומה פתוחה לרווחה, ומגבעת שחורה שילהב את הקהל, ואלו ענו לו באקסטזה, עם ידיים מונפות לאוויר ורגליים נשלחות לכל עבר.

 
חם בבהיה. הזיעה ניגרה מכל עבר. פה ושם נשלחו ידיים. מי שגיששו לארנקים החבויים בכיסים ואחרות לאחוריים דשנים. כולם צבטו. גם נשים. שלוש בנות תשחורת מקורזלות שיער התבוננו לעברי, לחשו משהו זו לזו, צבטו בחוזקה את פטמתי הימנית והסתלקו במשובה. ב', שותפתי למסע באותם ימים, סבלה יותר. היא אהבה לרקוד, לדלג, לזנק מעל להמון, לשיר את השירים שהצליחה ללמוד שבועיים קודם לכן ולזרום באווירה הכאוטית של הקרנבל. אך לא יכלה לסבול את הפולשנות של הידיים הנדחפות, את האברים המתחככים. גופה של אשה איננו הפקר בברזיל, אך בקרנבל הכל מותר. חבורות של שחורים קרעו לעתים את גוש ההמון בריצה פראית, כקוראי תיגר על המאסה של ההמון ועל המציאות החברתית כולה. ככל שהם רעבים יותר, הם שמחים יותר. ככל שהם עניים יותר, כך הם רוקדים יותר. אופיום להמונים. דומה והאוויר רווי אדי בנזין ומישהו ממתין לגפרור.  

נערות צעירות בחולצות הדוקות מפגינות את נשיותן ונעוריהן, אחרות, נועזות יותר, עירומות למחצה, ששדיהן הזקורות מכוסות בפתיתי זהב קטנים. בקרנבל של 1981, בימים שלפני האיידס, לא היה זמן לגינונים של היכרויות. מבט שובב בעיניים, חילופי קריצות, נענוע של ירכיים, ומכאן מתחילה שעתם של ההורמונים. כאן ועכשיו. גם בחורה הממלמלת בניסיון נואש לסירוב, כי היא "ממשפחה טובה", תקבל את התשובה האולטימטיבית, "אבל עכשיו קרנבל". כשהחגיגה הסתיימה ועלה השחר של יום רביעי, התזמורות האפריקאיות האחרונות התקפלו, המתופפים והמקישים נמנמו בקרנות הרחוב, פועלי הניקיון הופיעו בבגדיהם הכתומים ומט7אטיהם בידיהם. באוויר השתררה תחושה של עצב ופיקחון. אט אט התעוררו אחרוני השיכורים, אחרים לגמו קפזיניו שאין כמותו להפגת כאבי הראש. הבוקר שאחרי. היה ברור לברזילאים, שלפניהם עוד שנה שלימה. חמישים ואחד שבועות ללא קרנבל.

הקרנבל כתופעה כלל נוצרית:  
הקרנבלים של ברזיל נחשבים לאחד משיאי הטיול בדרום אמריקה, ובמידה רבה של צדק. ברזיל, המארחת את מרבית באי הקרנבל, מציגה אותו כגורם המשיכה הראשון של התיירים לארץ זו. התחרויות בין בתי הספר לסמבה בריו דה ז'נרו, כמו מחולות הרחוב המסחררים באולינדה, יצרו כמעט זהות אסוציאטיבית בין הקרנבל לבין ברזיל, עד שרבים הסבורים, כי זהו חג דרום אמריקאי. הצלילים, הקצב ואף הנושאים האפריקאים, רומזים כאילו שורשי

הקרנבל הינם באפריקה. למעשה, זהו חג קתולי, ששורשיו נעוצים בראשית הנצרות. ראשיתו והתפתחותו של הקרנבל, קשורים באופן הדוק כל כך ברומא, וונציה ופירנצה, עד כי הקרנבל הוא איטלקי באופיו. במקומות רבים נהוג לחוג את הקרנבל בפאר, בתהלוכות ססגוניות של תחפושות ובבובות ענק ובלוויית משחקים היתוליים, שירה ומחולות. הקרנבלים של קלן ומיינץ בגרמניה, ניס, דיז'ון, בורדו וליון שבצרפת, קרנבל הג'ז של ניו אורלינס שבלואיזיאנה (ארה"ב) הם מוקד משיכה לתיירים.  

הקרנבל הוא תופעה עתיקת יומין. בכל העולם האירופי, היוו הקרנבלים הזדמנות נאותה לעריכת ירידים ובהם דוכנים למשחקים ושעשועונים. בצרפת, ועוד יותר בחבלים הקתוליים של גרמניה ואוסטריה, שנערכו בשיאו של החורף, היה הקרנבל חג שבו הותר הרסן המוסרי, חג של פריצות כמעט, כשבמהלכו הורידו אנשים את טבעות הנישואין ויצאו לחגוג. הקרנבל מילא תפקיד מרכזי בהתפתחות התיאטרון העממי, שירי העם והמחולות. הפולקלור היהודי הושפע אף הוא מרוח הקרנבל, במיוחד מחזות ה'פורים - Mפיל' שהוצגו בקהילות יהודיות רבות במזרח אירופה, ותהלוכות ה'עדלאידע' שנערכו בתל-אביב, משנות השלושים ועד 1965. הקרנבל האירופי העניק השראה לציירים, כגון הצייר הוונציני ג'ובני מדיקו ( ,)1804-1727 שהצטיין בתיאור מראות קרנבליים והמריץ מלחינים לחבר יצירות מוסיקאליות. כך למשל נכתבה האופרה "קרנבל בוונציה" של קאמפרה  )campra(ב-" ,1699קרנבל רומאי" של ברליוז ב-,1844 "קרנבל" של דבוז'ק ב- 1892ו"קרנבל החיות" של סן-סנס. הקרנבל הברזילאי היה מקור השראה לספרים של ז'ורז'ה אמאדו ולסרט "אBר?פ?או נ?גרו" של מרסל קאמוס.  
הקרנבלים בעולם החדש, שהשירה והמחול הם חלק בלתי נפרד מהם, התפתחו ממסורות אירופאיות ומקומיות. בנוסף לקרנבלים המפורסמים בריו, סלבדור ואולינדה, קיימים קרנבלים בברזיל כולה. כך למשל קרנבלי סטודנטים ספונטניים באורו פרטו ובאג'ודה, קרנבל של מועדונים בסאן פאולו וקרנבל מיוחד במנאוס (עם דגש אינדיאני). פופולרי מאד הוא קרנבל הרחוב של מוסיקת הקליפסו המתקיים באי הקריבי טרינידאד,  קרנבל סולידי יותר מאלו מתקיים בסלטה שבצפון ארגנטינה; קרנבל מחוללים בקוסקו שבפרו; הדיאבלדה' )Diablada(  - קרנבל המסכות לכבודו של השטן באBרeרe שבבוליביה; קרנבל סוער בברנקייה שבקולומביה, קרנבל שקט יחסית בו?ורה ק?רeז שבמכסיקו ועוד. הפורטוגזים שהביאו עמם את הקרנבל לברזיל, הביאו את הקרנבל גם לגBא?ה שבדרום הודו, שם הוא נערך בתהלוכות דתיות המזכירות להפליא 'פeג'ה' הודית.

התאריך: במרבית המקומות חוגגים את הקרנבל ארבעים יום לפני הפסחא, ומכיוון שהפסחא משתנה, כמותו גם הקרנבל למרות שלוח השנה הנוצרי הוא שמשי ומועדיו קבועים, משתנה מועדו  של הפסחא בהתאם לשינויים השנתיים במועדו של הפסח העברי.  

מקור הקרנבל הקתולי

קרנבל  )Carnival(הוא חגיגה עליזה, הנהוגה בארצות קתוליות רבות, בימים האחרונים שלפני צום "הארבעים". ביום רביעי, המכונה "יום ד' של האפר"  )Ash Wendsday(עובר העולם הנוצרי מעבר חד מאד, מתקופה של ריקודים, הילולות וניאופים, לתקופה של צומות וסיגופים, היא תקופת ה"לנט" ()Lent, או "צום הארבעים". המסורת גורסת כי הצום נועד להזכיר למאמינים את ארבעים הימים בהם ניסה השטן את ישו במדבר יהודה, במקום בו ניצב כיום מנזר ה"ק?ר?נ?ט?ל" (מלשון "קרנטה" =  .)40ישו ישב מבודד במדבר ולא שעה לפיתויי השטן. (משום כך, מקום בידוד בעלי חיים נקרא "ק?ר?נ?ט?ינה"). בהשראת המאבק בשטן, הפכו ימי ה'לנט', גם לתקופה של כפרה לחוטאים. בתחילת ה'לנט' נהגו לכנס את החוטאים, ולאחר ארבעים ימי תשובה הם היו מוכרזים שוב כחלק מהקהילה. את גופם של בעלי התשובה נהגו למרוח באפר ומכאן יום רביעי בו מתחיל מנין הצום, נקרא "יום ד' של האפר". החל מהמאה ה-,11 התמעט מאד צד התשובה אשר בצום, אך שם היום הראשון לצום, נותר בעינו. כיום נתפסת התקופה הזאת, ובעיקר אצל הקתולים, יותר כתקופת הכנה לחגיגות הפסחא.  במרבית הארצות הקתוליות, נותרה מהצום המקורי של ישו, רק ההימנעות מאכילת בשר. ייתכן מאד, שמכאן נובע המונח 'קרנבל', דהיינו, 'קרנה לברeם', דהיינו, 'עזבו את הבשר', או 'קרנה ואלה' - 'שלום לבשר'. תקופת הלנט, שמאפייניה הם צום (חלקי), כפרה וחוויית מוות, הם מבחינה מסוימת, הד לתקופה שקדמה לה: חגיגות הקרנבל. אם מיום רביעי, יש לצום ולכפר על החטאים, מה הולם יותר מאשר לזלול, לסבוא, לחגוג ולחטוא עד אז?

הנגיעה בעל טבעי
הקרנבל של סלבדור, כמו קרנבלים רבים ואולי כמו בכולם, חוגגים ההמונים את התחככות הטבעי בעל טבעי. דומה שהם מתקרבים אליו ברגעים עזים של אקסטזה. ז'Bר?ז?'ה אמאדe בספרו המפורסם "דונה פלור ושני בעליה", רומז על כך שהחוגגים רואים בעיניהם, כיצד ישותם של האלים מתגשמת בגופם אחוז הטראנס של המחוללים. גם אם איננו נוקב בשם המפורש, מתאר אמאדו, כיצד נתונים החוגגים, במצב פסיכו-פיסי אחר.
"בחוץ נמשך הקרנבל על חוגגיו, להקותיו ותחפושותיו הססגוניות והמשעשעות. כאשר צייתה קבוצת 'בני הים' במלוא תפארתה לשריקתו של קאמאפו ועצרה לפני 'בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח' והכושית אנדרזה די-אושון, האוחזת בדגל מלכת המים, רקדה ריקוד מרהיב עין, פרצה דונה פלור בבכי. בשנה שעברה, כשמת ואדיניו, בעלה הראשון, בעיצומו של הקרנבל, וגופתו היתה עדיין שרויה במיטת הברזל שבחדרה, הציצה דונה פלור בתחפושות מבעד לחלון ובלבה חיים ומוות גם יחד. היא לא הבינה את הסוד של השריקה, עצירת התהלוכה והתפתלויותיה של אנדרזה שהזכירו ספינה המחליקה על הגלים. ימנז'ה, אלת הים, רקדה לה מול חלונה ודונה פלור לא ידעה".
דונה פלור, כמו רבים הצופים בקרנבל, רואים בו רק גיוון מרטיט של החיים, מעיין אי זוהר בתוך ים אפרורי של שגרה, אך ז'ורז'ה אמאדו רומז לצופים כי לקרנבל מספר רבדים, חלקם טקסיים
ומאגיים.

מקור התופעה
בפתח סקירתנו קשרנו את הקרנבל לנצרות הקתולית, אך הקרנבל היא תופעה קדומה בהרבה. מרבית המחקרים העוסקים בנושא, מוצאים את שורשי הקרנבל ברומא או פירנצה. הקרנבל של ריו דה ז'נרו הוא איטלקי באופיו (אם כי מרשים הרבה יותר) ונובע באופן מובהק מהקרנבל של רומא.  
למרות זאת, מתברר כי תופעת הקרנבל קיימת באנושות מאז ימי מצריים העתיקה והתרבויות המסופוטמיות הקדומות. מקורו ההיסטורי של הקרנבל מעורפל למדי וקשור כנראה בטקסים עממיים לכבוד תחילת השנה החדשה וההתחדשות המחזורית בטבע. היו גם חגים, בעלי אופי קרנבלי, שנחוגו סמוך ליום השוויון (21 במארס) וציינו את התחדשות הצמחייה באביב. היו אירועים קרנבליים בבבל, במצריים העתיקה (פסטיבל אוזיריס) ובתרבויות עמק האינדוס של הודו הקדומה. פורים של העם היהודי הינו חג בעל שורשים פרסיים או מסופוטמיים ברורים. "אזני המן", המחולקים במשלוחי המנות, הם שרידים של פולחן בבלי קדום לכבודה של "מלכת השמים" ומכאן צורתם, הדומה לאיבר מין נשי. ]אם כי מקור השם 'המן' ב'אזני המן' איננו בשם החמני 'המן' (כמו חומייני), אלא דווקא במילה הגרמנית "הימן" שמשמעה "פרג"[.  
חגיגות קרנבליות רבות לפני עידן הנצרות, נחוגו בעיצומו של החורף, כאשר האדם חרד לנוכח הטבע הרדום, ונועדו בעיקרם לבשר חיים ופריון. הקרנבלים נהגו להזכיר לתת לאדם טעם של מציאות אחרת, ולהזכיר כי השמש תשוב לחייך, והאדמה תשוב לתת את פרייה. רבים מקרנבלים אלו נחוגו סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, והם קשורים לפחד הטמיר של בני האדם פן השמש תיעלם. אכן, יום ההולדת לסול אינויקטוס - ( ,)Sol-invictus אל השמש הבלתי מנוצח, שהיה נחוג ברומא העתיקה, כמו חג המולד הנוצרי וחג החנוכה היהודי, חלים כולם בתקופה הגורלית בה מגיעים הימים לשיא קיצרם והשמש נסוג מפני החשיכה. בין סיומו של מחזור אחד ותחילתו של מחזור נוסף, באה לעתים תקופה כאוטית ופרועה שמטרתה כפולה: הבזבוז, המתבטא בצריכה פרועה, בא להביע את בטחון הקהילה באלים, אבל משמש גם כעין אמצעי סחיטה: כיוון שהקהילה מביעה את בטחונה באל באמצעות ויתור (חלקי לפחות) על נכסיה, כך נדרש האל לפצותה באמצעות חידוש הפוריות.  
ייתכן מאד כי אחד משורשיו התרבותיים של הקרנבל נעוצות בa?k?ח?נ?ל?יBת, התהלוכות שהתקיימו ביוון העתיקה לכבוד האל ד?יBנ?יסeס. שנקראו גם "קרנבלה (")Caranavale. היו אלו חגיגות יצריות שכללו שתיית יין לשכרה, אכילת בשר נא ואורגיות המוניות.
במאה ה- 6 לפנה"ס נערכו לכבוד דיוניסוס שלש חגיגות שנתיות, ובתקופה הקלאסית לאחר שפולחן דיוניסוס רוכך מעט, נערכו אחת לשנתיים, בחודשי החורף, בכחנליות במרומי הפרנאסוס. היו אלו חגיגות "הנשים המשתגעות" - המניאדות - שבעת האירוע חשו משוחררות מכל מוסכמה חברתית. נשים אלו היו רצות עירומות ביער, משתתפות באורגיות, קורעות בעלי חיים לגזרים ושותות את דמם. האגדות מספרות שהגיעו למצב אקסטטי בו בו לא הכירו אפילו
את קרוביהן. ידוע במיוחד סיפורו הטראגי של פנתאוס, מלך ת?a?י, שהתנגד לפולחן דיוניסוס בארצו, והאל (בדמות הכוהן) פיתה אותו לראות את החגיגות. הנשים חשבוהו לבעל חיים, ובהנהגת אמו אגווה, קרעו אותו לגזרים. אגדה ששמשה נושא למחזה 'בכחיות' של אורפידס. בפנתיאון היווני הוגבל כל אל לתחום אחריות ספציפי. לכל אל, אפילו לזאוס, היה תחום מוגדר. דיוניסוס אל היין והתיאטרון, היה האל האחראי על כל מה שבין התחומים. אכן כאשר אדם שותה יין וגם כשהוא נמצא בתיאטרון, הוא נמצא במקום כלשהו בין התחומים. המניאדות שהיו משתתפות באורגיות של דיוניסוס (המילה 'אורגייזה', פירושה 'להשתולל'), רצו עירומות ביערות וצרחו באקסטזה, היו נשים נשואות ומהוגנות, שהוצאו מן התחום, כלומר, יצאו לתקופה קצרה מן הבית (אל הכאוס), כדי לשוב אליו. כך גם הקרנבל. מאפשר לאנשים לצאת מהתחום, (אל הכאוס), להתפרע ולשוב חזרה אל התחום.  

פסטיבל סטורנוס
יותר מכל, קשור קרנבל לחגיגות ההילולה העליצות של הסטורנליה, החג לכבוד האל ס?טeר?נו?ס yנערכו ברומא העתיקה. זהו אל אטרורי קדום, שעם הזמן זוהה עם קרונוס היווני. חג זה החל ב- 17 בדצמבר ונמשך עד ל- 24בו (שבוע שבמרכזו היום הקצר בשנה). היה זה חג בעל אופי מאד קרנבלי; הדומה ביותר באופיו לקרנבלים של ימינו. נערכו בו תהלוכות ומשתאות ונשלחו מנות. העבדים הסבו, תוך חירות גמורה, לשולחן המשפחה ואדוניהם שימשו אותם, לזכר תור הזהב האגדי, שבו לא היו הבדלי מעמדות. במקרים רבים הורשו העבדים להתלוצץ ואף לעלוב באדוניהם. מבין העבדים בחרו את מלך הכאוס, שלו ניתנה הזכות לשכב עם פילגשי אדונו. מלך הכאוס היה נוהג לפרסם צווים מגוחכים וכולם היו מצווים למלא אחריהם. בתום החגיגות היה מלך הכאוס מוצא להורג, כאות ברור של השבת הסדר על כנו. מנהג הכתרת מלך הכאוס מקובל עדיין ברוב הקרנבלים בעולם - כמובן, בלי הסוף הטרגי. גם לאחר ימי העבדות ברומא העתיקה, נותר טשטוש הגבולות בין המעמדות והמינים יסוד חשוב בקרנבלים, שהוגשם באמצעות תחפושות ומסכות. בטשטוש הזה, שמאפשר לאדם להשתחרר לזמן קצר מזהותו החברתית, היתה טמונה עיקר חשיבותו החברתית של הקרנבל.  

הקרנבל כטקס היפוך
הקרנבל הוא חג של התר ופריקת עול, הנותנים פורקן, לזמן קצוב ומוגבל, למתיחות המצטברת בבני החברה, לרגל המגבלות שכללי ההתנהגות היומיומית מטילים עליהם. חג מטיפוס כזה בולט בחברות, בהן הפיקוח החברתי חמור מאד, והסדרים החברתיים נוקשים - כגון החברה הפיאודלית של ימי הביניים, שבה היה הקרנבל, אחת ההזדמנויות המועטות לפורקן כזה. הקרנבל שימש מעין שסתום לחץ חברתי, המאורגן כמובן על ידי המעמד השליט ומאפשר לבני המעמדות הנמוכים לפרוק מתחים ולבטא מאוויים. כך הם יכולים, למחרת הקרנבל, לחזור ולשרת את בני המעמד הגבוה. הקרנבל, כמו הסטורנליה והבכחנליות שקדמו לו הינו דוגמא מובהקת של טקס היפוך. באמצעותו משיגים מטרה על ידי כך שמאפשרים את היפוכה, היינו, כדי לשמור כל הסדר, מתירים להפר אותו באופן מבוקר.  
הקרנבל של ימינו הוא אפוא ווריאציה נוצרית, במיוחד קתולית, של הקרנבלים הקדומים. למרות
שהקרנבל הנוצרי צמוד לימי ה"ל?נ?ט", אין לו משמעות דתית ברורה ואיננו חג חקלאי. מאפייני הקרנבל הם הזלילה והשתייה, בדרך כלל מאכלי בשר הנחשבים למאכל האהוב על האלים, או מאכלי דגנים המסמלים פוריות. מאפיין בולט עוד יותר הוא פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית, ולעתים קרובות היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות. במהלך הקרנבל נהגו להוזיל את מחירי המזון והמשקאות, דבר שתרם לאווירה החגיגית. גברים צעירים נעו בחבורות והטרידו נערות ולעתים אף אנסו אותן (קיים במידה מסוימת גם היום, אך כאירועים חריגים). ההמונים נהגו לחבר שירים ומחזות, ששמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסייה.  

מסגרת הקרנבל התחפשו החוגגים לאנשי כנסייה וערכו פרודיות על המיסות, גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, לעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון. ההתפרעות היתה תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. משתמה התקופה בה הותרה חציית הגבולות, חזרו החוקים והכללים, וזרועם הקשה של האדונים נטלה שוב את השלטון. כנראה שדווקא בחברות שמרניות, שייחסו לסדר משמעות קדושה כמעט, הותירו ואף עודדו שבירה חמורה כל כך של הכללים, משום שכמעט כל חברה  הזקוקה לחוק ומצייתת לו, זקוקה גם  לחוויה של שבירתו, כמובן לתקופה מוגדרת ]יוצאת מן הכלל היא החברה המוסלמית, ערבית כמו אסייתית, שם אין קרנבל ואין דמוי קרנבל[. חג הפורים של העם היהודי, הפך לקרנבל של מעין התנהגות פרועה, שהצדקתו היא פסוק שולי המופיע פעמיים במגילת אסתר (פרק ח', 17 ופרק ט' )22. קרנבל זה, שמקורו הפאגני ברור, מתרחש טרם האביב (הגעת גרעיני הדגן למצב אכיל)[. בפורים משתכר אדם "עד לא ידע". השתייה, המוגבלת בדרך כלל, מומלצת ביום זה. אפילו בחוגים חרדיים נוהגים להתיר איסורים, כגון עישון סיגריות לילדים.  

בחברות רבות מתקיימים טקסים של שבירת הטאבו; דבר המביע את היחס האמביוולנטי של החברה אל עולם האלים ואל איסוריה היא. במקומות רבים השבירה היא אירוע טקסי המנוהל על ידי מנהיג הקבוצה, בעוד שהקרנבל הוא אקט ארוך של פריעת סדר כאוטית ומבודחת. בעולם הקתולי המחמיר של ימי הביניים התירו נציגי הסדר להעביר עליהם ביקורת וללגלג עליהם; אפילו הכנסייה נאלצה להתיר להם לשים ללעג את היקר לה מאותה סיבה שהרומאים התירו לעבדים להתהולל בחגיגות ה'סטורנליה', כי כבר אז היה ברור כי ללא פורקן, חבית חומר הנפץ החברתית עלולה להתפוצץ. הקרנבל נתפס אפוא כשסתום לשחרור לחץ. אז (כמו היום) ברור היה כי מוטב לאפשר לאנשים לפרוק רגשי טינה וכעס בתקופות מוגדרות ועל פי כללים ברורים, וכך להימנע מהתפרצויות קשות יותר, במועד לא נח ובלתי צפוי מראש. היו שטענו, כמו חוקר הספרות הרוסי מיכאל באחטין, כי הקרנבל הינו השתקפות רוחה העולצת של התרבות העממית המחצינה את ביטוייה כנגד התפיסה הכנסייתית. מעיין תפיסה אמביוולנטית של העולם הקוראת תיגר על הסדר ההיררכי. השקפה אחרת,  מקובלת יותר, טוענת בדיוק את ההיפך: הקרנבל הינו טקס היפוך מובהק. המנהיגים מאפשרים להמון לפרוע את הסדר, כדי להשיג באמצעות ההתפרעות את ההפך, את שמירת הסדר. חברה הרוצה לשמור על גבולות

ברורים, חייבת לאפשר לחבריה לפרוץ אותם לעתים, באופן מבוקר. כשם שהסטרונליה הרומית, "אם כל הקרנבלים", היא חג שכוננוהו אדונים ולא עבדים, כך גם הקרנבלים, לא היו אירועים שוליים, שנחגגו על ידי השכבות העממיות, אלא אירועים מרכזיים שהחברה כולה נטלה בה חלק.  

השוטים  
אחד הרגעים המרשימים והמרגשים בקרנבל המסחרר של באהיה הוא הכתרתו של מלך השוטים. גבר שמן, בעל הבעה מטופשת משהו, המכונה 'מומו' מושט בסירה אל הים, ומוכתר שם כמלך הקרנבל. מסתבר שגם תופעה זו איננה בלעדית לברזיל. גם בקרנבלים האירופאים, מככבים שוטים, כמו פטרושקה הרוסי, ארלינקו האיטלקי, או פיירו הצרפתי. כבר בתחילת הקרנבלים הראשונים  נהגו להציג בובה שמנה בעלת הבעה חייכנית ומטופשת שכונתה "מלך הקרנבל" או "המלך הלץ". הקרנבל התמזג עם אירוע קרנבלי אחר שכונה "חג השוטים".  
לדעת כמה אנתרופולוגים, השוטים אינם מעידים דווקא על הווייתו ההיתולית של הקרנבל, אלא גם, ואולי בעיקר, על טבעו האמיתי של הקרנבל, כחלון למאגיה וכשפים. כבר בעת העתיקה התייחסו בני האדם בכבוד לחריגים שבחברה. אנשים שונים, פיזית או נפשית, נחשבו לבעלי יכולת ליצור מגע עם העל טבעי. ]לא לחינם נהגו אימהות המאיה במרכז אמריקה לגרום לפזילת ילדיהם ולעוות את גולגלתם[. השוטה, האוויל, השונה מאתנו (כך אנו מקווים), יכול לסייע לנו בקשר עם העולמות השונים. גם בימינו, נוהגים מקובלים, באירועים של ש"ס, לתקשר עם ספירות עליונות, באמצעות ילדים אוטיסטיים. באירופה של ימי הביניים, השוטה נחשב היה לתאומו האסטרולוגי של המלך. המספר המאגי המסמל את המלך הוא שתיים, וכך גם מספרו של השוטה. פברואר, החודש השני במניין השנה הנוצרית, הוא הזמן בו מתרחשים קרנבלים רבים ברחבי אירופה בעמק הריין פותחים עד היום את הקרנבל בשעה השנייה של היום השני, בחודש השני. בעולם העתיק סימל המלך את השמש  ואחד מטקסי הפולחן היה צחוק היסטרי שתפקידו היה לעורר את השמש כדי לאלצו לחדש את השלטון ביקום. ייתכן כי בדמות השוטה, הצוחק בקול ולועג לקודשי הכנסייה, יש משום הד לאותה מסורת קדומה.  

המסכות  
בכל הקרנבלים כמעט, בולט מקומן של המסכות השונות, שבמקומות רבים מבטאות את כוחה של האומנות המקומית. בקרנבל של באזל נבחר מדי שנה, נושא מרכזי לקרנבל, שעל פיו מכינים את המסכות והתחפושות. מכיוון שבכל שנה נוהגים להשתמש רק במסכות חדשות, הפך עיצוב המסכות לענף כלכלי חשוב, ואמנים שוקדים על הכנתן במשך השנה כולה. הקרנבל מאפשר לאדם הצצה לתוך מציאות חליפית לזו שבה הוא חי. הקרנבל הוא כלי לחוות את אותה מציאות חילופית שהאדם עורג לה. בקרנבלים, כמו בפולחנים, מאפשרת החברה לפרט שבה, להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. המסכות המופיעות בכל הקרנבלים, הינן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. משום כך מעוררת המסכה תחושה חזקה של אי אימון. המסכה, ששורש בעברית הוא "מסך", נקראת בשפות אירופה בשמות דומים:  Mascheraבצרפתית, Masque באנגלית ו Mask-באיטלקית. המילה מתקשרת עם "מסקרה" - איפור. היא כלי לכיסוי, התחזות ורמאות.ייתכן שמקור כולם במילה הערבית "מסח'רה", שהוראתה קסם, כישוף (ומזה בא טקס ה'ס?ח'ור' הב?ר?a?ר?י, שבסרטה של חנה אזולאי-הספרי קראו לו 'ש?חeר'. המסכה מתקשרת עם מציאות חילופית אותה דוחה החברה המהוגנת. המסכה נקראה בלטינית "פרסונה" Persona() שהוראתה "להישמע דרך". הפרסונה היתה כלי, דרכה נשמע קולו של השחקן בתיאטראות הקדומים. הפרסונה, כלומר המסכה, איננה רק מכסה על האישיות אלא מאפשרת להעביר רבדים שלה, כלומר, לסייע לאדם לגלות אותה. לדעת פסיכולוגים אחדים מסייעת המסכה להסתיר את האישיות האמיתית. לדעת אחרים, מציגה המסכה את אחת הזהויות של אותו אדם. אוסקר וויילד  טען כי "המסכה חושפת יותר מאשר הפנים עצמם". למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. ברגע שאדם לובש את המסכה משהו בשפת הגוף שלו משתנה. משהו מן האדם נעלם ומופיע בזהות אחרת. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך לבישת המסכה, שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין; אל עולם הרוחות, השדים, החיות והאלים. המסכה מאפשרת לאדם להפוך לאחד היצורים השולטים במחוזות אילו וממתנת את הפחד מהם. כך ניתן להסביר את מסכות השדים השטניות בטיבט ובמרחק אלפי מילין משם - באלטיפלאנו הבוליבייני. בשבטים פרימיטיבים עטו הציידים את מסכת החיה אותה התכוונו לצוד, כשם שהאינדיאנים של גווטאמלה עטו את מסכות ה'קונקיסטדורים' - הכובשים הספרדיים - כפי שהם עושים עד היום בפסטיבל של סנטו תומה בצ'יצ'יקסטננגו..  

האדם הלובש את המסכה חווה מציאות מורכבת. הוא משיג בנוסף לזהותו שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה. אחד ההיבטים החשובים של הקרנבלים והפייסטות השונות, שהמסכות תופסות בהם חלק חשוב, הוא איפוא במעבר הרגעי אל אותם מחוזות עלומים, אל אותן זהויות נסתרות.  

השאיפה אל הk?אBס  
אחת המטרות של הקרנבלים, כבר בראשיתם, היתה חידוש תקופת הכאוס המיתית, שבאה לפני הבריאה, וכינון המחזור החקלאי. הכאוס בא להדגיש ולאשש את הסדר שבא אחריו. הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יeנג חקר את תופעת הפאסנאכט  ,)Pasnacht(הלוא הוא הקרנבל של עיר הולדתו בזל (שם הוא מתחיל לאחר שכל הקרנבלים מסתיימים). זהו אחד הקרנבלים המעניינים והססגוניים באירופה. למשך ימי הקרנבל ולילותיו, פורקת העיר את חזותה השוויצרית המאופקת, ולובשת את פניו של הכאוס. יונג טען שאת קיום הקרנבלים בכל הזמנים, בכל התרבויות, אפשר להסביר בצורך של האדם לתת ביטוי לחלק האי רציונלי, הכאוטי, שבנפשו. זו התחברות קצרת זמן, עם עולם ייצרי, חסר חוקים ומסגרות, מאפשרת את הקשר החיוני עם חלקי הנפש הכאוטיים, שלא באים לביטוי בימים כתיקונם, בשל המגבלות שמטילות

החברה והתרבות. הקרנבל הוא ביטוי לקונפליקט הקיים בכל אדם, בין הצרכים האינטנסיביים, האנוכיים וה"חייתיים". הקרנבל הוא ביטוי של כל תרבות, להכיר במתח הפנימי שנוצר בה, כתוצאה מן ההתאפקות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות, הנשמרים בקנאות כל השנה. בעת הקרנבל, ניתנת חירות הביטוי, לחלק האי רציונלי והכאוטי, המצוי בעמקי נפשו של האדם. המעשים המותרים בעת הקרנבל, מהווים שיקוף נאמן של ה"איד", כפי שהוגדר על ידי זיגמונד פרויד: המאוויים המיניים הכמוסים, הנטיות המוגדרות על ידי הנורמה החברתית כסטיות; כל אשר היה חבוי בתחתיות הנפש ובשיפולי הבטן. הקרנבל הוא "קתרזיס" קולקטיבי, המצרף את צורכי הפורקן של היחיד, עם חגה של החברה כולה. לדעת הפסיכולוג מיכה אנקורי, ממלא הקרנבל תפקיד מרכזי במשיכתו של האדם אל הכאוס, למרות הסכנה הכרוכה בהתקרבות אליו.  החזרה אל הכאוס איננה רק נסיגה אל הראשוני והפרימיטיבי, אלא גם חזרה אל מקורות החיים. בנבכי הכאוס האפל, שוכנים כוחות הייצר אך גם כוחות היצירה. ברור לכולם, כי הכאוס הוא זמני והסדר לבסוף ינצח. הכאוס הוא מקור החיים וראשיתם. הקרנבל מצוי באזור האי שפיות בין אדי האלכוהול, המוסיקה  והמסכות. הסדר היומיומי מתמוטט, ועמו, כך נדמה, גם סדר העולם, ובמקומו עולים כוחות, תשוקות והתנהגויות בלתי מוכרות. הקרנבל מאפשר לנו לזנוח את ה"עצמי" המוכר לנו ולחזור את הכאוס, אל הזמן שבו הכול הפוך, אל תקופה של פרדוכסים, שבה מתאחדים ההפכים - תקופה נטולת סדר, טבואים וחוקים.  
הליצן: דמותו של הליצן למשל, המופיע בכל הקרנבלים,  מסמל יותר מכל דמות אחרת, את פריצת הגבולות ואת המפגש שבין העולמות. הוא מסמל את חציית גבולות הסדר אל עולם הכאוס. הליצן הינו הרבה יותר מאשר דמות סימפטית ומשעשעת ("ליצן קטן נחמד, רוקד עם כל אחד"), אלא גם דמות מורכבת הרבה יותר. זוהי דמותו של המוקיון, המאופיינת בצחוק של עצב, או הלץ הכפרי, העוטה פנים שונות, לבקשת התושבים. הליצן, המיוצג לפעמים כשחציו שחור וחציו אדום, נוגד בלבושו ובהתנהגותו את הנורמות המקובלות: צחוקו מתחלף בבכי וחיוכו, הופך חיש קל, לביטויים של אלימות. הליצן, המחליף חיש קל ביטויי חכמה בביטויים של הבל, מסמל את המעבר של התודעה אל המרתפים האפלים של הכאוס. לדמותו של הליצן השכיחה כל כך באמנות, יש חשיבות סימבולית. היא מסמלת את המעבר בין הרציונלי לאי רציונלי; בין המובנה לכאוטי.

מות הקרנבל  
בקרנבלים של ברזיל, דומה כי הקרנבל גווע לאטו ושמחת החג מוחלפת בשגרה העולה עם השחר של יום רביעי. זכור לי היטב אחת מלילות יום שלישי בקרנבל של סלבדור (באהיה, ברזיל), עת חלפו ה'טריואלקטריקוס' האחרונים ואת מקומם תפסה המיכלית הכחולה לניקוי האשפה.  קולות המוסיקה הנמוגים והולכים התערבבו בשקשוק פחיות הבירה שנשאבו אל מיכל המשאית. היה זה מחזה בוטה של מעבר  חד  לחיי חולין. בקרנבלים רבים נערך טקס רב רושם של מותו של הקרנבל; במקומות רבים הוא כולל שריפת בובה המסמלת את אותו מלך. ברומא העתיקה, שהקרנבל שלה נחשב  לאבי הקרנבל של ימינו, נהגו (כפי שהוזכר בתחילת הסקירה)
להרוג בפומבי את מלך הקרנבל כאות למות הכאוס ושיבת הסדר החברתי.  מותו של ישו ותחייתו כבן האלוהים וכמשיח, הוא עיבוד נוצרי למיתוס האל המת והקם לתחייה של מסופוטמיה, מצרים, יוון ורומא. הנצרות של שלהי ימי הביניים נכסה את רובו של המיתוס, הפנתיאון והמכותבים של הפוליתיאיזם. לפיכך  המיתוסים הפרה נוצריים מורגשים עדיין בקרנבלים רבים באירופה.

התמורות  
הקרנבלים של אירופה עברו תהליך ממושך של עידון ומיתון. האלמנטים הבוטים שבהם רוככו ואי הסדר החברתי צומצם. החל מהמאה ה- ,16החלו מעמדות שונים לחוג את הקרנבל בנפרד. באיטליה למשל, הפך הקרנבל לאירוע יותר אמנותי ופחות פרוע, שבמרכזו מעבר של פלטפורמות מקושטות ועליהן שחקנים ונגנים. הריקוד, השתייה לשוכרה והריכוך היחסי של כללי ההתנהגות, הפכו למעודנים יותר. החל מהמאה השמונה עשרה, הפך הקרנבל מאירוע בו החברה כולה נוטלת חלק, לאירוע שרוב האנשים משמשים בו כצופים. הקרנבל של ניס למשל, הוא בעל מסורת של  800שנה. כמו כל קרנבל, ענה על הצורך האנושי והבסיסי, לצאת אל הכיכרות ולהפוך את הסדר. אך למרות השורשים המגיעים לימי הביניים, ניכר כי הקרנבל עבר שינויים רבים. בעבר עמדה בלב הקרנבל "מלחמת הפרחים", היתה זו "מלחמה" מבוקרת, בה אפשרו המעמדות הגבוהים של העיר ל"עמך", להוציא את תסכולם ע"י זריקת ביצים סרוחות, קמח ופירות רקובים. כבר במהלך המאה ה- ,15 נסוגו בני המעמד הגבוה אל המרפסות והותירו את הבמה, את "שדה הקרב" למעמדות הנמוכים. יותר מאוחר, חופש הפעולה של האחרונים הלך והוגבל ואת מקום הקרנבל היצרי והאלים, תפס קרנבל מתורבת יותר, כפי שקרה בריו דה ז'נרו במעבר מהא?נ?ט?רeדB לקרנבל של ימינו. בקרנבל של ניס עומדות נערות בלבוש מינימלי על גבי משאיות, וזורקות פרחים אל ההמון. בשעות הערב, יושב קהל גדול על יציעים מסודרים, וממתין לעגלות הנושאות בובות יפהפיות, עשויות עיסת נייר. שתי ווריציות אלו של הקרנבל של ניס, קשורות ללא ספק למסורת הקרנבל, אך הן מאד "מבוייתים". כמו הקרנבל של ריו, הן אינן עונות על הצורך שלשמו נוצרו מלחמות הקרנבל. הן מתאימות יותר לפעילות חברתית משעשעת של שלהי המאה ה-20 , יותר מאשר למסורת קרנבל מדיוויאלית. רוב השינויים, שחלו במסורת הקרנבלים באירופה, הוכנסו בהם במהלך המאה ה- .19באמצע המאה הזאת עוצבו רבים מן הקרנבלים המוכרים לנו כיום. ברוב המקרים, שרדו הקרנבלים, גם אם בלבוש אחר, בזכות פעלתנותם של תושבי העיר בה התקיימו. בקרנבל, כמו בכדורגל, ההזדהות עם המסגרת העירונית מטפחת את הגאווה המקומית, את הייחוד של השכונה, העיירה או העיר, ומתעקשת על כך שהייחוד הזה לא יאבד. כמו בכדורגל, מתאפיין הקרנבל של ימינו, בפעילות התנדבותית של בני נוער ומבוגרים, במסגרות לא מקצועיות ובלתי מקצועניות, המהוות את הבסיס הרחב עליו נשענת המסורת הזאת. הגאווה המקומית יוצרת הזדהות, לא תמיד הגיונית, עם קבוצה מסוימת, ללא קשר עם הצלחות מיידיות או רווח כלשהו. מלחמת המעמדות אינה משמשת היום עילה לקיום קרנבלים באירופה. המעמד הבינוני, שמקיף את רובה המוחלט של האוכלוסייה בערים כמו קלן בגרמניה, בינש בבלגיה, באזל בשווייץ וניס בצרפת, הוא זה שמארגן ומפעיל את הקרנבל. הפעילות
הקהילתית החליפה את מלחמת המעמדות. הקרנבל מאחד קבוצה לא גדולה במיוחד של אנשים. אין מדובר כאן על גוף ערטילאי כמו עם או עיר, אלא השכונה הקרובה. בעיני המשתתפים אין זה משנה עד כמה קרובה תהלוכת הקרנבל למקור ומה היא מסמלת, כל עוד היא גורמת להם הנאה. גורם שני, המפריד הפרדה משמעותית, בין הקרנבלים של ימינו לקרנבלים של פעם, הוא הגורם הכלכלי. כל הקרנבלים של אירופה, נתמכים משמעותית ע"י השלטון המקומי. תקציביהם באים מן הממסד. לממסד העירוני יש עניין בקרנבל כגורם קורת רוח לתושבים, אך גם ובעיקר, יש לו אינטרס כלכלי מובהק בהמשך המסורת הקרנבלית. הקרנבלים, בייחוד אלו של אירופה, הם מנוף אדיר למשיכת תיירים ולעידוד העסקים. זאת הבינו יפה אנשי התיירות של ניס הרוויים נחת מאלפי האוטובוסים המגיעים אליהם מדי שנה מרחבי אירופה. זאת הבינו גם פרנסי העיר וונציה, כשנוכחו שבשיא עונת השפל בחורף של צפון איטליה, אפשר להגיע לתפוסת שיא בבתי המלון. להבדיל מקלן או באזל, לא נחנה וונציה בקרנבל עתיק יומין. אך תיירני העיר שמו לב, שבעיר הנראית כתפאורה אידיאלית לקרנבל, יהיה זה בזבוז שלא לקיים קרנבל, לכן, המציאו קרנבל משלהם לפני כעשרים שנה, אשר תופס מקום גדל והולך על מפת הקרנבלים של אירופה. הקרנבל של ריו דה ז'נרו, שהוא גורם מראשון במעלה, במשיכת תיירים לארץ זו, מיוחד לא רק בגודלו ובעצמתו, אלא גם במקורות המימון שלו, שחלקם הגדול קשור כנראה ל"מאפיה" המקומית. מחירו של כרטיס כניסה למקום סביר ב"סמבדרומו" ()sambadromo או פסרלה", עשוי להגיע ל-$,200  בכפולות של אלפים, המספרים מרשימים מאד. אם נכניס לחישוב את מה שמשלמים המחוללים כדי להשתתף, את בתי המלון וכד', נגיע לכסף גדול; כסף שמתקשה לנוע במעגלים כלכליים רגילים והוא מגיע לגופי הפשע המאורגן, המקיימים את "משחקי המספרים", ההימורים הבלתי חוקיים, וגם מחזיקים את הקרנבל.  

סיכום  
הקרנבל של ריו דה ז'נרו, שהוא הגדול, המפואר והממוסחר בקרנבלים של ברזיל, מתאפיין באלמנטים פולקלוריסטיים אפריקאיים רבים. עם זאת, זהו חג קתולי, ששורשיו בימי קדם, ברומא או קודם לכן. הקרנבל הוא תופעה כלל עולמית, ששורשיה נעוצים בחגיגות סוערות שנחוגו בעת העתיקה והמשיכו, בלבוש נוצרי לתוך ימי הביניים. הקרנבל של פעם, ענה על הצורך של האדם לשוב אל הכאוס, לפרוק את הסדר הקיים, כדי שקל יהיה לשוב אליו. אמנם לא כל חג עממי הוא קרנבל ולא כולם יונקים מאותו מקור, אך בהרבה חגיגות ופסטיבלים עממיים בולטים אלמנטים קרנבליים רבים, כגון המסכות, השוטים, פריצת המסגרת והשאיפה אל הכאוס. מכל מקום, מהרוח המקורית, המסחררת, של הקרנבל, לא נותר כיום הרבה. לא רק הקרנבל של ריו שהפך ל"שואו" (מהמם אמנם, אך רק  "שואו"). גם הקרנבלים הפחות מסוקרים, כגון אלו של אולינדה והאיטי, ערוכים אף הם לצורך הצילום הטלוויזיוני. באירופה הפכו גם שרידי קרנבלים עתיקים יחסית, לגירסא מתקתקת וממוסחרת, שאין הרבה בינה לבין הרוח הכאוטית של פעם.

אפילוג

ישבנו בטריבונות של פורט אוף ספיין)Port of Spain( , עיר הבירה של טרינידד. אי קאריבי קטן, שלוו לכאורה, שהשקט השורר בו איננו מסגיר את אפס קצהה של הדרמה שהתחוללה לעינינו. המוני אדם גדשו את הטריבונות. כושים ענקיים שנופפו ידיים בהתלהבות ויצרו אצל הסובבים אותם אפקט של טחנת קמח, נשים בריאות בשר, חבושות מטפחת צבעונית, שבין עקביהן נדחס סל אוכל עמוס מפלסטיק, ובו צידה לכל המשפחה.
הם קפצו, השתוללו, שרו במלוא גרון; נופפו בידיהם בהתלהבות, נגסו בסנדביץ', או לגמו מבירה, אגב פיזום של השירים. היתה זו שמחת חיים אמיתית. ניכר עליהם שהעבירו שבועות רבים בציפייה לרגע הגדול של הקרנבל. לפנינו נדחפו במות ניידות, ועליהן תזמורות ענק שנגנו מוסיקת קליפסו על גבי חביות. היתה זו תזמורת מדהימה של כלי הקשה, שהפיקה ספקטרום נרחב של כלים בעזרת מקלות וחביות דלק. בימים הבאים חזינו בתהלוכות של ילדים, בתצוגת נוסטלגיה של תחפושות העבר, ולבסוף, ביומיים האחרונים, גם תחרויות של מועדונים, בסגנון המוכר מריו דה ז'נרו. התהלוכות היפהפיות לא הגיעו לרמת הליטוש וההדר כמו בריו, נהפוך הוא, הן לא נראו בפרסומת מוצלחת לבגדי ים, אלא דווקא ל"מרזי מורית", ובכל זאת, ואלוי דווקא משום כך, חשנו קרובים יותר. הרוקדים ברחובות לא הגיעו לרמת האקסטזה המוכרת מסלבדור, ועושר המסכות לא היה חוויה אנתרופולוגית כמו באורורו (בוליביה), אך היה בהם מעט מכל אלו. המסיבות בבתי המלון ממחישות כי הקרנבל של טרינידד הינו דבק חברתי בין השחורים, הלבנים וההודים, כשם שבבוליביה הינו מכשיר מוצלח ליצירת זהות לאומית.  
לאן השנה? שוב לטרינידד, אולי לשכנו טובגו, בעיקר לחגיגות הבוץ הנקראות J'ouvert (מ-jour
ouvert , שמשמעו "שחור" בצרפתית. החוגגים שגופם ושערם משוח בבוץ ובצבע, רוקדים ברחובות הערים. שאיחפה אמיתית אל הכאוס.
אי אפשר יותר מקרנבל אחד בשנה. אי אפשר להיות באותו זמן בשני מקומות, אך כפי שהבטיח מתי כספי, לפני יותר מעשרים שנה: "בכל שנה יש קרנבל".

* הכותב הוא מדריך ראשי ב"החברה הגיאוגרפית".