גואטמלה 

גואטמלה מוכרת בעיקר בכינוייה השונים: 'שווייץ של מרכז אמריקה', כפי שהיא מכונה במספר מדריכי תיירים, על שום הרי הגעש הרבים שבה, או 'ארץ הקשת בענן', כפי שמכנים אותה מרבית אוהביה, על שום בגדיהם הססגוניים של תושביה; או 'ארץ האביב הנצחי' - כינוייה הפופולרי ביותר - אותו קבלה הודות לאקלים הממוזג והנוח השורר ברוב חלקי המדינה.

גואטמלה היא ארץ קטנה יחסית, אך מגוונת להפליא. היא מציעה למבקרים בה נופים געשיים מרשימים, הרים פולטי עשן ויורקי אש, אגמים בשלל צבעים, ומערות נטיפים; יערות גשם טרופיים, חופים קריביים זהובים, נהרות ומפלים ועושר של צמחים ובעלי חיים. גואטמלה היא הרבה יותר מאשר מגוון מכושף של נופים. חבלי הארץ היפים שלה זרועים אתרים ארכיאולוגיים מושלמים של תרבות המאיה, כפרי ילידים ומונומנטים ספרדים קולוניאליים רבי רושם, ומעל לכל, עולם אנושי מרתק. ילידים, בני עשרות שבטים שונים, הנבדלים זה מזה בכובעיהם הססגוניים ובדוגמאות הרקומות על בגדיהם, שלעתים נדמו כי נצבעו ע"י אמן סוריאליסטי. בני שבטים אלו, מתנקזים לשוק מרכזי המתרחש, בכל יום, במקום אחר ברחבי המדינה, מנהלים את עסקיהם בעדינות ובשקט, הנותנים לשוק מראה של סרט אילם בטכניקולור.
גואטמלה היא ארץ של ניגודים. עיר בירה מודרנית המשופעת במרכזי קניות בסגנון אירופאי, בתי מלון מהשורה הראשונה ומסעדות פאר, ולא רחוק מהם, עיירות וכפרים, בהם דומה כי הזמן עצר מלכת. כפריים המתגוררים בבקתות עץ ללא חשמל ונשותיהם מכבסות את בגדיהן לגדות הנחל. עושר אדיר של שכבה צרה השולטת, מזה דורות רבים, על מרבית הקרקעות והמשאבים, לעומת שכבה רחבה של עניים מרודים. גואטמלה, היא אחת משש המדינות הקטנות המשתרעות על הגשר היבשתי של אמריקה התיכונה (שטחן הכולל כשטחה של טכסס). במערב יש לה קוו חוף ארוך אל האוקיינוס השקט, ובצפון-מזרח, רק גישה צרה אל הים הקריבי. היא גובלת בצפון-מערב במכסיקו, במזרח בבליז ובהונדורס, ובדרום-מזרח - באל-סאלבדור. שם הארץ גזור מכינוייה 'או-הא-טז-מאל-הא' בשפת בני הקיצ'ה (Quiche) המקומיים, ומשמעו 'ההר הפולט מים'.
מבנה
'שווייץ של דרום אמריקה', הוא כינוי ההולם את הרושם הראשוני של המבקר בה, והוא נכון לגבי האזור בו מבקרים מרבית התיירים, האמת היא, שרק חמישית משטח הארץ הינו הררי (בדרום מערב), והיתר הוא חבלי גבעות עצומים ושפלות רחבות ידיים. החלק הצפוני, המתחבר אל חצי האי יוקטן (Yucatan) שבמכסיקו, הינו לוח גירני, שברובדי הסלע שלו, חל תהליך המסה (קרסטי), שיצר תופעות מופלאות כמו מערות נטיפים, נהר הנעלם בתוך ניקבה בקרקע ועוד. למעט טיקל, אתר התיירות העיקרי הנמצא בחבל פטן (Peten) המישורי ומערות לנקין שבאזור הקרסטי, מרבית אתרי התיירות שבמדינה מרוכזים באזור ההררי. באזור זה, מזדקרים עשרות חרוטי געש, בשני רכסים: סיירה מדרה (Siera Madre) בדרום וסיירה דה לוס צ'ו'צ'מטאבס (Chochmatabes) בצפון. הגבוה שבהם הוא טחומולקו,(Tajumolco) שפסגתו מתנשאת לגובה של 4,210מ' מעל פני הים. שבעה מבין הרי הגעש עודם פעילים היום. סמוך לעיר הבירה, מדרום לה, מתרומם 'וולקן פאקיה', שבשעת פעילותו נשמעים קולות נפץ בכל האזור. התפרצויותיהם של הר הגעש 'וולקן דה פואגו' (הר האש) ושכנו 'וולקן דל אגווה' (הר המים), שמעל הבירה העתיקה אנטיגווה, הרסו את העיר פעמיים, ב- 1541וב- .1773בעקבות אסונות אלו הועברה הבירה לאתר מרוחק מההרים, שם היא נמצאת כיום. גואטמלה שוכנת על שברים גיאולוגיים הגורמים להתפרצויות הרי הגעש, וכן לרעידות אדמה תכופות. ברעש האדמה ההרסני האחרון, שפגע בגואטמלה בשנת ,1976 נספו עשרות אלפי בני אדם.
נהרות רבים חוצים את המדינה, מקצתם מתנקזים לאגמים הרבים ומקצתם לאוקיינוס השקט. אך מרבית שטחה של המדינה מנוקז לים הקריבי, דרך נהר מוטאגואה ,(Motagua) שבעמק הנהר שלו מפוזרים כמה אתרי מאיה. האזור המערבי, הוא האזור החקלאי הפורה ביותר. אלו מדרונות עשירים בקרקעות ממוצא וולקני ועליהן מטעי קפה, קקאו, פירות וקני סוכר. באזור זה, התופס בסך הכל שלושה אחוזים משטחה של המדינה, מרוכזות חוות ענקיות, רובן בבעלות מספר משפחות עשירות. אזור החוף עצמו מכוסה באפר וולקני כהה ובו בעיקר ביצות ושטחי מרעה.
אקלים
טרופי. חם ולח במקומות הנמוכים. נעים עד קריר במקומות הגבוהים. אזור החוף הקריבי גשום מן האזור הפציפי. השינויים הגדולים ביותר באקלים הם בעיקר עם העלייה בגובה. אקלים טרופי של ממש, דהיינו, חם ולח, שורר רק באזור שגובהו עד 1000מ' מעל פני הים. באזור שמעל זה, עש גובה של 2000מ', שורר אקלים ממוזג, ולמעלה ממנו, אקלים קר ממש.
כמות המשקעים מגיעה ל- 4000מ"מ במדרונות ההרים; כ- 1,500-2000 באזורי החוף. האקלים מאופיין בשלש עונות: ממרץ עד יוני - חמה ויבשה; מיולי עד ספטמבר - חמה וגשומה; מאוקטובר עד פברואר - קרירה ויבשה. החודשים האידיאלים הם אוקטובר ונובמבר. בחודשי דצמבר - פברואר, עלול להיות קר במקומות הגבוהים, בעיקר בלילה.
חי וצומח
מרבית שטחה של המדינה מכוסה בסוואנות או ביערות גשם טרופיים. ביערות הגשם שבצפון שכיחים מינים רבים של סחלבים, שהידוע שבהם הינו 'הנזירה הלבנה', סחלב לבן, המשמש כפרח הלאומי. באזורים הגבוהים ישנם יערות של אלונים ומעליהם עצי מחט, ההולכים ומתדלדלים עם העלייה בגובה. שפלות הדרום הצחיחות מכוסות בעיקר בקקטוסים.
מבין היונקים שכיחים במיוחד הם עזי הבר הגדלות בסוואנות והקופים החיים ביערות הגשם הטרופי. מפורסם במיוחד הוא קוף השאגן, המלווה בקריאותיו את המסיירים בטיקאל. מבין העופות, ידועים תרנגול ההודו, הקוליברי, עופות מים כגון שקנאי ופלמינגו וחשוב מכולם הוא הקצאל, עוף ארוך זנב, שצבעו הירוק מסייע לו להסתוות בין עצי היער. הקצאל, שהוא הציפור הלאומית (וגם המטבע הלאומי), הינו חזיון נדיר מאד ונמצא בסכנת הכחדה. עוף זה סימל בעבר את הנפש החיצונית הקולקטיבית של בני הקיצ'ה האינדיאניים. הכובש הספרדי פדרו דה אלוורדו לא הצליח להכריע אותם, עד שירה בקצאל שעופף מעל שדות הקטל. רק לאחר שהקצאל נורה, הכריעו הספרים את הקרב. דומה היה שהשמים משתתפים בדרמת התבוסה. מאז אגב, חזהו של הקצאל נותר אדום....
אוכלוסיה
אוכלוסיית גואטמלה מונה כ- 11מיליון איש, וגדלה בקצב של % 2.5בשנה. זוהי אומה צעירה כ-% 43 מתושביה הם מתחת לגיל 15 . רק 4% הם מעל גיל 65. זוהי ארץ כפרית מאד. רק % 40 מהתושבים חיים בערים הגדולות (גואטמלה סיטי, קצאלטננגו ואסקווינטלה), היתר, חיים בכפרים או בעיירות קטנות.
זוהי אחת הארצות היותר אינדיאניות באמריקה הלטינית כולה. כמעט % 50 מתושביה הם ילידים טהורי גזע, כ-% 40הם "מסטיזוס", דהיינו, בני תערובת, המכונים גם "לדינו", כלומר, לטיני. הייתר, אחוזים בודדים, הם לבנים, שחורים, מולאטים, או צמבוס (תערובת של כושי ואינדיאני).
הדת הראשית היא הנצרות הקתולית. למעט מיעוט פרוטסטנטי חשוב ומיעוט יהודי זעיר ( 1,500 תושבים), מרבית התושבים הם קתולים אדוקים, המרבים להשתתף במיסות ובחגים הנוצריים. בקהילות האינדיאנים מתקיים סינקרטיזם דתי, כשהאמונה הנוצרית מעורבת לעתים קרובות בדימויים אינדיאנים מקומיים. כפריים רבים ממשיכים לקיים בכנסיות אל פולחני המאיה ולצד ישו, מריה ויתר הקדושים הנוצריים, עובדים לאלי טבע מקומיים. כמעט כל טקס דתי ממזג את הפולחן הנוצרי עם מנהגים פאגניים ששורשיהם נטועים עמוק באדמתה של המדינה ובנשמתה של האומה.
השפה הרשמית היא הספרדית, אך מרבית הכפריים דוברים רק את הדיאלקטיים המקומיים. הילידים מגדירים את עצמם בשתי קבוצות: אינדיאנים אותנטיים, המקפידים על הלבוש והשפה המסורתיים ומשום כך מכונים "אינדיחינוס", דהיינו, "ילידים" ואינדיאנים המושפעים מהמנהגים האירופאים, מדברים ספרדית ולובשים בגדים מערביים, ומשום כך מכונים, "לדינוס", כמו בני התערובת.
מרבית האינדיאנים חיים בעוני מדכא, וסבלו במשך עשרות שנים ממלחמות אזרחים ומעושק של השכבה השלטת. המציאות העגומה, שהשתפרה לעין ערוך בשנים האחרונות מתוארת בספריו של מיגל אנחל אסטוריאס ,(Miguel Angel Asturias) סופר יליד גואטמלה, חתן פרס נובל לספרות. גואטמלטקית אחרת, ריגוברטה מנצ'ו זכתה בפרס נובל לשלום על פועלה למען זכויות הילידים.
היכן לטייל
פנינת הטבע המרשימה ביותר היא אגם אטיטלן (Lago de Atitlan) זהו אגם בצבע כחול עמוק, עטור בשלושה חרוטי געש מושלמים, סביבם שזורים כפרים ציוריים. העיירה המרכזית באזור היא פנחצ'ל,
(Panajachel) מרכז תיירותי לחופי האגם, המציעה למטייל מגוון של שירותי תיירות. עיר הבירה העתיקה אנטיגואה גוואטאמאלה ,(Antigua) הוקמה ע"י הספרדים ב- .1543 פיליפ השני, מלך ספרד העניק לה את התואר 'העיר האצילה והנאמנה של סנטיאגו ושל האדונים של גואטמלה'. לעיר, המוקפת בהרי געש, היסטוריה ארוכה של התפרצויות ורעידות אדמה, שפגעו בה קשות. שרידיהן המרשימים של הכנסיות מעניקות לה את הכינוי 'פומפי של מרכז אמריקה'. עיירה מפורסמת באזור קיצ'ה ההררי היא צ'יצ'יקסטננגו ,(Chichicastenango) ובמרכזה כנסייה קולוניאלית מפוארת, שהוקמה על שרידיו של מקדש מאיה גדול. בעיר מתקיים מדי יום א', שוק צבעוני אליו נוהרים אינדיאנים מכל האזור, כשלכל כפר ולכל שבט בגדים האופייניים רק לו, ומקילים את זיהויו. בנוסף לצ'יצ'י, כפי שמכונה המקום, קיימים באזור שווקי אינדיאנים מרשימים עוד יותר, ביניהם שוק הירקות הססגוני של אלמולונגה
,(Almolonga) שוק הבהמות של סאן פרנסיצקו אל אלטו, השוק הצבעוני של סוללה (Solala) ומדהים מכולם, שוק טודוס סנטוס (Todos santo) המרוחק, שתושביו בבגדיהם הרקומים מעטרים את מרבית הגלויות המונפקות במדינה. באזור אלטה-ורפאז (Alta Verapaz) חיים אחרוני הקצאלים. יש להצטייד בכמות הגונה של מזל, כדי לחזות בקצה זנבו של הציפור החומקת בזריזות, אך אין צורך אפילו בטיפה של מזל כדי להינות מהנוף ההררי, ממפלי המים וממערות לנקין (Lanquin) התת קרקעיות, מהם נובעים מעיינות ואפילו נחלים של ממש.
בדרום מער המדינה, סמוך לאגם איסבל, מתחתר ריו דולסה (מילולית: הנהר המתוק) אל הים הקריבי, ולגדותיו מקננים מאות עופות. סמוך לשפכו אל הים נמצאת העיירה הכושית ליווינגסטון, שתושביה הדוברי האנגלית ממוצא קריבי, משווים לה גוון סוריאליסטי מעט. באזור זה נחשף קיריגואה -
(Quirigua) אתר מאיה מרשים מן התקופה הקלאסית, שתבליטי המצבות שלו נחשבים ליפים ביותר במרכז אמריקה.
בחבל פטן שבצפון זרועים כמה עשרות אתרי מאיה, מרביתם מכוסים ע"י הג'ונגל. לחלקם, כמו אל מירדור, שטרם נחפר, מצפים ימים גדולים. אחרים, כמו אגווטקה (Aguateca) או סייבל ,(Seibal) הם קלים לגישה והביקור שבהם משלב ארכיאולוגיה עם סיור ביער הגשם. אך האתר הגדול והמרשים מכולם הוא טיקאל .(Tikal) אחת משכיות החמדה העולמיות: פירמידות ענק המתנשאות מעל לג'ונגל, מבנים מרשימים, מקדשים, ארמונות וככרות ששמשו לספורט ולפולחן. חלק ניכר מהמונומנטים נוכה מצמחייה, אך רבים מהם עדיין מכוסים ביער עבות. מראה המבנים הלפותים בשורשי הענק הינ מחזה מרהיב עין. טיקאל הינה הזדמנות נפלאה לא רק להשתאות מפלאי ארכיטקטורה והשתלבותם בנוף, אלא גם הזדמנות להציץ פנימה אל עולמם של בני המאיה. תרבות שהיתה ואיננה.
אירועים פולקלוריסטיים:
כל חג קתולי הינו "סיבה למסיבה". יש בחגים הללו הזדמנות להפגין את הבגדים היפים ביותר, ולהשכיח את צרות היום יום בעזרת מוסיקה, מסיכות ואלכוהול. כל חג כזה הינו פרצה דרכה מבצבצות המסורות הפרה קולומביאניות ופורצות החוצה. יפים במיוחד הם חגיגות סנטו תומה שבצ'יציקסטננגו, מדי שנה ב- 16לחודש דצמבר; חג המתים המתקיים ב- 1בנובמבר בכל מקום. מרבית תושבי גואטמלה פוקדים את בתי הקברות, מעיפים עפיפונים ואוכלים סעודת הבראה בחברת המתים. המקומות המפורסמים ביותר הם העיירה סנטיאגו דה סאקאטפקה ויפה מכולם הוא הפסטיבל הנערך בכפר טודוס סנטוס וכולל גם מרוצי סוסים היתוליים. האירוע הפולקלוריסטי הצבעוני מכולם מתקיים מדי שנה בחגיגות השבוע הקדוש של הפסחא, בעיקר בעיר אנטיגואה ובכפר סנטיאגו, וכולל תהלוכות מרשימות, אגב צעידה על מרבדי פרחים ונסורת צבעונית.
גואטמלה ססגונית במיוחד גם בתקופת הקרנבל, המתקיים כל שנה, בחודש פברואר או בראשית מרץ, אך למען האמת, גואטמלה היא חגיגת פולקלור בכל יום מימות השנה.