כתיבה היא פלא, אולי הפלא הגדול ביותר, העסיסי ביותר, וגם המורכב ביותר. עשרים ושתיים אותיות נדרשות לנו כדי להביא את צפונות לבנו, את העדנה והחמה שבתוכנו. הכתיבה בעברית תמיד מתכתבת עם המקורות הקדומים שלנו, עם שפת הקודש. העברית המודרנית הפכפכה, לעתים קדושה ולעתים סוררת. מתייוונת. ממלכדת.
כתיבה בעברית של ימינו היא רב תרבותית ומושפעת מתהליכים שמתרחשים בעולם. הדבר מעלה שאלות רבות, שאין עליהן תשובה ברורה, למשל: האם נכון לכתוב דיאלוגים בשפת הדיבור? כיצד משלבים סלנג בכתיבה? מהי שפה רזה ומתי השפה פיוטית מדי ומשתלטת על הסיפר? אלה שאלות שעולות ונידונות בסדנה של נתנאלה ומעוררות סערה יצירתית. לצד שאלות אלה עולות שאלות קיומיות לא פחות: עד כמה אני מעוניין לחשוף? מה תפקידי כמספר? האם הגיבור שלי חייב להיות ייצוג של עצמי? האם ניתן לכתוב בדיה מוחלטת, או שמקורותיו של כל סיפור מצויים בחיים האישיים?
יש מי שהחשיפה קשה לו והחשש מביקורת מנתב את דרכו האמנותית. אחרים מגיעים לסדנה כדי לקבל כלים וליישם אותם. הם מתמודדים עם הביקורת והופכים אותה מאויב לידיד. דבר אחד משותף לכולם: הרצון לספר סיפור, בין אם הוא קצר או ארוך, עצוב או שמח, מותח, פילוסופי או אירוני, כולנו מתכנסים בסדנת הכתיבה כדי לכתוב טוב יותר.
אז איך עושים זאת?
את אמנות הסיפור המציאו מזמן, אי שם סביב מדורת השבט. מישהו הבין כיצד לעורר עניין בשומעיו, הוא הבין שעליו לקבוע גיבור גדול מהחיים במרכז סיפורו, כזה שמבטא את האני העליון של כל אחד מאיתנו. הוא הבין שעליו לספר לנו מאין בא ואנה מועדות פניו, ואז, באחת, ליצור שבר עמוק בחיי הגיבור. כשהאני העליון שלנו יוצא למסע ומנסה להשיב את הסדר שהופר, או אז אנו מרותקים למספר, ממתינים להכרעת הדין.
את התבנית הזאת אנו מנסים לפצח בסדנה. היא אינה תבנית קלה לפיצוח למרות שיש בה איכויות מתמטיות. אנו מגלים בכל פעם מחדש את המורכבות שמאחורי יצירת עלילה איכותית. לזו מצטרפת מלאכת אפיון הדמויות, מלאכת מחשבת, יש לומר. מה הגיבור שלנו יאמר בכל רגע נתון, כיצד יפעל ובמה יבחר, אלה שאלות שכל כותב נדרש להשיב עליהן בזמן אמת.
אם לא די באלה, אז יש גם את קול המספר ובחירת הגוף, שצריכים לייצב את הטקסט וליצור קשר בלתי אמצעי עם הקורא. ואז מגיע תהליך של שכתוב ועריכה, ותובע נחישות, התמדה, נכונות לשמוע ואובייקטיביות. כל אלה נדרשים כדי להוציא סיפור אחד מני רבים מחשכת המגירה אל אור היום.
אין זה סוד שכתיבה אינה עיסוק נחבא אל הכלים. הכתיבה זקוקה ללבבות פתוחים. אבל המציאות מכה בנו שוב ושוב, החשש מפני דחייה וביקורת, מפני חשיפה, מפני חוסר השלמות האנושית שלנו, כל אלה מקבעים אותנו במלכודת המגירה. בדיוק מהסיבה הזאת אני ממליצה להיעזר בחברותא כדי לצאת לאוויר העולם.
