המרוץ להצלחה 

מאת פנינה מילוא - מאמנת לחיים מלאים www.lifecoacher.co.il

כיום אני יושבת על כסא גלגלים, עובדה ששנתה את מהלך חיי מאישה הולכת , מתנועעת, עצמאית לאישה יושבת, נמוכה ותלויה באחרים . היה עלי למצוא דרכים להתמודד עם המציאות שנכפתה עלי . חלק מהלקוחות שעמם עבדתי נאלם ונעלם כששמע שאני יושבת על כסא גלגלים, אחת הלקוחות שהינה גם חברתי אמרה לי במפורש, משהו שאחרים אולי הרגישו "אינני יכולה לסמוך עליך שתבצעי את עבודתך כראוי " . מלבד הקשיים הלוגיסטיים, הטכניים שהתלוו למצב התלוותה תחושה של חוסר אונים, של בגידת הגוף שאינני יכולה לסמוך עליו. תחושה שלא הייתה מוכרת לי בעבר . התייחסות הסביבה נעה מרחמים, התנתקות וחלק מועט שקבל אותי כמו שאני . בתקופה זו עסקתי בהישרדות ובניסיון לשמור על הקיים . למרות שחלפו כשמונה שנים מאז, אני בתהליך מתמיד של למידה מה אני יכולה ללמוד ולקחת עבור עצמי והאחרים , מאותו אירוע טראומטי שהביאני למצבי הנוכחי .

כל חיי רצתי, רצתי באופן מטפורי, לא הייתי אצנית במובן הפיזי של המילה אלא רצתי על מנת להשיג, להספיק, להגיע מה שיותר רחוק . ליוותה אותי תחושה שאני לא עושה מספיק, לא מצליחה מספיק וניתן לעשות הרבה יותר. הרגשתי פער בין המקום בו אני נמצאת ולמקום שברצוני להגיע , להיות אלופה אולימפית בתחום המקצועי שלי . חייתי מתוך תחושה שהחיים קצרים ויש צורך להספיק כמה שיותר, לדחוס ככל הניתן בתוך סדר היום . אהבתי את אשר עשיתי ואף נהניתי מעצם העשייה, אך אינני זוכרת את עצמי נינוחה נהנית וחווה את הרגע, אלא כולי נמצאת בעשייה ובתכנון העתיד. המחשבה מה ניתן עוד לעשות הטרידה תדיר את מנוחתי . האמנתי שעל מנת להצליח נדרש כישרון ויותר מכך השקעה והתמדה . לא לתת לתירוצים להפריע במהלך המרוץ להגיע לפסגה .

מאותו מקום של הרצון לשפר מיומנויות ולהצליח יותר הגעתי לסדנאות של לנדמרק שהיו חשובות ומשמעותיות, אך אני לקחתי מהם ספור שהפך לספור המעצב של חיי. אחד המרצים בפורום ספר על אלופה אולימפית שנשאלה - כיצד הפכת לכזאת - תשובתה הייתה פשוטה - " ה COACH שלי אמר : את קמה בבוקר מתקלחת, מתלבשת יוצאת לריצה, חוזרת, מתקלחת, מתלבשת ויוצאת לעבודה . ומה קורה כשיורד גשם? הייתה השאלה הבאה תשובתה - ה COACH שלי אמר : את קמה בבוקר מתקלחת, מתלבשת יוצאת לריצה, חוזרת, מתקלחת, מתלבשת ויוצאת לעבודה . ומה קורה כשאת חולה - הוסיף והקשה המראיין ענתה כך - ה COACH שלי אמר : , את קמה בבוקר מתקלחת, מתלבשת יוצאת לריצה, חוזרת, מתקלחת, מתלבשת ויוצאת לעבודה .

לקחתי סיפור זה והפכתי אותו לסיפור המוביל של חיי, האומר: יש להתמיד לא לוותר לא לתת לזוטות כמו שפעת, הרגשת רעה, חולשה וכאב להפריע במרוץ . אולם תוך כדי המרוץ החל גופי לאותת בסימנים של חולשה, הרגשה רעה שפעת שלא הסתיימה . לקחתי פסקי זמן קצרים ביותר לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיק את המרוץ, הייתי בתחושה שאני מגיעה כמעט לפסגה ויש צורך ללחוץ עוד קצת ואז אוכל להרפות . השפעת לא הסתיימה וחליתי בדלקת וירלית של האוזן הפנימית, מחלה הגורמת לסחרחורות וחוסר שיווי משקל. יש משהו סימבולי במחלה הפוגעת באוזן שהוא האיבר המשמש להקשבה כמו גם לשמירה על האיזון ושיווי המשקל שלנו . איבר זה נפגע כי חייתי חיים לא מאוזנים ולא הקשבתי לגוף שצעק "הצילו" עבדתי כ 18 שעות ביום מסביב לשעון , מסדנא לסדנא והכול כדי לציין V על כל התחייבות מקצועית שסיימתי . אך גם בשלב זה עדיין לא הקשבתי לגופי ולא עצרתי, תוך כדי התחלת ההחלמה של הדלקת האוזן התחלתי להרגיש קושי בהליכה ולאחר מסע של בדיקות תוך אשפוז התברר שחליתי בדלקת וירלית בחוט השדרה שהושיבה אותי לבסוף בכסא גלגלים.

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של אשת מקצוע שהייתה במרוץ להצלחה ולהגשמה , אך באמצע מרוץ החיים עצרו אותה כי היא עצמה לא ידעה לעצור בזמן . לא הקשבתי לגופי ולאותות האזהרה שהלכו והחמירו, עד אשר הגוף נאלץ להושיב אותי בכוח בכיסא הגלגלים , היות ולא אפשרתי לעצמי לעצור בדרך אחרת . כיום כשאני מביטה סביבי ורואה את המרוץ המטורף להצלחה, את האינטנסיביות האדירה, התשוקה למצות כל רגע, לדחוס ב 24 שעות היממה הספקי פעילויות של 48 שעות , אני חרדה ומתמלאת חשש. אנו חיים בתקופה של אין סוף אפשרויות, התפתחות טכנולוגית ששפרה את יכולות הביצוע וההספק. השינויים המדהימים המתחוללים בקצב רצחני, והחשש שאם לא נזדרז אנו עלולים להחמיץ את הרכבת, מובנים לי, אלו הם ממאפייניו של העולם בו אנו חיים . אך לא כולם יכולים לעמוד בקצב הזה, לא כולם מסוגלים להיות אלופים אולימפיים , אנו שונים זה מזה צרכינו וערכנו נבדלים זה מזה, על כול אחד מאיתנו למצוא את הדרך המתאימה לו באופן אישי ולו בלבד .

סיפור המדגים זאת מצאתי בספר "אהבה", מאת הסופר ליאו בוסקליה - הסיפור נקרא "בית ספר לחיות" " יום אחד התכנסו בעלי החיים ביער והחליטו לפתוח בית ספר . היו שם ארנב, ציפור, סנאי, דג וצלופח והם יסדו את וועדת החינוך . הארנב עמד על כך שריצה תיכלל בתוכנית הלימודים . הציפור עמדה על כך שתעופה תיכלל בתוכנית הלימודים . הדג עמד על כך ששחייה תיכלל בתוכנית הלימודים . והסנאי על כך שטיפוס על עץ ייכלל בתוכנית הלימודים . הם ריכזו את כל הנושאים הללו וערכו חוברת עם תוכנית הלימודים , ואחר כך עמדו על כך שכל בעלי החיים ישתתפו בכל אחד מהמקצועות שבתוכנית . כתוצאה מכך, אף על פי שהארנב קיבל "מעולה" בריצה, הטיפוס על העץ היה בעיה של ממש עבורו, הוא לא חדל ליפול לאחוריו . עד מהירה הפך להיות מעין פגוע מוח ולא יכול היה עוד לרוץ . הוא גילה שבמקום להגיע ל "מעולה" הוא מקבל רק "מספיק" , ומובן שבטיפוס הוא קיבל "בלתי מספיק" . הציפור הצליחה להפליא במעופה , אולם כשהיה עליה לחפור באדמה לא עלה הדבר בידה. היא תמיד חזרה ושברה את מקורה וכנפיה בלי הרף. עד מהרה השיגה "מספיק" בתעופה, "בלתי מספיק" בחפירה , והיו לה קשיים עצומים בטיפוס על עץ .

כללו של דבר : נושא נאום הפרידה בטקס הסיום של הלימודים היה : צלופח מפגר שכלית , שעשה כל דבר בצורה בינונית . אבל המחנכים היו מאושרים – משום שכולם השתתפו בכול השעורים , ואת שיטות החינוך כינו השכלה רחבה לכל .... "

אני מאמינה כי כולנו יכולים להצליח אם נעבוד נכון נשקיע בכיוון זה אך התוכנית חייבת להיות מתאימה לאדם. לא כולנו אלופים אולימפיים וגם לא חייבים להיות כאלה. השאלה החשובה ביותר היא מי אנחנו? מה היעוד והמשמעות של חיינו? לאן אנו חפצים להגיע? - להיות אוריגינל של עצמנו ולא זיוף או העתק של אחר . הגלוי העצמי הוא תהליך אימוני שבעזרתו ניתן לנסח מטרות ויעדים המחוברים לערכים ולצרכים הספציפיים שלנו. בשנה האחרונה למדתי אימון COACHING ACADEMY ומתאמנת אצל הגב' שרה ארבל , תהליך שאפשר לי לבצע סוף סוף את העצירה שגופי זעק אליה . גם לאחר שחליתי המשכתי לעבוד כאילו לא קרה כלום וזאת כדי להוכיח שהמחלה לא פגעה ביכולתי ולא גרמה לי להיות פחות טובה משהייתי . רק בתהליך האימון יכולתי לקבל את השינוי, לראות את המשמעויות וההשפעה שלו על חיי ולהתחיל ליצור את הזהות החדשה . אני מבינה את החשש לעצור, להקשיב לגוף ולנפש ומודעת לקושי בלקיחת פסק זמן על מנת לבדוק לאן פנינו מועדות .

 העצירה חיונית בתקופה של רצון לשנות כיוון, שינוי אינו יכול להתרחש ללא עצירה , הפסקת המרוץ ותהליך חקירה מקדם. בתהליך זה חשוב להיעזר במאמן הפורש רשת ביטחון מאפשר לשינוי להתרחש ומסייע למאומן לצמוח מתוך הואקום , הריקנות ואי הידיעה . תהליך זה חשוב על מנת שנוכל ליצור את עצמנו מחדש בהתאם לנסיבות חיינו , האפשרויות וההזדמנויות הקיימות . חשיבות האימון בתהליך זה גדולה ביותר שכן לא אחת שמעתי ממאומנים שהם חוששים לעצור שמא יאבדו את התנופה ויתרסקו או שישקעו בחוסר אונים ולא יצליחו להתרומם מעל לקשיים . החשש מובן כמו גם החשש מכאב , עצב, ריקנות, אי ידיעה המוביל רבים מאתנו להתמקדות בעשייה וחיים בעתיד על מנת לברוח מתחושות של חוסר נוחות המלווים את הצמיחה שלנו .