להיות ביחד,לבד. 

אנחנו יושבים ומנהלים שיחה, על איך היה היום בעבודה, ומה עם הלימודים? שיחה של מלמעלה, כן בסוף נדע את כל הפרטים אבל אין לנו מושג איך אתם מרגישים. מה קשה לכם, מה משמח אתכם, לעיתים אנחנו ממש רואים בעיניים שלכם את הקושי והכאב, אבל במילים אין להם מקום.

כולנו מכירים את הסיטואציה הזו, שאנחנו מדברים על הא ודא. זהו נגמר, אין יותר מה לומר, ומגרדים נושא ועוד נושא ומזג האויר וכו'- עד שאפשר ללכת. אז הולכים ואומרים, "היה נחמד", אבל בלב יש ריקנות, ולבדיות.

אנחנו כ''כ קרובים, אכפת לנו אחד מהשני, אז איך זה שאין לנו מושג מה שלומכם?

ולמה זה קורה לנו, היכן שכחנו את היכולת לדבר על דברים שבלב, אלו שמטרידים את מחשבותינו באמת?

ויכול להיות שזה נובע מאהבתנו הגדולה, מרצוננו שהכול יהיה טוב ובסדר אצל כולם. אנחנו מעדיפים לדעת שאתם מסתדרים מאשר לשמוע את הקשיים שלכם. כי אם הם יצופו, נצטרך לחוש גם בעצב שלכם ויש לנו מספיק משלנו. וככול שיותר אוהבים כך יותר קשה לשמוע את האמת על כלל הרגשות שלנו, כי השותפות היא יותר חזקה ולכן תחושת הכאב על הקושי תהיה גדולה יותר.

ואז אנחנו יוצרים גבולות, על מה מותר לדבר ועל מה אסור, אילו רגשות מותר להביע ואילו אסור אפילו להרגיש אותם, שח''ו לא נוציא אותם מהפה.

לעיתים אנחנו ממש משרישים את הקודים של השיחה הזו בתוך המשפחה שלנו, ואז ניתן לראות משפחה שלימה שיושבת ומדברת על הכול חוץ מעל מה שמרגישים.

מה שמעניין, שלאו דווקא רגשות שלילים יאסרו לשיחה, לפעמים דווקא אסור להיות מאושרים. אולי מהסיבה שאם אני אפגין רגש שמח אני אעורר את עצבונו של קרובי שלא זכה במזלי.

וזה חבל.

הסיבה העיקרית היא כמובן שדווקא האהובים עלינו ביותר, חשים בלבדיות שלהם בזמן שהם הכי צריכים אותנו. בזמן כאב שלהם או כשהם על פסגת ההצלחה ורוצים שנהיה יחד איתם בשמחתם.

בנוסף, כמובן שכאשר אנחנו מעמידים מחסומי שיחה , אנחנו גם יוצרים מחסומי הרגשה, ולא מאפשרים לעצמינו לחוש את מה שקורה איתנו עכשיו, לחוות הצלחה,כישלון, עצב,אבל וכו'. זו כמובן ביצה ותרנגולת. לא שחובה להרגיש כל דבר שאנחנו עוברים, לא תמיד זה טוב עבורנו. אבל לעיתים אם נרשה לעצמינו לחוות את מלא עומקו של הרגע נוכל להשתחרר לעתיד יותר שלם עם עצמינו.

מה שעוזר לי, ואולי לכם יש רעיון אחר נוסף. הוא לדבר, דווקא במקומות שבהם נושאי השיחה חיצונים, לספר על חולשות או הצלחות,  על הרגש והחוויה. לא תמיד זה פשוט, מקום שלא הורגל בכך לא מקבל את רגשותיך בצורה פשוטה ויכול להעביר עליהם ביקורת, אז כמובן במינון ובהתאמה. להתחיל לתרגל, להכניס שפה אישית, לאפשר לעצמי ולאהובי להשמיע את מלוא החוויות שהם עוברים, להיות מוכנים לשמוע שרע מאוד או שטוב מאוד. ולזכור שתפקידנו הוא להיות, ולא להציל.

ועל זה גם חשוב לשים דגש, לכל אחד מאיתנו יש את האחריות ליצור לעצמו חיים טובים. כאשר אחד מאיתנו חווה קושי, אנחנו יכולים להיות איתו, בכאב שלו או לחלופין בשמחה שלו. איננו יכולים להחליף אותו ולפתור את בעיותיו. גם אם אנחנו בטוחים שיש לנו את הפתרון האולטימטיבי שלו. כאשר נקשיב ונהיה עם אהובינו ללא הצורך להציל אותם, אלא פשוט להיות איתם. נאפשר להם להוציא לפועל את האחריות שלהם על חייהם וליצור לעצמם חיים יותר טובים בתוך סביבה שאוהבת אותם בכל מצב.

בהצלחה לנו, בלהיות ביחד עד הסוף.