שלט דהוי הכריז "ברוכים הבאים לסנטיאגו דה קובה", העיר השנייה בגודלה בקובה, אל שדה התעופה על שם אנתוניו מסאו. שמו של מסאו, מגיבוריה הלאומיים של קובה וממובילי המלחמות לעצמאותה, מתנוסס כמעט על כל שדרה בקובה, על מתקנים, בתי ספר ודרכים.
קובה זו ארץ הגיבורים הלאומיים. לכל אורך הדרך אפשר להיתקל בשמות הגיבורים הלאומיים, בפסליהם ובמורשתם. נאים, עטורי שפמים וזקנים, לעתים לבושים בלויים ולעתים הדורים בהופעתם. ההיסטוריה מלאה במרימי נס המרידות הגדולות, ההתקוממויות והמהפכות. כזה היה מנואל סספדס, כזה היה חוסה מרטי, כך היה אנתוניו מסאו וכמובן, צ'ה גווארה, קמילו סיינפואגוס וחבריהם, מחוללי המהפכה הקובנית האחרונה.
בחדשות דיברו על סופת הוריקן מאיימת, "וילמה" שמה. סופה שמתפתחת באזור ג'מאייקה, נודדת לעבר צפון מערב ואולי אף תכה את קובה בשוליה המערביים, בפינאר דל ריו ובהוואנה. דיברו על פינוי תושבים בהוואנה ועל כוננות נמשכת הכוללת הפסקות חשמל מרובות, פינוי גזם ומים שעלולים להציף את הדרכים ובעיקר, פחד ודאגה.
אוטובוס מהודר מתוצרת סין קיבל את פנינו והוביל את נוסעי הקבוצה אל מלון "מליה" המפואר בסנטייאגו דה קובה. חשיכה שררה לכל אורך הדרך, פה ושם הבליח פנס, פה ושם מנורת פלורוסנט בהירה. פנס בודד האיר את מדרון הרחוב שנצץ במים, דמות כהה הילכה, גוררת אחריה זוג אופניים ועוד קובני אחד ששתה יותר מידי עצר בצד, אחז בבטנו ורוקן את בני מעיו.
הבוקר למחרת היה לח מאין כמותו ואפילו גשום. מזג האוויר בחודשי מאי - אוקטובר הוא הגשום והלח ביותר בקובה וטומן בחובו סכנת סופות ולחות גבוהה בשל משטר הרוחות והקרבה לים הקריבי.
מדריכה מקומית החלה בהסבריה, לאן נוסעים, מה צפויים לראות ובעיקר, על המהפכה וגיבוריה ועל המונומנטים השונים המנציחים את תולדות המהפכה ואת גיבוריה. ביקשתי ממנה בעדינות את המיקרופון ואמרתי: "ברוכים הבאים לסנטייאגו דה קובה. העיר המזרחית הזו, שהייתה בעבר בירתה של קובה, מקבלת את פנינו ב"ענק" ובמפגש עם "קוקטייל קובני" בלתי רגיל. אז קצת לפני סיפורי המהפכות, לפני הגיבורים וההיסטוריה, אנא שימו לב לעשן השחור הנפלט מעשרות משאיות המובילות את האנשים למחוז חפצם. ראו את האופניים, מרכבות הסוסים והעגלונים, הבחינו במכוניות העתיקות המקרטעות אל יום חדש. שימו לב לדרכים ללא מדרכות. שימו לב לעיר המתעוררת אל בוקר נוסף, לח וגשום, אל בוקר של עבודה או בטלה, תעסוקה או לימודים, בוקר של הזדמנויות חדשות, בוקר קובני".
ואכן, סנטייאגו היא העיר "הקובנית" ביותר הקיימת בקובה. עיר של כ- 400,000 תושבים, רובם שחורים, עיר העבדים לשעבר, מולדת המוסיקה והריקודים הקובניים. עיר בה פרצו מלחמות העצמאות ובה התחוללו המהפכות. תושביה רואים עצמם קובנים אמיתיים ואותנטיים ויש בליבם נגד תושבי הוואנה, העיר שגזלה מהם את הבכורה, העיר המתויירת, המלוקקת כלשונם, העיר בה האזרחים לבנים יותר ומתחנפים יותר לתיירים.
הפסקות החשמל המרובות והגשמים גרמו לסגירתם של מוסדות ומוזיאונים שונים, ואנו שוטטנו בעיר, מדלגים בין שלוליות ומדרכות שבורות, מציצים בפאר עברה המתקלף, בוחנים מספרה ישנה וסופרמרקט ישן ומנסים בכל כוחנו להתחמק מנודניקים קובנים המציעים עיתון למכירה, סיגרים קובנים מוברחים (ומזויפים), עזרה בהדרכה או סתם מתחננים לתרומה. אכן, בוקר של מפגש מיוחד עם קובה, אוכלוסייתה ומנהגיה, סמליה ומזג האוויר שבה.
היום, שבוע לאחר ששבתי הביתה לאחר 12 יום מטריפים בקובה, אני יושב אל מול צג המחשב ומהרהר.
איך קיבלנו הודעות דאוגות מן הבית: "מה קורה עם ווילמה? איך אתם מסתדרים?, כולם בורחים משם ורק אתם, משוגעים, ממשיכים לטייל". ואיך חלפה "ווילמה" לידינו, שוליה הכו בנו במזג אוויר סוער, בערפילים, ברוחות עצומות ובגשמי פתע. "ווילמה" חלפה עברה מדרום לנו, מקורה בים הקריבי ליד ג'מאייקה, משם פנתה צפון מערבה לכיוון חצי האי יוקטן שבמפרץ מכסיקו והדיה הותירו את רישומם בכמה מקומות במערב קובה, בפינאר דל ריו ובהוואנה. ואולם אנו היינו במזרח, ב"אוריינטה". בקובה האמיתית, השחורה, קובה הענייה והנשכחת.
מצודת האימים "קסטיליו דל מורו" התנשאה גבוהה, מבוצרת וניבטת אל עבר הים הקריבי, בסמוך לעיר סנטיאגו. שוטטתי לאורך חומות המצודה, מציץ בין חרכי הירי שלהן אל עבר מפרץ סנטיאגו דה קובה. זוהי אחת ממצודות המגן הרבות שנבנו באי כנגד התקפותיהם החוזרות ונשנות של שודדי הים, אשר הפכו את קובה והמרחב הימי שלה לגן עדן למסעי השוד שלהם. מאז מחצית המאה ה- 16, ולאורך מאה שנה פקדו שודדי הים את חופי הוואנה, מצפון ואת חופי סנטיאגו דה קובה, בדרום מזרח, ובזזו את אוניות הסוחר עמוסות הזהב, הכסף, הסוכר והטבק ושאר הסחורות. השלטון הקולוניאלי הספרדי יצא מגדרו כדי לבצר את חופי האי, לעיתים לשווא.
קובה נחשבה מאז היווסדה לגן עדן. לראשונה, גן עדן טרופי למתנחלים הספרדים אשר הופתעו לגלות בה זהב וטבק, מחצבים עשירים, חופים לבנים ויערות דקל מרהיבים. בהמשך הייתה קובה לגן עדן למגדלי קני סוכר, מגדלי בקר וקפה, ואלו התעשרו כאן והותירו אחריהם מורשת ארכיטקטונית מרשימה בכל מקום בו שהו.
עם התמעטות האוכלוסייה האינדיאנית בקובה (עד כדי היעלמות מוחלטת), בשל דיכוי ומחלות, החלו בעלי החוות לייבא עבדים, לקראת אמצע המאה ה- 16, וקובה הפכה לגן עדן לסוחרי עבדים. מהוואנה שווקו מאות אלפי עבדים אל הקולוניות החדשות של ספרד באמריקה הדרומית וגם ברחבי אמריקה הצפונית. אלו הנותרים בקובה נשלחו אל מטעי הסוכר, אל ה- Ingenio, (אינחניו). זה היה כינויה של חוות הענק לגידול קני סוכר ולכל מה שכרוך בה. ב"אינחניו" עבדו מאות העבדים וחיו, שימרו את תרבותם ומיזגו אותה עם התרבות הלטינית - אירופאית שפגשו מצד האדונים הלבנים, והפכו את המפגש הצבעוני המסעיר הזה לקוקטייל מרתק של אמונה ופולחן, שפה ומנהגים, מוסיקה וריקודים אשר אותם ניתן לראות ולשמוע עד עצם היום הזה.
ב"אינחניו" התפתחה הדת הקובנית המקבילה לנצרות, ה"סנטרייה". זו יובאה ע"י העבדים הפגאניים מאפריקה, טופחה על ידם ונשמרה במחנות העבודה תוך כדי הקבלתה לקדושים הנוצרים שזה מכבר למדו להכיר.
ב"אינחניו" התפתחה תרבות הריקודים שאחר כך השפיעה על כל עולם המחול הקובני. ריקודי פולחן שחורים וריקודי עבדים הכבולים בשלשלאות. עד היום נוהגים לקיים בסנטייאגו דה קובה את קרנבל הריקודים הצבעוני המסורתי בשלהי חודש יולי, ובקרנבל עשרות מופעים אפרו-קובניים מרהיבים.
דרך אגב, הקרנבל נחוג בשלהי יולי, בין התאריכים 25 - 29 ביולי בכל שנה. זו גם הסיבה מדוע פידל קסטרו המהפכן ואנשיו בחרו בתאריך 26 ביולי (1953) לתקוף את המחנה הצבאי של חיילי בטיסטה, "מונקדה" ובכך להכריז על ראשיתה של המהפכה. כנראה רבים מן החיילים נהגו לחגוג ולרקוד וללגום במהלך הקרנבל, ובחסות שכרותם הותקפה המצודה הצבאית.
נסענו אל "מונקדה" גאריסון. כיום זהו בית ספר בו לומדים 3,000 תלמידים. המבנה גדול, חזיתו נקובת הכדורים צהבהבה ומרשימה ובראשו מתנוסס השלט "26 ביולי", זה היה גם שמה של תנועתו של פידל קסטרו, עד שהצליח להפיל את משטרו המושחת של קודמו, פולחנסיו בטיסטה.
את פנינו מקבלת מדריכה מקומית, שחורה ונאווה, נלהבת וחדורת תחושת שליחות. "הנה", היא אומרת, "כך התקדמה שיירת מכוניות המהפכנים בליל ה- 26 ביולי 1953. במכונית השנייה, הכחולה, ישב פידל. המכונית הראשונה עצרה בהוראת זקיף המחנה הצבאי. אי הבנה קלה, וויכוחים, הכוח שבחיפוי פתח באש, כל המחנה ניעור והחלה החגיגה..." כך נסתיימה המהפכה הראשונה של קובה בתולדות המאה ה- 20. מספר חברים נהרגו, עשרות נעצרו ועונו למוות. פידל עצמו הוצג כבלתי שפוי, נשפט, הספיק להכריז במשפטו "ההיסטוריה עוד תשפוט אותי", נשלח ל- 15 שנות מאסר ושוחרר בחנינה לאחר שנתיים. הוא היגר למכסיקו, לרגע לא נח על שמריו, ארגן כוח מורדים חדש ושב על עקבותיו ב- 8 בדצמבר 1956. שוב כישלון, שוב נמלטו שרידי המורדים אל היערות של רכסי הסיירה מאסטרה ובהם פידל קסטרו, צ'ה גווארה וחבריהם, וכך החלה מלחמת הגרילה המתוקשרת ביותר של שנות החמישים, מלחמה שהביאה לנפילת המשטר של בטיסטה ולראשית השינוי בקובה.
במהלך השיטוט במבנה ההיסטורי של מחנה מונקדה פגשנו בצילומים מן העבר, ראינו את חפציהם האישיים של המורדים, את כלי נשקם, את מודל הפריצה למחנה, ואת סמל ניצחון הרוח והנשק על השלטון המושחת. ובכן, בהחלט הצלחה למערכת ההדרכה הקסטרואית ב"מונקדה". מדריכה מוכשרת לחלוטין, הלכנו שבי אחריה וכבר היינו בשלים למהפכה נוספת, לו רק הייתה מורה לנו לעשות כך...
קשה לא להתאהב בקובה לאחר 12 יום מרתקים שכאלה. מזג האוויר הגשום וההפכפך, החום והרטיבות, הסמטאות הצרות והלחות ששלוליות נקוות בדרכיהן, המוסיקה הבוקעת מן הבארים והמועדונים, הקהל הממהר אחר התחבורה הציבורית המצחיקה, ובעיקר, האנשים. הקובנים הם הנכס המעצים ביותר את הביקור בקובה, כך, לכל הפחות, לדעתי. הוסיפו לכך את התפאורה הקריבית, את יערות הגשם העבותים, את מאות אלפי הדונמים של קני הסוכר, את השוורים החורשים או מושכים עגלות איכרים, וקיבלתם את התערובת הקריבית המושלמת, את הקוקטייל הקובני.
מאז ביקורי האחרון בקובה הבחנתי בשינויים רבים שחלו בה. יותר חזיתות של בתים נצבעים ונמרחים בשלל צבעי פסטל, עוד גשרים שתשתיותיהם הונחו לפני מספר שנים ניצבים מתוחים על גבי הדרכים, התחלות בנייה וכדומה. עושה רושם כי קובה, למרות מצבה הכלכלי הקשה ביותר, למרות האמברגו האמריקאי החריף ולמרות משבר האנרגיה, מתחילה להסתגל למצב החדש.
עד לפני 16 שנה נהנתה קובה מקשרי מסחר ענפים עם העולם הקומוניסטי. יצוא סוכר בהיקפים בלתי רגילים לברית המועצות ותנאי סחר עדיפים, קשרי חוץ מעולים במסגרת המדינות הבלתי מזדהות והמשך התבססותו של השלטון הקסטרואי. עם נפילת מסך הברזל שקעה קובה לתהום כלכלית נוראה. ירידה דרמטית בהיקפי הסחר הביאה לשבר כלכלי ולהכרזת מצבי חירום חדשות לבקרים. כך זכרתי את קובה מביקורי הלפני-אחרון, אך לא כך ראיתי את קובה בביקורי הנוכחי.
קרן אונסק"ו, הקרן לשימור אתרי מורשת ותרבות עולמיים מטעם האו"ם, מזרימה כספים רבים לקובה. עיירות וערים לובשות חג, מדרכות מתוקנות, כבישים משופצים וגם הציבור הקובני כבר עייף ממתנות שמלעיטים אותו תיירים כגון עטי כתיבה, פנקסים, סבונים ובקבוקוני שמפו. הם מבקשים את הדבר האמיתי, כסף. "יש לך דולר?", זהו המשפט השני שתשמע מקובני אשר מוצא בך עניין ומפתח עמך שיחה. הילדים הקטנים התרגלו לבקש "און דולאר פר קרמאלו" - מטבע לקניית ממתק.
הגשמים, הרוחות, העננים ובעיקר הלחות הכבדה הכו בנו בימים הבאים. אכן "ווילמה" בשטח. עדיין רחוקה, עדין מתערבלת אי שם בים הקריבי אך בוודאות עושה את דרכה לכיוון מערב, אל חצי האי יוקטן שבמכסיקו. יש קסם מיוחד בעננות מסתורית, יש הרבה התלהבות מגשם טרופי הניתך עליך כאשר הינך שוהה בבריכת השחייה של בית המלון. יש התרגשות וגם סימני שאלה כאשר, על פי התכנית, עלי להוביל קבוצה אל מעבה יערות הגשם ברכס הרי אסקמברה, הרכס המרכזי המוביל בין העיר טרינידאד לעיר סנטה קלארה.
מבט של בוקר אל הרכסים הרחוקים לא בישר טובות. אצלנו, על שפת הים הקריבי שבחוף "אנקון" עדיין רגוע ואולם הרכסים הרחוקים מאיתנו 30 ק"מ בלבד וניבטים אל חלוני מכוסים ענני גשם אפורים וערפילים משוטטים על פסגותיהם.
יצאנו, למרות הכול, אל הכביש המפותל הבלתי אפשרי המוביל לכיוון "טופה דה קוייאנטס", עיירה שלווה שנבנתה כאן בזמנו של בטיסטה לצורך נופש ומרפא.
הדרך לחה ומשובשת, הכביש המרופט כמו נשען על תוואי הדרך. אין מבתר ואין מעקה, אין תמרור ואין סימון, מימין ומשמאל רכסים עטורי ערפילים, לחות מעיקה רובצת על הכביש וצמחיית יער טרופי עבותה מלווה אותנו. מפעם לפעם חולפים על פני איכר מקומי הנוהג בעגלה רתומה לצמד שוורים, איש הרוכב על סוסו או על פני הולכי רגל המשרכים דרכם כמו משום מקום אל שום מקום.
אנו מגיעים אל נקודת המפגש, עוזבים את האוטובוס המפואר ולמרות הלחות והערפילים הכבדים יוצאים לדרך חדשה. והפעם, אל עבר שמורת "גואנייארה", שמורת טבע מרהיבה אליה אנו נוסעים על גבי רכב שטח, ספארי, שהוא בעצם משאית "זיל" סובייטית ישנה אך סוחבת. למדריך הנילווה אלי קוראים יורי, "כן", הוא אומר, "זהו שם רוסי, אבל אני קובני". ולא סתם קובני אלא גאה, פרופסור לבוטניקה (בקובה, כל מורה מכונה "פרופסור"), מכיר היטב את דרכי היער גם בלי עזרת מצ'טות (סכיני יער רחבות המשמשות את האיכרים לקציר ולפילוס דרכי יער" ובעל חיוך משגע אשר, ללא ספק, בלבל גם את הקשוחות שבמטיילות שלי.
לאחר נסיעה של שעה בדרך לא דרך הגענו אל חלקת היער בה נפרדנו מן הרכב והתחלנו במסע רגלי. עצי מימוסה, שיחי קפה, מטעי גויאבה ומיני עצים ושיחים טרופיים היוו תפאורה מושלמת למסע מרתק והזוי אליו יצאנו. הרגשתי מעט מתחושתם של מורדי המהפכה הקובנית שפעלו ממקומות אלו בשלהי שנות החמישים. זו הייתה סביבתם הטבעית, ביערות שכאלו הם הסתתרו ובשבילים כאלו בהם הלכנו, הם פילסו דרכם ליעדי המהפכה השונים. בינות לרכסים ויערות אלו צעדו צ'ה גווארה ולוחמיו בדרכם אל מארב מוצלח שערכו נגד רכבת תחמושת ואספקה של חיילי בטיסטה שהיגיעה אל העירסנטה קלארה, וכאן גם התגבשה המורשת התרבותית והחברתית של המהפכנים, מגדלי הזקן, ה"ברובידו'ס".
מיני פרחים מרהיבים ובעיקר הפרח הלאומי של קובה, השושן הפרפרני הלבן, המדיף ריח משגע כשל יסמין, ליוו את דרכנו. סביבם ריחפו פרפרי ענק צבעוניים וציפורים שחורות מצייצות ברון מהפכני ניתרו בין צמרות העצים.
המסע לאורך נהר הגואנייארה מפגיש את ההלך עם מפלים מרהיבים, עם בריכות מים ועם גשרי עץ מאולתרים (בעצם, בולי עץ שהונחו משני צידי הנהר) עליהם יש לחצות את הנהר הגואש, לעתים תוך הליכה עקב בצד אגודל. מעטה יער הגשם הירוק והמלבלב הסתיר את עין השמים אשר הלכו והתקדרו, עד אשר לקראת סוף הדרך ניתך עלינו גשם טרופי חמים אך שוטף. אכן, יער גשם.
היה עונג בלתי רגיל לקנח את המסע הרטוב והמסתורי הזה בארוחת צהריים נהדרת אשר הוגשה לנו בצל בקתה, ממש במעבה היער, לצלילי הנהר הגואש וברקע קרקורי התרנגולות מן הלול הסמוך ונביחות הכלבים המשוטטים אשר כשכשו בזנבם כל אימת שהשלכנו עצם או חתיכת בשר לעברם.
את הלילה שחלף אחרי אותו יום אני מתקשה לשכוח. אכן לילה הוריקני לכל דבר. "ווילמה" יללה ושרקה כל הלילה, דלתות חדר המלון החדיש נקשו ומטחי גשם טרטרו על חלוני במשך כל הלילה. שנתי נדדה והלחות בחדרי הלכה וכבדה לאחר שהתברר כי, איך לא, יש כאן הפסקת חשמל. אמנם בבתי המלון קיים נוהל גנראטורים המחזיר את מערכת החשמל לסדרה מייד עם הפסקת החשמל, הפעם הנוהל לא פעל.
גיששתי את דרכי באפלת השחר אל דלפק הקבלה, חולף על פני מסדרונות חשוכים ושריקותיה המאיימות של "ווילמה" כמו חתכו באזניי. "מה יהיה?" אני שואל את עצמי. בטחוני העצמי מתחיל להתערער ולבגוד בי. האם "ווילמה" שינתה את כיוונה?
מצאתי את פקיד הקבלה המוטרד ער ועונה לטלפונים בודדים. "יש מצב חירום לאומי, בגלל הסופה" הוא אומר לי. זאת הסיבה להפסקת החשמל היזומה. רק תאורה הכרחית פועלת, וודאי לא מזגנים ודברים זוללי אנרגיה שכאלו.
קובה נמצאת במשבר אנרגיה מתמשך. הדלק חסר, מקורות לאספקת הדלק מתדלדלים וכסף אין. במהלך נסיעה באוטוסטראדה הראשית, נדמה לך כי הנך לבדך. נדיר לחלוף על פני מכונית. מיעוט המכוניות הנוסעות בדרך כאילו מעורר חשד שמא טעית בדרך. המכוניות החולפות פה ושם פולטות תמיד עשן שחור וסמיך, עשן שריחו הכבד ניכר ביותר בסמטאות הערים הצפופות. הדלק וודאי אינו מזוקק כראוי, מערכות הסינון במכוניות בוודאי סתומות וכל זה רק מצטרף לקוקטייל הקובני שלי, שבעצם לא יכול היה להתקיים ללא תופעות מסוג זה.
זה מה שיפה ונדיר בקובה. מעין גלישה בזמן לתקופות הזכורות מלפני חמישים שנה. ימים של צנע, של מחסור, ימים של ארגז קירור הפועל על בלוק קרח, טיח מתקלף, דלות בתפריטי אוכל ובעיקר הרבה פנאי ומרחב. כך גם קובה. ממש מזכירה את מכורתי שאהבתי מלפני חמישים שנה.
לא תמיד היו כך פני הדברים בקובה. עד ראשית שנות החמישים של המאה ה- 20 הייתה קובה בין הארצות העשירות והמובילות בעולם הלטיני. אוכלוסייתה, שמנתה אז כ- 6 מיליון תושבים הייתה משכילה, ההכנסה לנפש הייתה מדורגת במקום השלישי באמריקה הלטינית (אחרי ארגנטינה וונצואלה) המעמד הבינוני שלה הקיף כרבע מכלל אוכלוסייתה ופועלי תעשיית הסוכר היו מאוחדים וזכו לקביעות ולתנאים טובים. כמחצית מתושבי קובה חיו בערים, לרובם היו מכשירי טלפון (יותר מכל אחת מארצות אמריקה הלטינית) וגם רמת הבריאות הייתה מעולה.
ב- 10 במרץ 1952 תפס פולחנסו בטיסטה את השלטון בהפיכה ועורר טלטלה. לא שהאמריקנים היו מעורבים באופן ישיר בהפיכה זו, ואולם הם לא ממש עמדו מנגד ונטו להלך הרוח הקובני הכללי שהגיב להפיכה בסוג מסוים של שוויון נפש.
מכאן ואילך החלו העניינים להתדרדר. בטיסטה צבר מתנגדים מימין ומשמאל ויותר פעילות חתרנית רווחה בחוגי המפלגות הפוליטיות ששללו את חוקיות שלטונו המושחת.
אחד מאותם מתנגדים היה פידל קסטרו, עורך דין צעיר מסנטייאגו דה קובה, בן לאב ספרדי בעל נחלות ענק לגידול סוכר ולאם קובנית-קריאולית שהייתה משרתת בתחילה, פילגשו של האב, ולימים, רעייתו.
השאר הוא היסטוריה. מלחמות ומהפיכות טבען שהן מדרדרות את המצב הכלכלי. עם הצלחת המהפכה הסוציאליסטית של פידל, וברבות השנים, רכשה קובה את אחד מאויביה המושבעים ביותר, והמשפיעים ביותר בעולם. ארצות הברית של אמריקה. האמריקאים לא השלימו מעולם עם היעלמות "החצר האחורית" הנוחה שלהם בקובה, ועם הלאמת רכושם הרב שנותר בה. הממשל בוושינגטון לא קיבל מעולם את העובדה כי אחד ממעוזי הקומוניזם שוכן רק 170 ק"מ מדרום לפלורידה.
כיום משלמת קובה את מחיר המאבק הבין גושי. חרם ארוך שנים מקשה ביותר על חיי הקובנים וכמעט לא מאפ
