סמכות עניינית בתביעות בגין הפרת זכויות קניין רוחני 

נראה כי אין תחום משפטי בו קיימים חוסר הבנה ובלבול לגבי סמכויות הערכאות שונות כמו דיני הקניין הרוחני. פעם אחר פעם נתקלים עורכי הדין המתמחים בתחום בתביעות אשר הוגשו לערכאה שגויה ומצליחים להעביר את ההליך לערכאה המתאימה תוך חיוב הצד השני בהוצאות.

מדוע הנושא כל כך מורכב?

כלל הבסיס הוא כי כאשר סכום התביעה או שוויו של נושא התביעה הוא עד לסכום של 2.5 מיליון ש"ח תוגש התביעה לבית משפט השלום. בכל מקרה אחר יש להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי.

תביעות בקניין רוחני כוללות בדרך כלל שני סוגים של סעדים. צו מניעה אשר יורה למפר לחדול ולהימנע מהמשך הפרת הזכות וסעד כספי בגין הנזקים שגרמו מעשי המפר לנפגע.

כך לדוגמא צלם תובע עיתון אשר עשה שימוש ללא רשות בצילום שלו ומבקש צו מניעה שיורה לעיתון לחדול משימוש בצילום ופיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח.

מאחר וצו המניעה הוא צו שלא ניתן להעריך את שוויו בכסף יש להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי. מאידך, סכום התביעה נמוך מ-2.5 מליון ש"ח ולפיכך יש להגיש את התביעה לבית משפט השלום.

מה עושים?

בית משפט העליון כאשר העניין הגיע לפתחו קבע בעבר כי לאור לשון החוק יש לפצל את התביעות. את התביעה לצו המניעה יש להגיש לבית המשפט המחוזי ואת התביעה הכספית לבית משפט השלום.

המחוקק אשר הבין את האבסורד שבסיטואציה החליט לתקן את החוק ובשנת 2003 חוקק את סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984. הסעיף המנוסח בצורה מסורבלת, קובע כי אשר מוגשת תביעה בענייני קניין רוחני הכוללת גם צו מניעה וגם סעד כספי היא תידון בכל מקרה בבית המשפט המחוזי.

אז מה הבעיה?

בקרב עורכי דין רבים התקבעה התפיסה כי לאור התיקון כל תביעה בקניין רוחני יש להגיש לבית המשפט המחוזי. זה כמובן לא נכון. כך לדוגמא במידה והצלם לא מעוניין בצו מניעה קבוע אלא רק בפיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח עליו להגיש את התביעה לבית משפט השלום.

אולם העניין מורכב עוד יותר. קיימות זכויות קניין רוחני אשר המחוקק קבע כי הן ידונו בכל מקרה בבית המשפט המחוזי. כך לדוגמא קובע החוק כי הסמכות לדון בכל סכסוך שעניינו פטנט או מדגם מסורה באופן ייחודי לבית המשפט המחוזי.

לפיכך, הסמכות לדון בתביעה שעניינה פטנט או מדגם מסורה בכל מקרה לבית המשפט המחוזי גם כאשר התובע אינו עותר לסעד של צו מניעה קבוע.

עניין נוסף אותו יש לבחון טרם הגשת התביעה הוא קיומן של הוראות חוק ספציפיות. כך לדוגמא ישנם מקרים בהם בעקבות יחסי עבודה בין הצדדים או קשר משפחתי בין הצדדים הסמכות לדון בתובענה תהיה מסורה דווקא לבית הדין לעבודה או לבית המשפט לענייני משפחה.