אני מסתכל על חבורת הילדים ההיפראקטיביים שמגיעים מדי שבוע לאימון הקראטה שלי. הם רק שבעה, אבל בהתחלה נראה היה לי שאצטרך איתי עוד שישה מדריכי קראטה כדי להצליח ללמד פה משהו...
שבעה ילדים, שכל אחד מהם הוא גם עולם ומלואו, וגם הר געש שלא מפסיק להתפרץ. והם מתפרצים אחד על השני, ולא יכולים להפסיק.
הקראטה מעניין אותם. בשבילם הוא במה להתפרק קצת מכל משמעת היום-יום בבית הספר. פה מבחינתם – כל מה שאסור היה להם בכיתה – מותר.
זו דרך ארוכה לגייס אותם לתהליך למידה. הדרך ארוכה כי אין לך אפילו שביל. אתה צריך להתחיל לתכנן איך ואיפה הוא בכלל יעבור. אין לך לאן להתקדם לפני זה. יודעים מה? זה גם כאילו שאפילו אין לך נעליים ללכת בהן. כך הרגשתי בהתחלה – חסר יכולת להתחיל את העבודה איתם.
אבל מפעם לפעם – אני מגלה משהו חדש על ילד היפראקטיבי. היום למשל, גיליתי שזה חזק ממנו הרבה יותר, ההיפראקטיביות שלו. זה לא משהו שהוא יכול לשלוט בו, ולא יעזור אם אכעס או אצעק. זה כמו שאצעק על המחשב שלי שלא עושה מה שאני רוצה...
ותזרמו איתי רגע עם המחשבה הזו. עם המחשבה של ילד שנמצא בתוך ילד שהוא לא רוצה להיות בתוכו, ולא יכול לצאת ממנו. הוא גם לא ידע להגיד לנו את זה. זה מה שראיתי היום: ילדים שרוצים להפסיק, אבל לא יכולים.
ראיתי ילד שהעיניים שלו לא נחות לרגע, ולא מתמקדות בכלום, גם אם אני עומד מול הפרצוף שלו ממש. הוא מוסח לחבר שלו, שבדיוק עומד מאחוריי, ובלי יכולת לשלוט בזה שולח לו יד או רגל, רק כדי ליצור איתו תקשורת, שבעיניו היא לגיטימית.
הילד ההיפראקטיבי הוא קורבן של ההיפראקטיביות, לא הבעלים שלה. ויש משמעות גבוהה מאוד לגישה שבה אני, המבוגר, ניגש לילד כזה.
אם באימון אהיה מרוכז בזה שהילדים מנסים להרוס לי את השיעור, ובכוונה מרביצים אחד לשני – לא אהיה מסוגל לתקשר עמם. לעומת זאת, אם אדע שהם משתדלים, אז אוכל להצליח להתרכז בשבב הזה אצלם שנקרא כוונה טובה.
יש להם כוונה טובה. כך הם נולדו. הם פשוט מתקשים להגיע אליה בעולם שלנו, מלא הגירויים הזה. אנחנו לא מאפשרים להם להשתמש בה, כי הם ממוקדים בדברים אחרים, שוליים יותר.
וזו הנקודה שלי. היום הצלחתי לגרום לשבעת הילדים האלו להתמקד. הם ישבו במעגל והקשיבו אחד לשני. לא האמנתי שזה מה שקרה כאן כרגע.
וכחשבתי על מה שעשיתי, הבנתי שבעצם עזרתי להם לקחת הפסקה מעצמם. עזרתי להם לכבות את "מכשירי ההגברה" שלהם לכל מה שקורה סביבם, וסיפקתי להם את ההזדמנות להתמקד במשהו אחד ויחיד: כרית הספוג האדומה.
הם מאוד אוהבים את כרית הספוג האדומה שלי. זה כמו שמציבים אוכל לכלבלב רעב, ואז הוא פתאום שוכח מכל מה שסביבו ומתמקד בחתיכת המזון. סליחה על ההשוואה, אבל דעתו של כלב מוסחת בערך באותה קלות שדעתו של ילד היפראקטיבי מוסחת, זו המציאות. אז מה המזון שאנחנו מציבים לילדים האלה?
רגע לפני שאתם חושבים שאני חושב על ילדים כעל כלבלבים, "מזון" עבורי הוא שם קוד למשהו ערכי מאוד עבורי. עבור כל אחד יש משהו ערכי מאוד שכדי להשיג אותו אנחנו מוכנים לשלם מחיר גבוה. וכך גם לילדים האלו: לכל אחד מהם יש משהו ערכי שעבורו הם יהיו מוכנים לעשות מאמץ נוסף ולהיות קשובים לנו.
העבודה האמיתית היא למצוא את הדבר הזה. באימון שלי אני מצאתי: זו הייתה הכרית האדומה. עם ילדים אחרים שאיתם אני עובד – זה הכישרון של הילד שמרתק אותו, ואז בזה אני משתמש לתהליך.
כל מה שדרוש לנו כדי לעשות תהליך עם ילד, זה לזהות את הדבר החזק הזה שמדבר אליו. כי מיליון ואחד דברים אחרים – פשוט לא מדברים אליו, ולצערנו – לפעמים רק אותם אנחנו רואים.
אם נבין שההיפראקטיביות היא בעצם התנהגות טבעית, שאומרת לנו: "הי, אתם לא מספיק מתאמצים בשבילי כדי לנסות ולבדוק מה נכון לי, ולא לעשות לי רק מה שנכון לכם". איזו אמירה, הא??
אז אני מאמין שיש דברים פשוטים יותר מטיפול פסיכולוגי, ובטח ובטח מטיפול תרופתי. לכו על הכישרון של הילד. לכו על מה שחזק בו. התמקדו במה שעובד אצל הילד, ולא מה שלא עובד אצלו. והוא כבר לבד יצליח לפתור את כל שאר הבעיות שלו.
