א.רקע היסטורי
היהודים הראשונים החלו להגיע למרוקו לראשונה עוד מימי בית ראשון, בשנת 586 לפני הספירה.
המסורת מספרת שיהודים הגיעו למרוקו והקימו שני יישובים, הראשונים שהיו מרכזים חשובים של מסחר בזהב ובמלח -- "סלע" ליד רבאט (עיר הבירה של מרוקו היום) ו"איפראן"
ע"פ המסורת, ההתיישבות היהודית במרוקו התחזקה לאחר חורבן בית שני, במאה הראשונה לספירה (החל משנת 70 לספירה). בעקבות חורבן הבית החל להגיע גל עצום של פליטים יהודיים אל ערי החוף של צפון אפריקה. קשה להעריך את מספרם של הגולים היהודים באותה תקופה, אך ידוע כי צפון-אפריקה הפכה לאחד מהמרכזים היהודיים התוססים ביותר.
בנוסף, שני שבטים, "תריב" ו"חיבר", סירבו להתאסלם ולכן גורשו ע"י הח'ליף עומאר בשנת 634 לספירה.
לאחר מכן היו תחת שלטון עמים שונים, ובמאות השנים האחרונות תחת השלטון המוסלמי והצרפתי.
בכל המצבים, גם בעתות המשבר הנוראים ביותר, שמרו היהודים על מנהגי אבותיהם וחיו חיי תורה ומצוות.
בעת שהוקמה מדינת ישראל, בשנת 1948, חיו במרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, אך שלושה גלי יציאה עיקריים, הקשורים לכיסופיהם לארץ-ישראל מחד גיסא ולאירועים ההיסטוריים בישראל ובמרוקו מאידך גיסא, רוקנו אותה כמעט כליל מיהודיה. לא כל היהודים שהיגרו ממרוקו עלו לישראל: חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת, ואחרים הגיעו לארצות-הברית או לקנדה, אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לישראל ולהישאר בה, למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם.
לאחר הקמת המדינה, בשנות ה-50', עלתה מרבית יהדות מרוקו לארץ ישראל, והשאירה מאחוריה את כל התרבות העשירה של אלפי השנים ,את בתי הכנסת המפוארים, את ספרי הקודש והספרים הרבים והנוספים שנכתבו בערבית , בערבית - מרוקאית ובעברית. חלק גדול מהספרים היגיע לידי מוסלמים שמכרו אותם בחנויות לתיירים.
ב.החיים במרוקו
השכונות בכל עיר מרוקאיות צפופות ומאוכלסות מאוד. לצורך השוואה נוכל להשתמש בסמטאות הצרות של שכונת נחלאות בירושלים, או העיר העתיקה. שכונות אלו נבנו כך במכוון על-מנת להגן על יהודי מרוקו ולבודד אותם מפני הסביבה.
רוב היהודים התגוררו בערים הגדולות. היהודים השתלבו יפה בחיי המלאכה, המסחר ויצירה. לאורך כל התקופה שמרו היהודים על קשרי מסחר ושיתוף פעולה פוריים עם שכניהם הערבים.
בנוסף חי מיעוט יהודי בכפרי ובהרי האטלס (שלוחים). לשלוחים הייתה שפה משלהם- שלוחית (לא דומה בכלל לערבית, ויש המכנים אותה "ברברית").
ג.מסורות
1.החתונה
החינה
הטקס מכונה על שם צמח החינה שהוא אחד משיחי הכופר הגדלים במצרים, בהודו, בצפון אפריקה ועוד, ושממנו מפיקים תמרוק לצביעת השיער או הציפורניים בצבע אדום או צהוב.
יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד. יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד.
את טקס הח?ינה היהודי המסורתי נהגו לערוך לנשים ולגברים בנפרד. בחלק מעדות המזרח נוהגת משפחת החתן להביא לבית הכלה כמה ימים לפני החתונה עלים מיוחדים שאחרי שטוחנים אותם אפשר לצבוע בהם את הידיים והרגלים של הכלה. בטקס החתן והכלה נהגו ללבוש בגדים מפוארים, משובצים בזהב, שעברו בירושה במשפחותיהם. בטקס שנערך לכבוד החתן השתתפו קרוביו וחבריו, ובטקס שנערך לכבוד הכלה השתתפו קרובותיה וחברותיה. במהלך הטקס נמרחה החינה על כפות ידי המשתתפים ולעתים גם על כפות רגליהם.
על פי המנהג המרוקאי, נהוג לחגוג את טקס החינה יום לפני החתונה, בנות המשפחה והחברות מלוות את הכלה למקווה בריקוד ובשירים מסורתיים (פיוטים) בעברית וערבית.
בטקס עצמו הנשים, לובשות תלבושות, שמלות (כפתן) , מבדים מבריקים ויקרים, הרקומים באלמנטים וברקמות מוזהבות ותכשיטים ואביזרים עשירים למיניהם, על ראשיהן כתרים או סרטי שיער תואמים. הגברים, אף הם לובשים כפתן וחובשים לראשיהם כובע בצבע ארגמן הנקרא טראבוש. הערב כולו מוקדש לחתן ולכלה. הזוג יושב יחד, לבוש כמיטב המסורת המרוקאית ואורחיהם משמחים אותם, מברכים ורוקדים ושרים לפניהם.
המימונה
יש הסבורים כי מקור השם מימנה" הוא ממימון, אביו של הרמב"ם. לעומת זאת, יש הסבורים כי מקור השם נגזר מהמילה הערבית "מימון" שמשמעה "מזל". כך או כך, מסמל החג את היום שבו נקרע ים סוף במהלך יציאת מצרים.
לכן הברכה המפורסמת והמסורתית "תרבח'ו ותסעדו" (תרבחו- תרויחו, תצליחו, ותסעדו- שיהיה לכם מזל טוב), כיוון שכולם נהנו מביזת הים, וכל אחגד לקח לעצמו חלק מהים.
כחלק מהמסורת אף הולכים לשפת הים, כיוון שהנס היה על הים.
ממסורות החג- לבישת בגדים יקרים וקישוט השולחן במטבעות כסף וזהב, זכר לביזת הים, הגשת דגים לשולחן, זכר לקריעת ים סוף.
במרוקו נהוג, בין היתר, שהיהודים מביאים למכר מוסלמי סל מלא מטעמים יהודיים של פסח. מסורות אלו מהוות עוד סימן לקשרי הגומלין ושיתופי הפעולה הפורים ששוררים במרוקו בין המוסלמים ליהודים. המכר המוסלמי היה משיב ליהודי בתמורה סל מלא ובו בעיקר חלב, לבן, חמאה, קמח ושמרים. באמצעות השמרים שסופקו ע"י המוסלמים יכלו היהודים לאפות את הלחם במוצאי חג הפסח.
מהקמח נאפה המאכל המסורתי- המופלטה, בצק אפוי הטבול בדבש ובחמאה.
היהודים הראשונים החלו להגיע למרוקו לראשונה עוד מימי בית ראשון, בשנת 586 לפני הספירה.
המסורת מספרת שיהודים הגיעו למרוקו והקימו שני יישובים, הראשונים שהיו מרכזים חשובים של מסחר בזהב ובמלח -- "סלע" ליד רבאט (עיר הבירה של מרוקו היום) ו"איפראן"
ע"פ המסורת, ההתיישבות היהודית במרוקו התחזקה לאחר חורבן בית שני, במאה הראשונה לספירה (החל משנת 70 לספירה). בעקבות חורבן הבית החל להגיע גל עצום של פליטים יהודיים אל ערי החוף של צפון אפריקה. קשה להעריך את מספרם של הגולים היהודים באותה תקופה, אך ידוע כי צפון-אפריקה הפכה לאחד מהמרכזים היהודיים התוססים ביותר.
בנוסף, שני שבטים, "תריב" ו"חיבר", סירבו להתאסלם ולכן גורשו ע"י הח'ליף עומאר בשנת 634 לספירה.
לאחר מכן היו תחת שלטון עמים שונים, ובמאות השנים האחרונות תחת השלטון המוסלמי והצרפתי.
בכל המצבים, גם בעתות המשבר הנוראים ביותר, שמרו היהודים על מנהגי אבותיהם וחיו חיי תורה ומצוות.
בעת שהוקמה מדינת ישראל, בשנת 1948, חיו במרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, אך שלושה גלי יציאה עיקריים, הקשורים לכיסופיהם לארץ-ישראל מחד גיסא ולאירועים ההיסטוריים בישראל ובמרוקו מאידך גיסא, רוקנו אותה כמעט כליל מיהודיה. לא כל היהודים שהיגרו ממרוקו עלו לישראל: חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת, ואחרים הגיעו לארצות-הברית או לקנדה, אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לישראל ולהישאר בה, למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם.
לאחר הקמת המדינה, בשנות ה-50', עלתה מרבית יהדות מרוקו לארץ ישראל, והשאירה מאחוריה את כל התרבות העשירה של אלפי השנים ,את בתי הכנסת המפוארים, את ספרי הקודש והספרים הרבים והנוספים שנכתבו בערבית , בערבית - מרוקאית ובעברית. חלק גדול מהספרים היגיע לידי מוסלמים שמכרו אותם בחנויות לתיירים.
ב.החיים במרוקו
השכונות בכל עיר מרוקאיות צפופות ומאוכלסות מאוד. לצורך השוואה נוכל להשתמש בסמטאות הצרות של שכונת נחלאות בירושלים, או העיר העתיקה. שכונות אלו נבנו כך במכוון על-מנת להגן על יהודי מרוקו ולבודד אותם מפני הסביבה.
רוב היהודים התגוררו בערים הגדולות. היהודים השתלבו יפה בחיי המלאכה, המסחר ויצירה. לאורך כל התקופה שמרו היהודים על קשרי מסחר ושיתוף פעולה פוריים עם שכניהם הערבים.
בנוסף חי מיעוט יהודי בכפרי ובהרי האטלס (שלוחים). לשלוחים הייתה שפה משלהם- שלוחית (לא דומה בכלל לערבית, ויש המכנים אותה "ברברית").
ג.מסורות
1.החתונה
החינה
הטקס מכונה על שם צמח החינה שהוא אחד משיחי הכופר הגדלים במצרים, בהודו, בצפון אפריקה ועוד, ושממנו מפיקים תמרוק לצביעת השיער או הציפורניים בצבע אדום או צהוב.
יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד. יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד.
את טקס הח?ינה היהודי המסורתי נהגו לערוך לנשים ולגברים בנפרד. בחלק מעדות המזרח נוהגת משפחת החתן להביא לבית הכלה כמה ימים לפני החתונה עלים מיוחדים שאחרי שטוחנים אותם אפשר לצבוע בהם את הידיים והרגלים של הכלה. בטקס החתן והכלה נהגו ללבוש בגדים מפוארים, משובצים בזהב, שעברו בירושה במשפחותיהם. בטקס שנערך לכבוד החתן השתתפו קרוביו וחבריו, ובטקס שנערך לכבוד הכלה השתתפו קרובותיה וחברותיה. במהלך הטקס נמרחה החינה על כפות ידי המשתתפים ולעתים גם על כפות רגליהם.
על פי המנהג המרוקאי, נהוג לחגוג את טקס החינה יום לפני החתונה, בנות המשפחה והחברות מלוות את הכלה למקווה בריקוד ובשירים מסורתיים (פיוטים) בעברית וערבית.
בטקס עצמו הנשים, לובשות תלבושות, שמלות (כפתן) , מבדים מבריקים ויקרים, הרקומים באלמנטים וברקמות מוזהבות ותכשיטים ואביזרים עשירים למיניהם, על ראשיהן כתרים או סרטי שיער תואמים. הגברים, אף הם לובשים כפתן וחובשים לראשיהם כובע בצבע ארגמן הנקרא טראבוש. הערב כולו מוקדש לחתן ולכלה. הזוג יושב יחד, לבוש כמיטב המסורת המרוקאית ואורחיהם משמחים אותם, מברכים ורוקדים ושרים לפניהם.
המימונה
יש הסבורים כי מקור השם מימנה" הוא ממימון, אביו של הרמב"ם. לעומת זאת, יש הסבורים כי מקור השם נגזר מהמילה הערבית "מימון" שמשמעה "מזל". כך או כך, מסמל החג את היום שבו נקרע ים סוף במהלך יציאת מצרים.
לכן הברכה המפורסמת והמסורתית "תרבח'ו ותסעדו" (תרבחו- תרויחו, תצליחו, ותסעדו- שיהיה לכם מזל טוב), כיוון שכולם נהנו מביזת הים, וכל אחגד לקח לעצמו חלק מהים.
כחלק מהמסורת אף הולכים לשפת הים, כיוון שהנס היה על הים.
ממסורות החג- לבישת בגדים יקרים וקישוט השולחן במטבעות כסף וזהב, זכר לביזת הים, הגשת דגים לשולחן, זכר לקריעת ים סוף.
במרוקו נהוג, בין היתר, שהיהודים מביאים למכר מוסלמי סל מלא מטעמים יהודיים של פסח. מסורות אלו מהוות עוד סימן לקשרי הגומלין ושיתופי הפעולה הפורים ששוררים במרוקו בין המוסלמים ליהודים. המכר המוסלמי היה משיב ליהודי בתמורה סל מלא ובו בעיקר חלב, לבן, חמאה, קמח ושמרים. באמצעות השמרים שסופקו ע"י המוסלמים יכלו היהודים לאפות את הלחם במוצאי חג הפסח.
מהקמח נאפה המאכל המסורתי- המופלטה, בצק אפוי הטבול בדבש ובחמאה.
