כישרון וכישורים - התרנגולת הביצה והחביתה בממלכת התדמית 

נקודת המוצא לתכנון בניין - כמו שיר, כמו ציור, כמו מאמר - מוכתבת על ידי גורמים רבים כמו: צרכים, מטרות, חוקים, כללים, זמן, מקום ועוד כל מיני מושגים משעממים. אף על פי כן, הדבר הראשון שעולה לנו במוח הוא איזושהי צורה, שבדרך כלל נשארת איתנו לאורך כל התהליך.

לנטייה האנושית הזאת - לדמיין צורה שמקבלת צורה לפני שהתוכן מקבל תוכן - אין לכאורה שום השפעה שלילית על היצירה, אלא אם כן,  היא מאבדת פרופורציה, משתלטת על המצב, ומאלצת אותנו כיוצרים להשתעבד לה ולהתפשר על חשבון מרכיבים אחרים, בדרך כלל לא פחות חשובים. 

היכולת להימנע מהשתלטות הטפל על העיקר היא בדיוק מה שמבדיל מקצוען מחובבן. בעוד שמקצוען הוא מי שמצליח להשיג תוצאות טובות במינימום של זמן - פשוט משום שזמן נמדד בכסף - לחובבן יש פטור מכך, והפרבילגיה לקחת את הזמן בסטלבט היא בעצם העניין. 

אני נזכר, שכאשר התבקשתי להגיש הצעת מחיר לתכנון הבית הראשון בחיי המקצועיים, הגעתי לסכומים אסטרונומיים ולאחר התחבטויות רבות. היום אני יכול לבצע את מה שגזל ממני אז כשישה חודשי עבודה אינטנסיביים, ביומיים, ובאיכות טובה לאין שיעור.

כדי לרדת באופן רציני יותר לנבכי המקצוענות, אני מציע להבדיל בי שתי נגזרות של השורש כ.ש.ר - ואני לא מתכוון לעירוב בין חלב לבשר - אלא להבדל העקרוני בין "כישרון" ו"כישורים". עם כישרון, כמובן צריך להיוולד, בעוד שכישורים ניתן לרכוש תוך כדי לימוד והתנסות. כששניהם חיים ביחד הם מבטיחים מקצוענות... בנפרד הם מהווים בעיה. 

לעומת מקצועות טכניים, כמו תיקון מכונות כביסה, אינסטלציה או חשמלאות, שבהם ניתן להסתפק בלימוד של מספר שנים וניסיון של כמה התחשמלויות, העשייה היצירתית דורשת קודם כל כישרון, שהרי אחרת אין לנו שום יתרון יחסי. השאלה היא - האם כדי לתכנן בניין צריך להיוולד אדריכל, או כדי לכתוב מאמר צריך להיוולד סופר? כיצד בכל זאת קורה שמרבית בני האדם מצליחים איכשהו לעצב את ביתם, כל סטודנט מצליח לכתוב (או להעתיק) עבודה סמינריונית, וכל עקר בית מצליח לכבס, לחנך את ילדיו ולבשל?

 

יתירה מכך, עובדה ידועה היא שיוצרים מוכשרים כמו פראנק לויד רייט, לה קורבוזייה או טדאו אנדו, הגיעו לאן שהגיעו גם בלי לסיים בית ספר לאדריכלות. מצד שני - התבוננות סביבינו מצביעה על כך שהכישרון פוסח באופן עקבי על מרבית האדריכלים, ואם תרצו - גם על מרבית המעצבים הציירים, הפסלים, הסופרים ועורכי הדין. 

כדי להבין את השפעת ההתחלה על האמצע ובעיקר על הסוף, ניתן להביא דוגמאות מתחומים אחרים. למשל: אם התחלתם ויכוח במשפט "לא מעניין אותי מה אתה חושב", עדיף לדבר עם עצמך; אם פותחים במלחמה ללא סיבה טובה, אין מוטיבציה לנצח וסביר להניח שתפסיד; אם מתחילים את החיים באריתריאה, סביר להניח שתסיים אותם בתחנה המרכזית, או בבית המעצר של מחלקת ההגירה; ואם מתחילים סיפור במשפט "היה היה נסיך יפה תואר", הוא יסתיים כמעט בטוח במשפט "והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה".

למרות שבהתחלה שכזאת יש משהו בטוח, אין מצב שהיא תגרום כיום למישהו לרצות לשמוע את הסוף. בעידן הגימיקים והצ'ופרים עדיף להשתמש במשהו מקורי וסוחף - שיגרום למי שכבר שם, לרוץ איתך  לאורך כל הדרך, וגם קצת אחרי. הבעיה היא שהחיפוש אחר משהו מקורי ומפתיע גוזל חלק ניכר מאיתנו אל מחוזות ההעתקה, כלומר אל מכת הפלגיאטים. 

גניבות היו קיימות כמובן גם קודם - באדריכלות כמו בספרות, במוזיקה, או בכתיבה. אבל היום, בעידן ה ,copy and paste- כאשר הכל זמין, זורם וצורם - פשוט "מעתיקים", או בלשון קמוצה "מצטטים".

הדוגמה הגרועה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא האדריכלות הפוסט-מודרנית שעודדה "ציטוט היסטוריוגרפי" מתוך כוונה לאזכר את תכני העבר, אבל שכחה עם מי יש לה עסק. הרעיון ששיחרר למעשה את כל תחומי היצירה מהכבלים העייפים של המודרניזם הקפדני עד שיעמום, פורש באופן שגוי, בעיקר על ידי כאלה שלא נולדו עם כישרון. 

בקולנוע ובספרות זה התבטא בעירוב זמנים מעצבן (אך נסבל), וירידה לפרטים "מעוררי מחשבה". אבל באדריכלות שאיתה צריך לחיות יום יום, הקטסטרופה ממש חגגה. התסמין הנפוץ עד פתטיות התבטא בשיבוץ סתמי של מרכיבים חזותיים חסרי תוכן - גמלונים שאינם נושאים שום גג, קשתות מדומות ועמודים "חארטה" שאינם נושאים שום תקרה - וכל זאת כאילו אנחנו (היהודים) אמורים לזכור לטובה את חורבן בית המקדש, את דיכוי מרד בר-כוכבא, ולהבדיל - את צליבת "הבן, האב ורוח הקודש". 

וכאילו לא די בכך, עידן האינטרנט שפרץ את כל גבולות היצירה, יוצר כיום מצב שבו יוצרים חסרי כישורים (אבל עם לא מעט כישרון) הופכים בן יום לארכי-סטארים מבוקשים רק על סמך פרסום קל של הדמיות מחשב שבוצעו על ידי גרפיקאי מיומן, והן מצליחות לתעתע בנו כאילו מדובר באיזושהי "המצאת המאה", גם כשאין מאחוריהן שום רעיון של ממש. כל זאת, כמובן כאשר בעלי הכישורים ה"בנאליים" נשארים מחוץ לתמונה ומגרדים את יומם ברדיפה סיזיפית אחרי מעט פרנסה.

טישטוש ההבדל בין כישרון לכישורים (או להיפך) מתרחש כיום הלכה למעשה על כל צג מחשב, כאשר תוכנות חכמות מציעות למשתמש רעיונות ואפקטים שהוא לא יכול לחלום עליהם בעצמו, גם לא כשיש לו כישרון. במצב כזה - המחשב מתמוגג, התוכן מתפוגג - ולך תדע מיהו בעל הכישרון שהמציא, ומיהו בעל הכישורים שהעתיק.

מה בעצם קורה פה? הנה הסבר "מדעי". כל מי שמבשל יודע שבעוד שבישול סובל ואפילו מעדיף אילתורים - אפייה מאולתרת עלולה להסתיים במקרה הטוב במשהו בטעם לחם, או במקרה הפחות טוב במשהו שמזכיר פיתה או בונזו. 

אני מתכוון לכך שתהליך אפייה של עוגה אינו שונה בהרבה מתכנון בניין. בשני המקרים מדובר בסדר כמעט קבוע של פעולות, שמביאים אותך מנקודה A לנקודה B. למשל - אם לוקחים ביצה, שוברים את קליפתה, טורפים את תוכנה, מטגנים את הבלילה - מקבלים חביתה. זה בדוק. 

השאלה היא, אם לא היינו רוצים שהחביתה תהיה גם טעימה, לא שמנה מדי ונאת מראה.  

כדי שחביתה תהיה טעימה יותר, עדיף לבחור "ביצת חופש" - כזאת שהצהוב שלה כתום; להוסיף לה קצת מלח תוך כדי ערבוב, לטגן אותה בשמן זית או בחמאה במקום בשמן שטיגנו בו שלשום צ'יפס, להפוך אותה בזמן, ולתת לה טיגון קל נוסף כדי שתיטפח. 

ואם אנחנו מתעקשים לקרוא לחביתה "אומלט" - מטגנים קצת בצל, קוצצים פטרוזיליה או כוסברה, מוסיפים יותר מלח גם בשביל הירק, מכסים את המחבת לאחר ההיפוך כדי שלא תישאר בפנים רטיבות, ומגישים.

ההבדל בין הפעולות הקבועות שבלעדיהן לא ניתן להשלים את התהליך, לבין הפעולות המשתנות שמוסיפות לו את טעמו הייחודי, מבטא בדיוק את ההבדל המהותי בין כישורים לכישרון.

כלומר - כאשר אנחנו מרחיבים את מעגל הפעולות הקבועות ומוסיפים לה (בהדרגה, כדי שהאגו לא יתפח) גם פעולות משתנות, אנחנו מבצעים למעשה פעולת המרה של כישרון (או היעדר כישרון) בכישורים. 

וכן, יש כמובן הבדל מהותי בין עוגה שנאפית בבית לבין עוגות שיצאו מפס הייצור. בעוד שהראשונה דומה למבנה שמתוכנן במיוחד בהתאמה לצרכים, השנייה דומה יותר למבנה מתועש.

לאורו העמום של תהליך תיעוש העיצוב באמצעות תוכנות מחשב חכמות, אנחנו עדים לסוף עידן הכישרון, ותחיית עידן הכישורים, שכנראה יחיו "באושר ובעושר" עוד שנים רבות; אלא אם כן, מישהו עם כישרון יצליח לשנות את המציאות.