הזעם של המילואימניקים, מגובה ע"י רוחות המלחמה שהיתה, מחפשים את החוליה החלשה במערך הפוליטי.
ציפי לבני (קדימה), אהוד ברק (עבודה) - איש איש ממניעיו הוא, הם מטרה לגיטימית אך ספק אם ישברו. ביקורת מערכתית - לא פחות חשובה, חותכת, ברורה, מאשר ביקורת אישית.
* מאת: עו"ד פכטר אברהם
בשני מאמרים שפרסמתי: "אולמרטגרד" ו"מנהיגות ודוגמא אישית" - פירטתי בהרחבה את התכונות הנדרשות למנהיגות צבאית, אזרחית ובמיוחד לאחריות ודוגמא אישית בשדה הקרב ולאחריו.
בודדים הפוליטיקאים שניתן להצביע עליהם, שלקחו אחריות ונתנו דוגמא לאחרים, עם נטילת אחריות בשל טעויות ומשגים במעשיהם או מחדלים שהיו שותפים להם בפועל, במעשה או בהחלטה - שנטלו אחריות והתפטרו.
המסורת הזו של אחריות, דוגמא אישית, כפי שאנו מצפים ממנהיגינו, לא נפוצה במקומותינו, דוגמת יפן, ארצות אירופה ומדי פעם בארה"ב ולכן אין לפנינו הרבה דוגמאות בתחום זה וחבל.
גם המערכת הצבאית לא יכולה לספק לנו שפע של דוגמאות בתחום זה, והתפטרות מספר קצינים בכירים, לאחר מלחמת לבנון השניה לא צריכה להטעות אותנו. כל המתפטרים האוגדונרים, אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל, שר הביטחון - נאלצו להתפטר, וגם אז נתנו הרגשה שהם קרבן של המערכת, שהם לא אשמים והפנו את האצבע כלפי מעלה. אז עקרונית הם צודקים - שראש הפירמידה, נושא בנטל האחריות המרבי, הכללי והלאומי, להנהגה, להישגים ולכישלונות של הממשלה, אבל אסור שהם יטעו וגם אנחנו - שבכך הם פטורים מחלקם באחריות ובמחדלים של מלחמת לבנון השניה. כל המפוטרים והמתפטרים - נשאו בנטל ועזיבתם מוצדקת ומגובה במחדליהם. חבל שאיש מהם - לא קם בזמן אמת, התריע, הציע, פנה לראש הממשלה, "הפך שולחנות" או איים בהתפטרות, כשראה שאנו הולכים לקראת קטסטרופה - לכך אנו מצפים מאלופינו ושרינו.
גם ועדת אגרנט, לחקר אירועי מלחמת יום הכיפורים וגם ועדת כהן - לחקר אירועי סברה ושתילא במלחמת לבנון הגדולה, לא פתרו את הבעיה הספציפית של נטילת אחריות על מחדלים וטעויות.
ועדת אגרנט - הפליגה בהגזמתה וטעותה בכך שפטרה את הדרג המדיני מאחריות כוללת ואישית למחדל הקשה של יום כיפור - וברוח זו הלכו ראש אמ"ן וסגנו דאז, וחמקו מנטילת האשמה ולכן האחריות הקשה והמעיקה מצפונית ומוסרית - נפלה על הרמטכ"ל לבד, שלא בצדק ולא ביושר, והחישה ללא ספק את מותו של הרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר.
מי שהפיל בסופו של דבר את הממשלה בראשות גולדה מאיר שהיתה אחראית למחדל יום הכיפורים, היה הציבור ומערכת המחאה הבלתי נשכחת ונלאית, של המילואימניקים, הציבור הרחב ומשפחות החיילים, הנעדרים וההרוגים.
ועדת וינוגרד - (שלהבדיל מועדת אגרנט), יש לה מנדט לחקור את הדרג המדיני, צבאי ואת האינטראקציה ביניהם, לרבות דרך קבלות ההחלטות, תתייחס בוודאות לא רק להחלטות ודרך קבלתן, אלא גם לניתוח האירועים והעובדות שהיו בפני הממשלה ערב ובשעת קבלת ההחלטות ותוצאותיהן בשטח וההשלכות הצבאיות והמדיניות שנבעו מהן.
לכן הדרג המדיני והצבאי, הפעם, לא יוכלו להתחמק אלא יאלצו לעמוד מול הראי ולראות עצמם, כאילו הם הם יצאו ממצרים ולתת דו"ח לציבור.
השאלה המרכזית, שאנו מצפים לשמוע אינה באמור בדו"ח, אלא באמור בהתנהגות ובהתייחסות מנהיגי הקואליציה ואנשי הציבור למהלכים העתידיים לאחר פרסום הדו"ח.
הגב' ציפי לבני, שרת החוץ בקדימה, עשתה שריר והקימה קצת גלים, כאשר לאחר דו"ח הביניים קראה לאולמרט לקחת אחריות ולהתפטר, אך נשארה בממשלתו, כדי לשמור על עצמה תפקידה והקריירה הפוליטית שלה. אז נכון, שההתפטרות שלה היתה מוסיפה לה נקודות זכות אישיות וערכיות, אבל מותירה אותה מחוץ למשחק הפוליטי ומחוץ ליכולת להשפיע, ולכן בעיני מקורבי ראש הממשלה, היא נחשבת עדיין מסוכנת וחתרנית.
הפגישה שלה עם נציגי המילואימניקים והמשפחות השכולות מרגיזה את "המקורבים" אבל להערכתי, היא פועלת נכון ובצדק שהרי אלה הנציגים של המוחים מהציבור, הם שנשאו בנטל המלחמה ובנטל התוצאות, כך שגם מוסרית וגם ציבורית טוב עושה ציפי לפני שנפגשת איתם ושומעת את זעקתם.
להערכתי - שגה אולמרט אישית ואולי בעצת "מקורביו" שלא נפגש עם נציגות החיילים וההורים השכולים, שגה כאשר לא הסכים לקבל לידיו את הדו"ח האלטרנטיבי שלהם, ובכך היה מגלה מנהיגות אמיתית ואומץ לב ציבורי ופוליטי להתייצב ולשמוע מפי אלה שעשו את המלחמה ונושאים בצלקות שלה, על סמך החלטותיו והוראותיו.
איש לא היה מצפה ממנו שבאותו רגע של המפגש, יקבל את כל טענותיהם ויקח על עצמו את כל האחריות, אבל לא להיפגש איתם ולדחותם, מראה על מנהיגות פגומה, לא ערכית ופחד לעמוד מול מצפונו.
התגובה שפרסמו "המקורבים" ללשכת ראש הממשלה דהיינו, יועציו ומלחכי הפנכה, שאילו המ"פים היו משקיעים במלחמה את אותה אנרגיה כמו במחאה, היו תוצאות טובות יותר, היא שיא הציניות, החוצפה, דברי ההבל וכרסום בערך מנהיגות פוליטית.
כבר בדו"ח הביניים של וועדת ווינוגרד, נשמעה למעשה התוצאה והפתרון לאמור: הציבור הוא שצריך להכריע. בדו"ח הסופי לא יהיה שינוי מהותי, שוב הציבור ייקרא להחליט, להשפיע ולהכריע בסוגיה. וכבר כתבתי על כך - ביקורת מערכתית, לא פחות כואבת, חותכת וברורה מאשר ביקורת אישית - שהרי בראש כל מערכת עומדת דמות שנושאת באחריות ובנטל התפקיד לחיוב ולשלילה.
האם נציגינו בכנסת יעשו זאת, ספק רב, האם מנהיגי המפלגות יעשו זאת, בספק רב, האם בתוך מפלגות קדימה יש מספיק כוח כדי להדיח את אולמרט, או להחליפו ולהישאר בשלטון, לא נראה באופק.
ההערכות שברק יעשה קומבינה כלשהי (בנוסח ממשלת חירום) או ימצא דרך עוקפת, כדי גם להישאר בממשלה וגם לקבוע בחירות מוקדמות לכנסת - אפשרית אך לא בטוחה ולא הייתי מהמר עליה.
הפחד של כולם הוא בנימין נתניהו - המוביל בכל הסקרים בראש הליכוד והימין, וגם באופן אישי נגד כל האחרים, כך שהוא היחיד שמאחד את כל האחרים, בעד השארות בממשלה כנראה בראשות אולמרט. ולכן האופציה של בחירות מוקדמות או קבועות מראש, אומנם קיימת אך מסוכנת לאולמרט ולברק.
כך יכול לצאת שהפחד מביבי - הוא קרש ההצלה של אולמרט וזה מראה עד כמה אכזרית וצינית יכולה להיות הפוליטיקה שלנו, הבנויה מקואליציה של רסיסי מפלגות.
הדו"ח ייצא - הציבור ישתולל, התקשורת תנתח, הפרשנים ידרשו מעשים, והשיירה תמשיך לנוע.
כולם עסוקים ביום שאחרי מעניין מה יהיה חודש אחרי. אותה ממשלה, אותם מנהיגים או שינוי קוסמטי קטן. נראה שנצטרך לחכות עם ההכרעות הגדולות לבחירות הקרובות.
והערות לסיום:
1. הראיון עם חיים רמון, המשנה לראש הממשלה, בעיתוי מתוזמן לפני הועדה, שהתבסס כולו על "מקורות זרים" - היה פתטי, מעליב ופוגע באינטליגנציה בסיסית. במיוחד, נעלבתי בשבילו לשמוע את הנימוקים והסברים המתבססים כמובן על מקורות זרים.
2. יש להפוך את הקטע הזה למערכון או סטנד אפ, לארץ נהדרת.
3. הנשיקה עם הלשון לחיילת, ערב ההחלטה על המלחמה היתה לפי מקורות זרים. חבל שלא טען זאת במשפט, היה לו סיכוי טוב לצאת זכאי, כמובן על פי מקורות זרים.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
