אימון לסליחה 

אני סולח לעצמי על כך שאינני מושלם.... לא תמיד הייתי אמיץ כמו שרציתי להיות, לעיתים אני פושע בעצלנות, לפעמים בטיפשות, מפעם לפעם אני מזניח את הופעתי, אני משנורר סיגריות גם אחרי גיל 40, אין לי טיימינג טוב בבדיחות, מוזיקה או ריקוד. לעיתיים אני חוטא בהססנות, חשדנות, ציניות, גמלוניות. אני נראה אתלט אבל זאת אחיזת עיניים, כל ספורט שיש בו הזעה מיותר בעיניי. בגילי כבר הייתי צריך להיות עשיר יותר, מפורסם יותר, מוערך יותר.

אני יכול לכתוב לפחות עוד 10,000 מילים על מה אני סולח לעצמי אבל זאת כבר תהייה הלקאה עצמית או פורנוגרפיה אישיותית או....... למה אני תמיד צריך לחפש עוד ביטוי כדי להעצים את המסר? אני סולח לעצמי על עודף מלל.  

אני סולח לעצמי היום ואסלח לעצמי גם מחר כי אין שום סיכוי שלפתע ההפוך למושלם או שאצליח לעמוד בציפיות שיש לי מעצמי. אולי נולדתי תינוק מושלם אבל מאז שאני זוכר את עצמי אני מזהה בי סימנים מדאיגים של קינאה וחמדנות. אני סולח לעצמי כי אחרת לא הייתי יכול לצאת מהבית ולהראות את פני בציבור. אני סולח לעצמי שלמרות כל ההתפתחות האישית שעברתי בעשרים השנים האחרונות נשארתי אדם מאוד לא מושלם.  

אני לא מדבר על סליחה במובן הדתי. הסליחה שלי היא ההפך מסליחה נוצרית. אני לא כומר ואין לי צורך בכומר. אין לי תא וידויים ואני לא יודע להעניק מחילה לאף אחד. הסליחה שלי היא ביני ובין עצמי, וכאשר שם נוצר רוגע ושלום יש אפשרות שאוכל להגיע למצב דומה גם עם האחרים. הסליחה שלי גם לא יהודית. זה לא יום כיפור אני לא הולך להתפלל בבית כנסת ומבקש מחילה מאלוהים פעם בשנה ואני גם עוד לא מוכן עדיין לצאת לבקש מחילה מאחרים עד שאני יודע לסלוח לעצמי בכל יום מחדש.  

אם הייתי יכול לארוז את הסליחה העצמית הזאת בבקבוק מעוצב ותוסס ולמכור אותה בסופרמרקט הייתי יכול להיות הרבה יותר גדול מקוקה קולה. הסליחה העצמית שלי טובה לא רק נגד כאב בטן, הסליחה העצמית שלי טובה נגד מתח, חרדה, שרירים תפוסים, דיכאון, עייפות, חוסר תאבון, סרטן.  

אני עדיין מחפש בקבוק מעוצב אבל בתפקידי כמאמן לחיים כבר מרשה לעצמי להציע את הסליחה העצמית למתאמנים שלי. לפני שהם באים לדרוש סליחה מאחרים, לפני שהם יוצאים למסע/ בקשת מחילה מאחרים אני מבקש מהם לסלוח לעצמם על חוסר המושלמות שלהם. סליחה אמיתית, כזו שמובילה לקבלה עצמית, לרוגע ושלווה ומאפשרת לראות את העולם בלי הפילטרים של הכעס, דאגות, אכזבה וכאב. רק אז הם יוכלו להתגבר על הצורך לקבל סליחה מהאחר (סליחה שלא תמיד מגיעה) רק אז אפשר לומר סליחה לאחרים ובאמת להתכוון לכך.  

בדרך כלל המתאמנים שלי מעדיפים לדבר על העוול הנורא שעשו להם אנשים אחרים (הורים, בוס, חברים מהלימודים... ) או על הדברים שהם עוללו לאחרים (הורים, בוס, חברים מהלימודים... ). אני שמח לראות איתם את הדברים אבל מתעקש בשלב ראשון לא להכניס אנשים נוספים לחדר. מספיקים שניים, המאמן והמתאמן, ועד שהמתאמן שלי לא יסלח לעצמו הוא לא ידע לסלוח לאחרים. עד שהמתאמן שלי לא יגע ברגע השליו הזה שבו הוא מקבל את עצמו כמו שהוא הוא לא יוכל לקבל אחרים.  

בעצם עד עכשיו דיברתי רק על החלק הראשון של הסליחה, כלומר על היכולת לקבל את עצמי כמו שאני עם כל הפגמים המולדים או הנרכשים לאורך החיים. אבל יש גם חלק שני חשוב באותה מידה. החלק שבו אני מתחייב להתפתחות אישית ורוחנית, החלק שבו אני לוקח אחריות על מעשי ומתחייב ללמוד מניסיון העבר ולהשתפר בעתיד. אם לא אעשה כך אראה בעיני עצמי כנוכל המשתמש בסליחה ולא באמת מתכוון לכך, ועל זה אני לא מתכוון לסלוח לעצמי.