לא עושים ולא שמים - על עושר לשוני 

אחד המרכיבים המשמעותיים בשפה שלנו הוא העושר הלשוני - היכולת להתבטא ברהיטות ובאופן קולח, ולהשתמש בשפה באופן גמיש, מגוון ומעניין ככלי להבעה ולביטוי עצמי. עושר לשוני מאפשר לי לומר אותו דבר בכמה אופנים ובכמה דרכים, בהתאם לסיטואציה התקשורתית. השפה העברית משופעת במילים נרדפות ובמבנים מיוחדים (כמו ניבים ופתגמים), אשר השימוש בהם מאפשר להביע באופן מלא ומדויק רעיונות, מחשבות, רצונות וכוונות. העושר השפתי מייצג עושר רעיוני, מנטאלי, ועולם ידע רחב ושופע.

מילים נרדפות הן מילים בעלות משמעות זהה או דומה, המאפשרות להביע את אותה משמעות (כמעט) בכמה אפשרויות. אפשר לומר: "ירח - לבנה - המאור הקטן", וגם "גבוה - רם - נישא", וגם "נהדר - נפלא - מצוין". לרב קיימים הבדלים קלים בין מילה נרדפת לרעותה, הבדלים הקשורים בתוכן של המילה, בשימוש ובהקשר בו היא משמשת. עצם העובדה כי אנו נהנים להשתמש במגוון מילים בעלות משמעות דומה (הרי תשבצים מבוססים באופן רחב על מילים נרדפות), מעידה על כך שאנו שואפים לעושר לשוני (ממש כפי שאנחנו חובבים רבגוניות בכל תחום אחר - אוכל, בגדים, תחביבים, עיצוב). שליטה במילים נרדפות מעשירה מאד את השפה.
דימוי מאפשר לתאר מושג כלשהו באמצעות דמיון או השוואה למושג אחר. ההשוואה מתבצעת בדרך כלל באמצעות איזכור תכונה המשותפת לשני המושגים. למשל "קר כקרח", "מהיר כברק".
ניב או מטבע לשון הוא צירוף מילים בעל משמעות מיוחדת, שונה מזו המתקבלת באופן מילולי מהמילים המרכיבות אותו. לדוגמה, "לב זהב" הוא לא לב שעשוי מזהב. כדי להבין מטבע לשון כזה צריך להבין את המשמעות מאחורי המילים לב (רגש, נשמה), וזהב (מתכת יקרה, המייצגת דבר טוב ורצוי). הצירוף של שתי המילים יוצר ניב שמשמעותו - נשמה טובה. ביטויים אלו משמשים פעמים רבות כדרך התבטאות "צבעונית" יותר. למשל: אבן בוחן, בא בימים, קריאת ביניים, מוסר כליות, איש אשכולות, שאלת קיטבג.
פיתגם הוא אימרה קצרה המביעה חוכמת חיים או מוסר השכל. בדרך כלל מדובר במשפט קצר (ולפעמים מחורז), המכיל בתוכו משמעות רחבה. למשל: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, לא נודע כי בא אל קרבו, מרב עצים לא רואים את היער, אם אין קמח אין תורה.

חשיפה של הילד לשפה רהוטה ובעלת עושר לשוני (למשל, כזו המכילה את המרכיבים המוזכרים לעיל), תורמת באופן מרחיק לכת להתפתחות השפה שלו. אם יישמע שפה "נמוכה", דלה ועילגת - זו גם השפה שיוכל להפיק. אך אם הילד ייחשף לאוצר מילים רחב ומגוון, למבנים תחביריים מורכבים, להטיות ולגזירות לא שגרתיות - הדבר יחזק באופן משמעותי את יכולת ההבעה השפתית שלו.

המילים הנרדפות, הביטויים והדימויים, חשובים בשפה הדבורה (השפה בה מדברים), אבל רובנו לא משתמשים בהם באופן שיגרתי ויום-יומי (בוודאי לא בשפה המופנית לילדים). החשיבות שלהם בולטת בעיקר בשפה הכתובה (הן בכתיבה והן בהבנת הנקרא). בטקסט כתוב, השפה עשירה וגבוהה יותר. בשפה הדבורה אומרים "עץ" ובכתובה "אילן". בשפה הדבורה נאמר "סופר", ובכתובה "מונה". לא אכתוב "איזו פאדיחה!" אלא "עגמת נפש". גם ילדים צעירים מודעים להבדלים אלו, ולצורך בשימוש בלשון שונה בנסיבות השונות. בת 4 מקסימה העירה לאבא שאמר "הפלא ופלא" בארוחת הערב - "אבל אבא, זה בסיפורית, לא בדיבורית!". ולכן, עושר לשוני מאפשר לי להביע את עצמי היטב גם (ובעיקר) בכתב.

ומכאן, עצה שימושית - בזמן קריאה, במהלכה נתקלים לרוב במילים "גבוהות" ובביטויים לא שגרתיים - לא לדלג עליהם, ולא להמירם בפשוטים יותר. לקרוא אותם לילד, ממש כפי שהם כתובים ("באור הלבנה מוטלת על עלה ביצה קטנה.."), ולתת לצדם את הפירוש היום-יומי, הפשוט ("בלילה.."). בהזדמנות קרובה, להשתמש בביטוי החדש בהקשר שונה, דיבורי ("תראה, כבר מאוחר, הלבנה מאירה בשמיים!").

עצה טובה אחרת, הרלוונטית יותר להעשרת השפה הדבורה, היא להשתדל ולהמעיט בשימוש בשני פעלים בסיסייים ורב-שימושיים. הראשון הוא "עושה". כדאי להמיר את: "עושה עוגה, עושה כלים, עושה כביסה, עושה ספונג'ה, עושה אוכל", בפעלים המדויקים: אופה, רוחץ, מכבס, מנקה, מבשל. הפועל הבעייתי השני - "שם". גם כאן כדאי מאד לדייק, ולהחליף את: "שים נעליים, שים חולצה, שים את זה, שים מים", בפעלים הספציפיים: תנעל, תילבש, תניח, תמזוג.