השלום החדש-ישן: שטחים וכסף תמורת שקט זמני 

השלום החדש-ישן: שטחים וכסף תמורת שקט זמני

בתקופה הסוערת מסביב לעם ישראל בארץ ישראל כיום (כסלו, תשע"ג), כגון: "האביב הערבי", איומי פצצות האטום מאירן, מבצע "עמוד ענן" כנגד החמס והג'יהד, איומי נסראללה לתקוף את עם ישראל בעשרות אלפי טילים מקרית שמונה ועד אילת, הכרת האו"ם במדינה פלסטינאית עצמאית לצידה של ישראל, כאשר יחסי הכוחות בין המוסלמים (1.7 מליארד) ליהודים (13.5 מליון) בתבל, עומד ביחס של 1:1200, וכו'. ובו בעת מדינת ישראל קבעה יחס הפוך של שחרור 1194 מחבלים תמורת שיחרורו של החייל גלעד שליט. ממש בעת הזאת התורה הנצחית מזמנת לעם ישראל לקרוא ולהפנים את האמור בפרשת וישלח. בבחינת "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, פ"ג, משנה טו), וכפי שכתב הרמב"ן (בראשית, י"ב, ו'): "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו". כלומר, ה' יתברך מזמן לעם ישראל את הסיטואציה, ומציע להם ללמוד מן התורה כיצד להתמודד עימה. וכן כתב רבינו בחיי (בראשית, ל"ב, ח'): "ודע, כי יש בפרשה הזאת (וישלח) באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה, לתפלה, לדורון... וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה, ובלשון רכה, ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר (שיה"ש, ב', ז' : ג', ה'): 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות". כלומר, המאבק בין עשו ליעקב הוא איננו מאבק אישי או חד פעמי, אשר הוכרע מקדמא דנא. לפיכך התבוננות בפרשת וישלח והפטרתה, מבארים ללא כחל וסרק כי במאבק בני עשו כנגד בני יעקב, "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת, א', ט'), כפי שמבואר להלן:
א. נצחיות המאבק בין דורות בני יעקב לדורות בני עשו - המאבק התמידי החל כבר ברחמה של רבקה אם יעקב ועשו, כפי שנאמר: "ויתרצצו הבנים בקרבה" (בראשית, כ"ה, כ"ב). כלומר, המאבק בין עשו ויעקב הוא כתכונה מולדת, שאינה ניתנת לשינוי, כשם שלא ניתן לחבר ולגשר בין תכונות האש לתכונות המים. לפיכך הפתרון הוא הפרדה פיסית מוחלטת, כפי נעשה בסיום הסכסוך בין עשו לבין יעקב, עשו שב "לדרכו שעירה, ויעקב נסע סכותה" (בראשית, ל"ג, ט"ז-י"ז), בבחינת "עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר, כ"ג, ט'). וכן מובא ברש"י (בראשית, כ"ט, י"א): "שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו: מה אעשה לציווי של אבא?, אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת".
ב. החשש מפני אכזריותו של עשו – "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים" (בראשית, ל"ב, י"ב). כלומר, למרות הבטחתו של ה' יתברך לשמור ולהגן על נצחיות עם ישראל בכל הדורות, עדין קיים החשש "שמא יגרום החטא" (ברכות, ד.), שנאמר: "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" (בראשית, ל"ב, ח'). כלומר, לצורך הניצחון או לשם מניעת פיגועים של בני עשו בבני ישראל, קיים הצורך בשילוב השלמות הרוחנית של עם ישראל, ע"מ להשיג את הניצחון בקרב הגשמי. וכן פסק הרמב"ם (עבדים, פ"ט,ח): "ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל". לפיכך אף לצורך הנבואה האכזרית על עתידם של בני עשו, נדרש עובדיה הנביא הגר מצאצאי עשו לאומרה, בכדי לבטא את זעמו ושנאתו של ה' יתברך על התנהגותם של בני עשו כלפי בני ישראל, שנאמר: "ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה, א, י"ח).
ג. עשו הוא אדום - התורה מציינת שלושה פעמים בפרק אחד כי "עשו הוא אדום" (בראשית, ל"ו, א'. ל"ו, ט'. ל"ו, י"ט), ע"מ ללמדנו כי המאבק בין עשו ליעקב הוא איננו מאבק אישי או חד פעמי, שהוכרע מקדמא דנא, אלא שמאבק עשו כנגד יעקב הוא סמל למאבק בין תאבי הדמים (תרתי משמע), כנגד האנשים התמימים יושבי האוהלים. לפיכך במאבקו החד פעמי של לבן עם יעקב, ה' יתברך בא ללבן בחלום והזהירו שלא לפגוע ביעקב, ולעומת זאת במאבק התמידי שבין עשו ויעקב, ה' יתברך מניח לצדדים להאבק "עד עלות השחר" (בראשית, ל"ב, כ"ה), דהיינו, עד ההכרעה הסופית בעת ביאת המשיח, כאמור בסיום הפטרת פרשת וישלח: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית יעקב את מורשיהם. והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר. ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה, א, י"ז-י"ח, כ"א).
וכן כתב הרמב"ן בענין המלחמה בעמלק (שמות, י"ז, ט'): "מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן (יצחק אע"ה), שאמר לו: 'ועל חרבך תחיה' (בראשית, כ"ז, מ'), כי המלחמה מן המשפחה הזאת, היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (בראשית, ל"ו, י"ב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז, ב:) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה, א', כ"א): 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה'. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עימהם בראשונה, יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר".
ד. שנאת העמים – שנאת עשו ליעקב היא מקור ההשראה לשנאת הגוים את עם ישראל, למרות שעם ישראל לדורותיו, תרם לאנושות תרומות ייחודיות בכל תחומי איכות החיים. וכן נאמר במדרש: "כל העובדי כוכבים, שונאים את עשו, וכל העובדי כוכבים שונאים את ישראל" (מד"ר, בראשית, פר' סג, ז). לכן יעקב אע"ה התפלל בעת המאבק עם עשו אחיו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו', הצל את בני לעתיד לבא מיד בני בניו שבאו עליהן מכחו של עשו" (מד"ר, בראשית, עו, ו), וכן אמר "רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד').
ה. משא ומתן ישיר – המלאכים שנשלחו לעשו ע"י יעקב אע"ה, נועדו "למצוא חן"" (בראשית, ל"ב, ו'. ל"ג, ח') בעיני עשו, ולשרת את שאיפות הגאוה של בני עשו. אך בפועל המלאכים חזרו ליעקב, והגבירו בקרבו את הפחד מפני שנאתו היוקדת של עשו. בסופו של דבר, הפתרון הזמני בין יעקב לעשו, הושג רק באמצעות כפיפות זמנית של יעקב אע"ה, ובמשא ומתן ישיר בין יעקב לעשו.
ו. הפתרון של יעקב – הפתרון של יעקב במלחמתו האישית כנגד עשו, נבע מתוך הכרתו הפנימית העמוקה, כי הנצחון השמיימי לסיכסוך הנצחי הקיים בין בני יעקב לבני עשו, יתרחש רק בזמן ביאת המשיח. לפיכך יעקב אע"ה בחר לפתור את הסיכסוך מתוך ראיה לטווח ארוך, בדרך של פשרה ותחנונים תחילה. וכן מובא במדרש: "התקין עצמו לשלשה דברים: לתפלה, ולדורון, ולמלחמה. לתפלה מניין?, שנאמר: 'הצילני נא מיד אחי', לדורון מניין?, שנאמר: 'ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה', למלחמה מניין?, שנאמר: 'וישם את השפחות' וגו', 'והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה' אמר מוטב שיפגע בי ולא בבני" (מד"ר, קהלת, לט, א). כלומר, למרות שנראה לכאורה כי שלושת הדרכים אלה סותרות זו את זו, כי תפלה היא בקשה לנצחון שמיימי מתוך בטחון בה', ודורון הוא התפייסות גשמית דרך שוחד או ממון, ומלחמה היא נסיון לנצח בכוחניות מתוך בטחון בכח הזרוע, אלא שיעקב הנחיל לבניו מורשת קרב המשלבת בתוכה השתדלות גשמית עם בטחון בה' המשלימים זה את זה, בהתאם לנסיבות הסכסוך.
וכן מצאנו ששלושת המרכיבים של מלחמת בני יעקב כנגד בני עשו, נאמרו בסדר משתנה, ע"פ המדרש: "התקין עצמו לשלשה דברים: לתפלה, ולדורון, ולמלחמה (מד"ר, קהלת, לט, א). ע"פ רש"י: "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה, ולמלחמה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט'). ע"פ הזוהר: "לתלת אלין אתכוון וזריז גרמיה: לדורון, לקרבא, לצלותא" (בראשית, רד:). ע"פ רבינו בחיי (בראשית, ל"ב, ח'): "וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה, לתפלה, ולדורון". וכן מצאנו כי יעקב אע"ה, נהג בשיטת הספיגה עד לפתרון השמיימי, גם בעת מאבקו עם אליפז בן עשו כנ"ל, וכן בעת מאבקם של שמעון ולוי כנגד אנשי שכם, המפורט בהמשך פרשת וישלח. כלומר, בענין אונס דינה בת יעקב, יעקב אע"ה צידד בדרך של הבלגה בשעת הסכנה, מתוך ראיה לטווח ארוך. לעומת זאת, שמעון ולוי נהגו בדרך של נקמה מיידית, או בלשוננו "תגובה ציונית הולמת", ואף זאת מתוך ראיה לטווח ארוך.
ז. שני סוגי מאבק – מאבקו של עשו כנגד יעקב אע"ה, היה בעיקרו מאבק גשמי, לעומת זאת מאבקו של המלאך שרו של עשו כנגד יעקב, היה בעיקרו מאבק רוחני. לפיכך יעקב אע"ה התמודד בשני המאבקים הללו בדרכים שונות: במאבק הגשמי יעקב אע"ה נהג בדרך של חכמה וויתורים הן לאליפז והן לעשו. אך במאבק הרוחני יעקב אע"ה נאבק ללא פשרות, על אף שיחסי הכוחות היו לרעתו ולמרות פציעתו בירך, אשר היא סמל לפגיעת בני עשו בסומכי תלמידי חכמים. שינוי התגובה בשני סוגי המאבק, אינו עומד בסתירה לשאיפת השלום והאחוה של יעקב אע"ה, משום שבשני סוגי המאבק, עמד לנגד עיני יעקב אע"ה העיקרון של הראיה לטווח ארוך. שני סוגי המאבק מתבטאים גם בשמו של יעקב וזרעו, דהיינו, כאשר עם ישראל נמצא בשפל המחייב כפיפות קומה מול היריב הגשמי, הם נקראים בני יעקב, מלשון עקב. לעומת זאת, כאשר עם ישראל נמצא בגאות רוחנית, במעמד זה מתחייבת זקיפות קומה מול היריב הרוחני, ואז הם נקראים בני ישראל, מלשון שר ומושל.
ח. במהלך הדורות ועד לביאת המשיח אימצו מנהיגי עם ישראל בהצלחה, את שיטותיו של יעקב במאבקו אל מול עשו, כמבואר להלן בקצרה:
הפתרון של משה רע"ה – במאבק גשמי מול אדום, משה רע"ה נעזר בשליחת מלאכים, ובבקשת עזרה, וכשסורב ע"י אדום, נאמר: "ויט ישראל מעליו" (במדבר, כ', כ"א). וכן ה' יתברך ציוה כי במאבק הגשמי: "אל תתגרו בם" (דברים, ב', א'-ח'). וכן תמצא כי דת האיסלם קוראת לג'יהאד (מלחמת קודש) גם כנגד "אחיהם" היהודים, ולעומת זאת התורה מכבדת את אדום כאחים. ואף נצטווינו "שלא להרחיק זרע עשו מלהתחתן עם זרע ישראל אחר שיתגיירו, אלא עד שלשה דורות" בלבד (ספר החינוך, מצוה תקסג). וכן מצאנו כי הרמב"ם המיחס את האיסלם לישמעאל, כתב באגרתו לרבי עובדיה הגר :"... אלו הישמעלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהן ומלבן, ומיחדים לאל יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי..." (מהדורת הרב שיל"ת, עמ' רלח). אולם, במאבק הרוני כנגד עמלק מזרעו של עשו, משה רע"ה נלחם עמם מלחמת חורמה, כנ"ל.
הפתרון של דוד - למרות יכולת ההכרעה של אדום, דוד המלך בחר בדרך הפשרה, שנאמר: "ויהי כל אדום לדוד לעבדים נושאי מנחה" (שמואל-ב ח',י"ד), דהיינו, מתן אוטונומיה דתית ושלטוניות מוגבלת.
הפתרון של יואב – הכרעה וכיבוש צבאי, שנאמר: 'כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום' (מלכים-א, ח', ט"ז), פרט להדד האדומי ואנשי דוד האדומיים... עד שלבסוף נאמר: "ויהי (הדד) שטן לישראל כל ימי שלמה" (מלכים-א, י"א, כ"ה). וכן מובא בגמ': "רב חונא אמר: כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו, בשעירה היה מתכפר כהדיוט. אמר רבי יודן בי רבי שלום: כתיב: 'כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל' (מלכים-א, ח', ט"ז). אמר לו הקב"ה: אני אמרתי לך 'אל תתגרו בם', וביקשת להתגרות בם?, חייך שאינן נימנין לך" (ירושלמי, ר"ה, פ"א, דף נו). כלומר, החריגה מדרכי המאבק של יעקב גררה בעקבותיה עונש אלוהי לדוד המלך.
הפתרון של אסף – מפאת הריבוי הדמוגרפי של בני עשו למיניהם, אשר הם זוממים להכרית את המיעוט של עם ישראל, קיים צורך הכרחי להיעזר בתפילה ובתחנונים לעזרת האל אלוהי ישראל, כפי שנאמר: "אלהי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח" (תהלים, פ"ג, י"ד).
הפתרון הבעיה הדמוגרפית - "אמר הקדוש ברוך הוא: מה אתם מועילין שתכו את אדום קמעא קמעא?, אבישי בן צרויה הרג י"ח אלף, 'ויהי כל אדום לדוד לעבדים נושאי מנחה' (שמואל-ב ח', י"ד). כשיגיע זמן אני אכלה את אדום ואחריבנה, שנאמר (עובדיה, א', י"ז-כ"א): 'וירשו הנגב את הר עשו וגו', את שדה אפרים ואת שדה שמרון וגו', וגלות החל הזה לבני ישראל וגו', ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וגו', באותה שעה והיתה לה' המלוכה" (תנחומא, דברים, ג).
ט. חזון האביב הערבי – עינינו רואות בתקופתנו כי ארצות אסלאמיות נלחמות זו בזו, ואף הם נלחמים בינהם עד זוב דם, בתוככי ארצם, בהצלחה רבה, כגון בארצות: עירק, אירן, לבנון, סוריה, תוניס, מצרים, וכו'. עד כדי כך שלנגד עיננו מתגשמת נבואת הנביא: "וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו עיר בעיר ממלכה בממלכה" (ישעיה, י"ט, ב').
י. נצחיות ישראל מובטחת – נצחיות עם ישראל ותורת ישראל הם בסיס לאמונה בייחודו של ה' יתברך. וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית,פר' עד יג): "ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, באותה שעה אמר אבינו יעקב לפני הקב"ה: רבונו של עולם כתבת בתורתך (ויקרא, כ"ב): "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', אם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן על הר סיני מי יקרא בו?, בבקשה ממך: הצילני נא מידו שלא יבא ויכני אם על בנים. שנאמר: 'הצילני נא'. מה עשה?, עמד ושלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר (דברים, ט"ז): 'כי השוחד יעור עיני חכמים', ואין חכמים אלא אדומים, שנאמר (עובדיה, א'): 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו'. 'ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו', מהו ורוח תשימו?, אמר יעקב לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני, לא תביא אותם זו אחר זו, אלא הרווח להם מצרותיהם. באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק, ותלה עיניו למרום בכה ובקש רחמים מלפני הקב"ה ושמע תפלתו, והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב, שנאמר (תהלים, כ): 'יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב".
לסיכום:
לאור האמור לעיל נראה, כי אף בימינו מדינת ישראל וממשלותיה הצליחו להשיג שקט בגבולות, בדרך שהתווה יעקב אבינו ע"ה, דהיינו, שטחים וכסף (ישראלי ובינלאומי) תמורת שקט זמני. הנסיונות להשיג שלום באמצעות הנוסחאות "שלום תמורת שטחים", או "שקט תמורת שקט", או "תגובה ציונית הולמת", כשלו פעם אחר פעם. כלומר, "השלום" הקיים בימינו עם מצרים ועם ירדן ואף עם הפלסטינאים למיניהם, הוא בבחינת "שטחים וכסף (ישראלי ובינלאומי) תמורת שקט זמני", בתקוה ובתפילה שהדבר יחזיק מעמד עד לביאת המשיח. יה"ר שנזכה לראות בימינו את נקמת ה' מבני עשו לדורותיהם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית יעקב את מורשיהם. והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר. ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה, א, י"ז-י"ח, כ"א).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)