החיפוש אחר המופלא 

המסע הרוחני אינו טיול שאוספים בו פניני תובנה לקישוט מחרוזת האישיות

זהו מסע שמטרתו שינוי, לא שיפור של דבר זה או אחר. מדובר על שינוי בסיסי עד 

כדי החלפת מערכת ההפעלה שלנו. כדי לגלות מה נמצא תחת קליפת האישיות,
עלינו להתבונן היטב ברבדי האישיות שלנו שמורכבת משכבות של התניות
והרגלים. ההרגלים הם מעין מנגנון פעילות אוטומטי שהתפתח מכוח הנסיבות
של חיינו. עם הזמן הם מתקשחים למסכה שמתפקדת מבלי שנהיה מודעים לה.
הרגלים שחוזרים על עצמם, יוצרים אשליה של “אני” קבוע והם שמעצבים את
האופי שלנו ובהמשך גם את אופי חיינו. זו היא הקארמה הנרכשת שלנו.

הדרך היחידה להתבונן באישיות ולפרק את ההרגלים מהם היא מורכבת, מותנית
ביכולתנו להתבונן בעצמנו, באוסף ההטבעות שלנו, הגלויות והסמויות - האופן
שבו אנו הולכים, מדברים, חושבים ומרגישים. ההרגל העמוק שלנו לשמר עולם
רגשי פנימי, נפרד מהמסכה החיצונית של ההתנהגות הפומבית. כדי לחשוף את
ההרגלים שלנו דרושה סביבה מיוחדת, שתשקף אותם החוצה כמו מראה.

המורה הארמני גורדג’ייף שלימד סופיזם במזרח אמר בתחילת המאה שעברה:

“כל אדם מבוגר בנוי כל כולו מהרגלים, אף כי לעתים קרובות אין דבר זה ידוע
לו והוא אפילו מכחיש שיש לו הרגלים כל שהם. אנו מלאים בהרגלים ואדם לא
יוכל לדעת את עצמו לעולם עד אשר ילמד את כל הרגליו. ההסתכלות בהרגלים
ולימודם קשים במיוחד, כי בכדי לראותם ו’לרשום’ אותם, יש להימלט מהם,
להשתחרר מהם, ולו גם לרגע. כל עוד שולט באדם הרגל מסוים אין הוא מבחין בו,
אך בעצם הניסיון הראשון, ולו גם החלש ביותר, להילחם בו, מרגיש בו האדם ושם
לב אליו. לכן, כדי להסתכל בהרגלים וללמוד אותם, עליך לנסות ולהיאבק עמם.

אדם עשוי, למשל, לרצות ללמוד את תנועותיו, עשוי לרצות להסתכל כיצד הוא
הולך. אך לעולם לא יצליח לעשות זאת אם ימשיך ללכת באופן הרגיל. אך אם
הוא מבין שאופן הילוכו הרגיל מורכב ממספר הרגלים, כגון: מצעידת צעדים בעלי
אורך מסוים, הליכה במהירות מסוימת וכן הלאה, והוא מנסה לשנותם, כלומר,
ללכת מהר יותר או לאט יותר, לצעוד צעדים גדולים יותר או קטנים יותר, יוכל
להסתכל בעצמו וללמוד את תנועותיו תוך כדי הילוכו. אם רוצה אדם להסתכל
בעצמו כשהוא כותב, עליו לציין לעצמו כיצד הוא מחזיק את עטו ולנסות להחזיקו
בדרך שונה מן הרגיל. אז תיעשה ההסתכלות לאפשרית. כדי להסתכל בעצמו, חייב
אדם לנסות ללכת לא בדרכו הרגילה, עליו לשבת בתנוחות בלתי מקובלות, עליו
לעמוד כשהוא רגיל לשבת, עליו לשבת כשהוא רגיל לעמוד, ועליו לעשות בידו
השמאלית את התנועות שהוא רגיל לעשות בידו הימנית ולהפך. כל זה יאפשר
לו להסתכל בעצמו וללמוד את הרגליו.” )מתוך הספר “החיפוש אחר המופלא”(.

אפשר לנסות ולעשות זאת בתוך המסגרת הרגילה של חיינו, בסבלנות 

ובהדרגתיות, אבל מאחר שההרגלים התאימו את עצמם לסביבת חיינו
היומיומית, קשה מאוד יהיה להבחין בהם בתוכה. האפשרות האחרת היא למצוא
סביבה שונה לחלוטין, שתאלץ אותנו לחרוג מכל דבר שאנו מורגלים בו, כמו
מנזר בודהיסטי לדוגמה. במנזרי היער בתאילנד יש לכל נזיר רצועת בטון אישית
לתרגול הליכה איטית במיוחד. ארבעה לילות בחודש לא ישנים וצריך גם להשתין
בכריעה. במנזרי הזן ביפן וקוריאה הולכים במעגלים ואוכלים עם ארבע קערות
שאסור שיחרגו מהשורה. המרכז של טיק-נאט-האן הוייטנאמי הוא המקום שבו
אוכלים הכי לאט בעולם. בסביבה שכזו ההרגלים המעשיים עולים על פני השטח.
גם ההרגלים הפנימיים, אורחי הרגש והמחשבה, נתקלים במודעות חדשה. עם
הזמן ההרגלים הישנים מאבדים מכוחם ואנו מתחילים ללכת, לדבר, לחשוב
ולהרגיש אחרת.

גם הניסיון להיות מאושר מבוסס על הרגלים,

על פעולות קבועות שפעם,

גרמו לנו להרגיש טוב.

אם נצליח להתעלות מעבר להרגלים אלה,

יתפנה לנו הרבה יותר זמן

בו בלי שום סיבה מיוחדת,

נוכל להיות סתם מאושרים.