לא יאמן כי יסופר 

במסגרת עיסוקי יש לי מטופלים בדיור מוגן ששם אני נותנת להם משירותי המגוונים.

עם אחת המטופלות שיש לי מאד ניקשרנו אחת לשניה והיא לצערי עם תחילת מחלת האלצהיימר כך שלא תמיד זוכרת הכל..בדרך כלל זוכרת יותר את העבר ועם ההווה די מתבלבלת.

יחד עם כל זה אנו יושבות פעמיים בשבוע או בלובי של מקום מגוריה או מטיילות בפארק היפה .

היא מאד אוהבת לספר לי סיפורים מהעבר שלה..ובמיוחד מספרת לי על מה שעבר עליה כילדה ניצולת שואה.כל משפחתה חוץ מאחות אחת ניספו והיא ניצלה לא תאמינו ע"י קצין ס.ס. ..היא היתה בת 11 כשפרצה המלחמה ואותו קצין הסתיר אותה במחסן בביתו ודואג לה לאוכל.(אפילו בני משפחתו לא ידעו על כך כדי שלא יהיה בטעות פליטות פה)

כל בוקר היה פותח את המחסן ושולח אותה לעבודה כפי שזה היה אז..ואמר לה לא לדבר עם אף אחד ולא לספר לאף אחד שהוא מסתיר אותה.לא יאמן..

עד גיל 11 כשפרצה המלחמה היא למדה בבית ספר ושם היו לה חברים.-היגיעה ממשפחה מבוססת,למדה פסנתר..וקיבלה חינוך אירופאי .

כמובן כשפרצה המלחמה הכל ניקטע.

לא אספר מה עבר עליה כל השנים ועל עלייתה לארץ..חיים לא קלים היו לה לאישה המקסימה הזו..אך הסיפור כאן הוא משהו מהבלתי יאמן שאני לפעמים מספרת.

לפני יומיים כאשר היגעתי אליה לקחת אותה לטייל ראיתי שעיניה בורקות מהתרגשות ושהיא "מתה" לספר לי משהו חשוב.

ירדנו למטה ללובי המקום(היה גשם בחוץ ולכן נשארנו שם) ועוד לא התיישבנו התחילה לספר לי מה קרה לה יום קודם.

ירדה עם בעלה בשעה 17.00 ללובי להיות עם שאר הדיירים שיורדים בשעה זו לקפה ועוגה..ופתאם ניגש אליה איש גבוה נראה ניפלא

חייכן ושואל אותה -האם את ?(לא אנקוב בשמה מטעמי שמירה על פרטיות)והיא ענתה לו כן-זו אני ומי אתה? אתה לא גר כאן נכון?לא ראיתי אותך אף פעם.

ענה לה אותו האיש המקסים שחייך אליה עם שיניו הצחורות(חשבו על זה שכל הדיירים הם מעל גיל ה-80.)-אני שמי הוא כך וכך ואני חבר שלך מבית הספר היסודי והיינו שכנים בית ליד בית באותה עיר בה גדלנו לפני פרוץ המלחמה.

היא לא קלטה בהתחלה מה הוא מספר לה..בכל זאת יש לה קצת שיכחה..ואז המשיך אותו איש וסיפר לה שהוא רוצה לעבור לגור לאותו דיור מוגן ושאל אם יש שם מישהו שדובר את שפתו..וכאשר סיפרו לו על האישה הנחמדה שאל אם מישהו יודע מה היה שמה בילדותה..ענו לו שזה נמצא בתיק האישי שלה אך מוכנים לבדוק וכך קרה הבלתי יאומן...

אחרי עשרות שנים שלא התראו ולאחר ששניהם ניצלו בקושי מהמלחמה..היכן ניפגשו השניים?

בדיור מוגן...איזה דבר ניפלא..ישבתי איתה והיקשבתי לה..והיא בוכה מהתרגשות..וריגשה גם אותי כמובן.

ישבו שניהם והעלו זכרונות..וניסו בזמן קצר קצת להשלים  מידע אחד על השני--אך לבסוף הוא אמר לה-בשבוע הבא אני חותם על העיסקה לעבור לכאן ויהיה לנו הרבה זמן לשבת ולדבר.

מה שהוא לא יודע..זה שהיו לה רגעים של זיכרון ואי אפשר לדעת מה יקרה בעוד שבוע.

מקווה בשביל שניהם שיוכלו להיות בזכרונות שלהם ולספר אחד לשני עוד הרבה זמן.