חיילי צה"ל בורחים ונסים על נפשם, מהסתערות פרחחים פלסטינאים זורקי אבנים.
הוראות פתיחה באש– לא ברורות ולא מוסברות היטב לחיילים. מפקדים שמפחדים להחליט ולהעז וחושבים על חקירות מצ"ח ובתי דין צבאיים.
תדמית צה"ל– לאור התמונות העגומות, בשפל שלא היה כבר שנים.
חיילים שמוצאים עצמם– בסיטואציה של סכנת חיים ממשית, רשאים וחייבים לפתוח באש חיה תחילה באוויר כאזהרה. אלה הוראות פתיחה באש ברורות וכתובות, הבעיה נעוצה בפרשנות.
"מסוגל לפקד רק זה שיש לו העוז והיוזמה לא לציית". (ווליאם מקדוגל)
"מנהיג הוא אדם המקבל עליו אחריות. הוא אומר "הוכיתי" – לא "אנשי הוכו". (אנטואן דה סנט- אכזופרי)
מפקדי וחיילי צה"ל– קחו אחריות, תגבו את החיילים שאתם שולחים לסיורים, למעצרים, לפזר הפגנות, למחסומים או מצווים עליהם להסתער בעת הצורך.
אם אינכם בטוחים, מהססים, לא יודעים לפרש את ההוראות, ההתנהלות המבצעית או הוראות הפתיחה באש – תלכו בעצמכם ואל תשלחו את החיילים מן השורה. תדרשו פקודות קצרות וברורות.
כאשר חיילים רואים מפקדים מהססים, מגמגמים, נבוכים, לא בטוחים – הם מאבדים ביטחון, מאבדים אמונה בקצינים, במפקדים ובכוח של צה"ל.
תדמית צה"ל לאחרונה על הקרשים– וזה בניגוד למציאות, דווקא אחרי מבצע כמו "עמוד ענן" ואחרי מבצע "עופרת יצוקה" – שבו תדמית צה"ל והרתעתה חזרה לקדמותה, באות תמונות של חיילי צה"ל הבורחים מפרחחים זורקי אבנים ומעמידים בפנינו תמונה לא נעימה לצפייה.
הבריחה בחברון ובקדום הבריחה– מזורקי אבנים, ההתקפה על עמדת תצפית/שמירה, ליד רמאללה מול מחנה פליטים, היו קשות לצפייה.
אין לדרוש מחיילים צעירים בני 19-18 להתלבט, הוראות ופקודות צה"ל חייבות להיות פשוטות, קצרות ובהירות, למפקדים ובמיוחד לחיילים המבצעים בשטח.
הפקודות אומרות
חיילים הנמצאים בסכנת חיים ממשית, ולא חשוב אם מדובר באש שנורית לעברם או לאבנים/ברזלים או בקבוקי מולוטוב, או הסתערות עם סכינים ונשקקר כשהם במלכוד ובמקום ללא מוצא –רשאים לפתוח באש חיה, כדי להגן על עצמם.
הבעיות מתחילות כשמתחילים בפרשנות. מה זה סכנת חיים?
שלבי ביניים
שלב ביניים, חשוב במקרים אלה, כאשר יש הפגנות אלימות, זריקות אבנים, אבל שאינן מסכנות ממש חיים של חיילים.
במקרים אלה – יש להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות, כדורי גומי, רימוני עשן וכד'.
כאשר שולחים סיור רגיל או מבצעי– ללא ידיעה מוקדמת על התפרעויות ולא מציידים החיילים באמצעים לפיזור הפגנות –יש להפעיל שכל ישר, במיוחד המפקדים, מתי להשתמש בנשקחם, ירי באוויר או ירי להגנה עצמית, או ירי להרתעה שכולל לאחר ירי אזהרה ירי ברגליים.
הפגנות מצטלמות טוב – למפגינים
חלק מהפחד של המפקדים והקצינים במטות ובשטח, בא מצילומי האירוע. התמונות של פרחחים צעירים עם אבנים – מול חיילים עם נשק דרוך, ובמיוחד אם יורים פוצעים או הורגים – לא נראה טוב, לא נשמע טוב ולא מתפרש טוב.
תדמית ישראל בעולם
בימים טרופים אלה – תדמית ישראל כמדינה כובשת, בונה בשטח E1 (או מתכננת), לא טובה. אבל, מדינה ריבונית, עם צבא כמו צה"ל, שיצא לו שם בעולם, לא יכול להרשות לעצמו מראות של חיילים בורחים, גם אם מדובר בילדים עם אבנים.
יש מקרים שכדאי וראוי לסגת
חכמת הפיקוד, גדולת המפקדים, היא לדעת מתי להסתער, מתי לעצור ומתי לסגת.
לפעמים לסגת – היא הצלחה גדולה יותר מאשר להסתער ולהיכשל. המפקד בשטח, צריך להיות מיומן, חכם ואמיץ כדי להחליט נכונה. גם אם אתה חייב או רוצה לסגת –אל תברח.
יש להבדיל, בין נסיגה לבריחה. נסיגה נבונה היא בתחום ניהול חכם של מבצע –בריחה היא תמיד כישלון.
דוגמא אישית של מנהיגות
ההיסטוריה הצבאית מלאה בדוגמאות של מפקדים בעלי כושר מנהיגות ואומץ לב שהיו השראה ונוסחי ביטחון בנוסף להיותם טקטיקנים גדולים וחיילים שהיו מוכנים ללכת אחריהם לפי הפתגם "באש ובמים".
מבין הדמויות האגדיות האלה– אפשר למנות את חניבעל, את יוליוס קיסר, אלכסנדר מוקדון, שלמרות גילו הצעיר היה מפקד אמיץ, טקטיקן מעולה שהביס את הצבא הפרסי הענקי של דריווש עם 45.000 חיילים + 5000 פרשים, מול צבא של 200.000 איש. כל זאת, בשל חכמתו, מנהיגותו ובעיקר בשל היותו בראש צבאו בכל השלבים.
כמו כן, נפוליון, פלדמרשל רומל, גנרל פטון ונציגי צה"ל ברשימה, כמו מאיר הר-ציון, רפול, ברק וגנרל שרון. גדולתו של שרון היתה לא רק בהיותו טקטיקן מעולה, אלא גם בשל הגיבוי המאסיבי שנתן לקציניו וחייליו.
לדוגמא: בהיותו אלוף פיקוד דרום וממונה על רצועת עזה – הוטל עליו לחסל את הטרור באזור. תוך זמן קצר ובשיטות רב-גווניות, התגבר על הסוגיה בעזרת קצינים, כמו מאיר דגן (ראש המוסד העתידי) וקצינים נועזים נוספים, דוגמתו.
השיטות לא תמיד היו בהתאם לנוהלים ופקודות האש שלו, היו ברורות מאד לחייליו והשיגו תוצאות. בתקופתו של שרון בעזה, היו תקריות, היה טרור אך לא היה מקרה שחיילים ברחו, מזורקי אבנים או מפגינים אלימים.
כאשר מצ"ח חקר והעמיד חיילים וקצינים לדין– גנרל שרון היה מתייצב בבית הדין הצבאי והיה מצהיר שהם פעלו לפי הוראותיו ופקודותיו. (גילוי נאות – הייתי בתקופתו היועץ המשפטי של רצועת עזה והנני מוסר עדות ממקור ראשון).
זאת הדוגמא וזה הגיבוי הרצוי
הנתונים האלה הובאו כאן, כדי להראות שאפשר גם אחרת ורצוי לפעול אחרת.
אסור להסכים לתמונות של חיילי צה"ל בורחים
התופעה הזאת חייבת להיפסק, לפני שתחדור ליתר היחידות שיגיעו ליו"ש, לאנשי מילויים שמגיעים ולא רוצים להסתבך עם חקירות ומשפטים.
חיילי צה"ל מצפים לגיבוי
ההנהגה הצבאית, מאז קום המדינה, תמיד חנכה לדוגמא אישית למפקדים ההולכים בראש החיילים, בראש המחנה ולא יושבים במטה מאחור, ולא מול מסכי טלויזיה.
לכן, יש להפסיק התופעה– לתת גיבוי לחיילים לא רק במעשים אלא גם באמצעים. ואם מאיימים עלינו, שיש סכנה לאינתיפאדה חדשה, אסור שצה"ל יראה חלש, לא אמין ולא מוכן.
אבנים מסוכנות
כדאי להבהיר – אבנים/ברזלים/סכינים, בקבוקי מולוטוב, הם נשק קר עם פוטנציאל פגיעה קטלני והם עבירה פלילית.
אבן – שפוגעת בחייל בראש, בעין, יכולה להביא לפגיעה משמעותית.
מן העבר ידוע לנו – כי אבנים גרמו בזמנו לפגיעות קטלניות, לתאונות דרכים עם נפגעים ואפילו מקרים של מוות.
לכן, יש להתייחס לתופעה ברצינות הראויה, עם המסוכנות שבה, כמובן בפרופורציות הנכונות לגבי האירוע והשטח.
לסיכום:
על צה"ל לטפל בנושא במהירות, ביעילות ובבהירות ללא מורא ופחד מחקירות מצ"ח ובתי דין צבאיים.
האמירה – מוטב לבקר חיילים בבתי חולים– מאשר בחקירות ובבתי משפט, אינה יכול להיות משוואה המתאימה לצה"ל.
ברגע האחרון:
1. התופעה של תקיפת סיורי צה"ל, הולכת ומתפשטת והדיווחים בתקשורת לא מחמיאים.
2. ברור שחלק מהתופעה נעוץ, בעובדה של הצלחות מול חיילים בורחים.
3. יש לדכא תופעות אלו וניסיונות לאינתיפאדה שלישית, לפני שיהיה מאוחר מדי.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
