תופעת החיים ושורש התודעה... 

אמרה לי אתמול חברה , "החיים קורים לי" כלומר "החיים קורים ואני לא קשורה אליהם, הם עוברים מולי"( או משהו בסגנון דומה). כביכול אין לה הזדהות עם מה שקורה, וכביכול היא מכירה עכשיו במי שהיא באמת…
אבל זו טעות ואנסה לדייק את הדברים, קודם כל החיים לא קורים לך, ל"אני" האמיתי שאת, לא קורה כלום, ולא יכול לקרות כלום.
ומה גם שיש חוסר הבנה חלקי נוסף כיוון שאת עדיין חושבת שאת משהו או מישהו שמתבונן וקורים לו דברים שרצים מולו, זה נכון שזה שלב של מתבונן ולא מזדהה עם הצורות והתופעות המשתנות, אבל עדיין יש הזדהות עם המתבונן וכאן נשאלת השאלה מי הוא זה המתבונן בזה שמתבונן כביכול ב"חיים".

ואפרט: "את", היא המציאות=החיים! אז איך זה יכול להיות שהחיים קורים לך מחוצה לך, או בכלל איך קורה משהו למישהו שהוא בכלל עצמו החיים.
ל"אני, האמיתי שאת לא יכול לקרות כלום!
מה שעובר מולך אלו לא החיים שקורים לך, אלו רק תופעות וצורות משתנות שעולות מהתודעה הטהורה ונושרות ונעלמות חזרה אל תוכה.
מה שקורה כביכול מבחוץ, זה לא החיים עצמם שקורים לך כתודעה, אלא אלה תופעות חולפות, ומה שחולף וזמני, הוא לא החיים עצמם, החיים זה מה שמהווה את השורש הפנימי ביותר וממנו את כל התופעות כולן.

אגדיר כעת את ה"חיים" או את "זה שמהווה" כשקט נצחי שאינו משתנה ואינו מושפע משום מדבר וגם לא מהשורש הראשון, ואומר שהשורש הוא בעצם המתבונן הראשון, וזאת על אף ולמרות ששקט נצחי זה שאינו משפיע או מושפע הוא בכלל זה שמהווה את מה שאנו מגדירים "חיים" ומאפשר ומקיים את התופעות והצורות השונות והמשתנות.
כיוון שזה נשמע פרדוקסאלי לחלוטין, יכולה להישאל כאן השאלה: אז מה אם כן ההבדל בין זה לזה?
כלומר מה מבדיל בין זה שמהווה הכל, לבין הצורות והתופעות השונות, ומה שאנו מגדירים כ"חיים" עצמם.

התשובה היא שמההיבט של "השקט המוחלט" אין באמת כל הבדל.
ההבדל מתחיל, או האשליה מתחילה בעצם בהכרה של תודעה שמודעת לעצמה שהיא עדיין אחת ואינה נבדלת, אך כשזו מתייחסת לצורות שהיא משליכה כביכול החוצה ואלו משתקפות אליה חזרה ונוצרת בהן אחיזה או תפישה כמשהו שונה ממנה עצמה, כאן מתחיל ההבדל כביכול, אני מציינת כביכול כיוון שאין אף פעם באמת נבדלות, אלא זהו מעין משחק עצמי שמחפש (תרתי משמע) את עצמו באינספור לבושים ובתור תופעות משתנות, ותודעה טהורה זו, שמה לעצמה גם תופעה של הסתרה, ונותנת את הכוח בידי הצורות שהיא משליכה ממנה וכביכול מייצרת, שהן אינן החיים עצמם באמת, אלא היא עצמה אוחזת בהן ונותנת להן כוח ומשמעות יותר ממה שהיא עצמה, כאילו היו החיים עצמם כדבר נפרד ממנה, ומשכיחה מעצמה את ההכרה שהיא כוח החיים והחיים בכבודה ובעצמה.

וכשהיא נזכרת תוך כדי המשחק מי היא באמת, אין כל השפעה לצורות אלו עליה יותר, הכוח נלקח מהן, והן כעת בגדר תופעות חולפות ותו לא, וזה שמתבונן עליהן הוא גם תופעה של התודעה שמשליכה החוצה תופעה של תודעה של מתבונן.
ואם כבר הלכנו כל כך רחוק, או כל כך קרוב אם תרצו, נלך עוד צעד אחורה או פנימה, ונבין שגם התודעה השקטה הטהורה גם היא עצמה הגדרה של צורה מתוך מה שמעולם לא נוכל לתת לו שם
או הגדרה, אלא אך ורק להיות ו*לחיות* את ה"דבר" כל שנייה מחדש בפשטותו, וללא הגדרתו…