המורה בימים של תמורות 

המדרש מספר על הנציב הרומי טורנהסרופוס התשע, שביקש להקניט את רבי עקיבא ושאלו: "של מי המעשים נאים יותר של הקב"ה או של בשר ודם"? במהלך הוויכוח הראה לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות (עוגיות) והשיב בתמיהה: "אלו השבלים של הקב"ה ואלו הגלוסקאות של בשם ודם, האין הגלוסקאות נאות יותר מן השבלים?? המשך הדיון נסב על ברירת המילה וגם כאן הוכיח והבהיר רבי עקיבא לאותו רשע כי חינוך לא יוצא נימול מבטן אמו רק מתוך כוונת הקב"ה לשתף את האדם במעשה היצירה". (עפ"י מדרש תנחומא, תזריע ה')

בוויכוח זה משתקף ההבדל בין התפיסה היהודית לתפיסה הרומית-יוונית, בקשר למעמד העולם לאחר בריאתו. האחרונים רואים בטבע ובבריאה יצירה מושלמת, שהאדם כפוף למה מבלי יכולת לשנותה, כל מה שנותר לאדם הוא להעריץ את הטבע ולהנות ממנו.

לא כן התפיסה היהודית, הוא רואה בבריאה יצירה בלתי מושלמת, בהמשך לרבי עקיבא שהציג שבלים מול גלוסקאות ממשיך מדרש אחר ואומר: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך עשייה, כגון החרדל שצריך למתוק, התורמוסין שצריכין למתוק, החיטין

צריכין להבטיחן ואפילו האדם צריך תיקון" (בראשית רבה).

מלכתחילה ברא הקב"ה את הבריאה חסרה והטיל על האדם את התפקיד להביאה לשלמותה ככתוב: "אשר ברא אלוקים ? לעשות" (בראשית ב' ג').

הבריאה לא הייתה פעולה חד פעמית, היא תהליך מתמשך אשר החל רק בששת ימי בראשית, אז ברא הקב"ה את העולם יש מאין, הניח בראשית האדם את היסודות, המסגרת והכלים המופלאים כפוטנציאל שיש להוציא מן הכוח אל הפועל, פעולה זו הוטלה על אדם, "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב' ט"ו).

מיד כשנבראו אדם וחוה בצלם אלוקים, ניתנה להם ברכה והוטל עליהם תפקיד: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ  וכבשיה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומסת על הארץ" (בראשית א' כ"ח).

המילה "כבושה" עלולה להתמיה, יש במילה זו מרוח המלחמה, והלא האדם נברא יחיד, אם כי מידי מי יכבוש האדם, שנברא יחידי, את הארץ?

אלא פירש הרמב"ן יפה את הפסוק: "נתן להם רוח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי העפר, ולבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחושת וכו' ".

ד"ר נחמה ליבוביץ מרחיבה ומסבירה כי  אין הכיבוש הנאמר כאן מלחמת אדם באדם היא, אלא כיבוש מידי השממה. לא פעולת הרס והשמדה, אלא פעולת בנין, יצירה ותיקון העולם. פעולה מתרחבת, החדרת הצווליזציה לתוהו, שיעבוד כוחות הטבע, ריסון בעלי החיים, חורבות הצמחייה, ניצול אוצרות הטבע וכדו'. שהרי "לא תוהו בראה ? לשדת יצירה" (גיטין מ"א ע"ב).

ע"י צו ה' הנזכר לעיל,  האדם קיבל עוד הקב"ה את כוח השליטה בבריאה והוכתר כשליט על היקום כולו, לדעת המהר"ל מפראג  קיים גם סימן הכר חיצוני מובהק לשלטונו הבלעדי של האדם בחבל והוא זקיפות קומתן והליכתו על שתים להבדיל מבעלי החיים המהלכים על ארבע, סמל שכפופים ושחוחים הם למרות עליונה מהם. (בפרושו למסכת אבות).

הרב י.ד.סלוביצ'יק מייחס חשיבות רבה במשנתו לכוח היוצר שבידי האדם.

במאמרו "איש ההלכה" מציין הרב סולביצ'יק כי "חלום היצירה היא האידאה המרכזית בתובעתה של ההלכה ? אידיאת חשיבות האדם בתור שותף לקב"ה במעשי בראשית, בתור יוצר עולמות"? "שיא השלמות המוסרית והדתית שהיהדות שואפת להגיע אליו, הוא האדם ביותר יוצר".

לדעתי כל התורה כולה, על סיפוריה ומצוותיה, בא לקבוע הלכה לדורות, בבחינת "מעשה אבות ? סימן לבנים".

גם ניסיונות האבות, גם שיחתם של עבדים, גם נדודי העם במדבר, גם גורלם של השבטים מלמדים את הדורות הבאים תורה ומצוות. וכשהתורה האריכה בסיפור בריאת העולם ? לא באה לגלות לנו סודות קוסמיים ? אסטרונומיים ולא רזי עולם מטפיסיים, אלא להורות לנו הלכה למעשה.

פרשת בראשית מלמדת הלכה לדורות כי חייב האדם להתעסק ביצירה, בחידוש ובתיקון הבריאה, ובלשון הרב סולביצ'יק: 
 "כשהקב"ה  ברא את עולמו הנוח מקום ליצור כפים ? האדם ? להשתתף ביצירתו,  
 הבורא כאלו פגם את ההוויה כדי שבשר ודם ימלא את פניותיה וישכללה.. וכשבא  
 האדם ? גולת הכותרת של הבריאה ? לעולם, בא ותעודתו בידן ? תעודת היצירה.  
  
 על פיה חייב הוא להשלים את הפגם שבמעשה בראשית את ה"חסר" שבפעול את  
 ה"העדר"  שבישנת. 
 ?היצור בעצם מצווה להשתתף עם היוצר בחידוש מעשה בראשית?"

לדעת הרב, בורא עולם בעצם  מיעט את היצירה ושיעור קומתה, כדי "להניח מקום ליצור כפיו וכדי לעטר את האדם בכתר של בורא ויוצר וכשאדם מישראל מקדש בלילות שבת על היין, הרי הוא מעיד לא רק על מציאות יוצר העולם אלא גם על חיבת האדם להשלים את מה ש"פגם" יוצרו ולהיעשות שותף לקב"ה  בהמשכת יצירתו ושכלולה.

1. "ועשו ארון עצי שיטים" ? בניית ארון הברית 
   משה מצווה ע"י הקב"ה: "ועשו ארון עצי שיטים.. וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו" (שמות כ"ה) מכאן שארון העץ היה מצופה זהב מכל צדדיו, וכלל לא נראה, מדוע נדרשה עשיית ארון עץ החבוי בתוך זהב? 
    
   הרב יעקב אריאל עונה על כך בספרו "מאהלי תורה" ואומר שיש בכך סמליות. הזהב היווה את המסגרת הדוממת, הנוקשה והקבועה לארון העץ שהוא מן הצומח ? חי, גדל, מלבלב, נושא פרחים ופירות. 
    
   התורה ? שהיא "עץ חיים למחזיקים בה"? מהווה את הנורמה הבסיסית להלכה, אך מאפשרת גמישות ויש בה מקום להידורים בלי גבול ושיעור. מסגרת ההלכה חייבת להיות במסגרת זהב קבועה, העקרונות ? מוחלטים וניצחים, אך התוכן הוא גמיש ומעודד דינמיות, המשך צמיחה וגידול 
    
   כל דור, לדעת הרב אריאל, חייב להוסיף על קודמו, כשם שעץ חי מוסיף כל שנה טבעת חדשה לגזעו, קפאין הוא דבר מסוכן ויש לעורר הלכות רדומות כשתנאיי החיים מחייבים זאת, כגון מצוות התלויות בארץ שנזנחו ב- 2000 שנות גלות או התחדשות של הלכות העשויות לעזור בארגון סדרי החיים החברתיים במדינת ישראל המתחדשת. 
    
   משמע גם בגופי השרות יש הן להנהגה התורנית והן ליחיד, קבעה להתגדר בה ולשים דגשים שונים עפ"י השעה והמקום. 
   
2. "ושפו את העם בכל עת" ? בניית מערכת המשפט ע"י משה בעצת יתרו 
   עצת יתרו למשה לבנות מערכת משפטית מובנת, מדורשת ומורכבת, נראת בעצם תמוהה. וכי משה לא הבין בעצמו שעליו למנות מנהיגים נוספים שיעזרו לו בארגון החיים הציבורים של העם במהלך נדודיו במדבר?! האם לא הבין משה כי לא יוכל לשאת בנטל הציבור לבדו? 
   
   אלא שעפ"י "אורח-חיים" הקדוש, בקשה תורה ללמדנו ש"תרמה בגויים ? תאמין" ויש תבונה ויסוד גדול של שכל טוב בעצת יתרו המייעץ למשה להיות שותף אמיתי לקב"ה בקביעת המערכת השיפוטית של העם, זוהי אותה שותפות יצירתית שיש לאדם במעשי בראשית. 
   
3. "אלה הם מועדי" ? קידוש החודש וקדושת הזמן 
   "החודש הזה לכם", היא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל. קידוש החודש, עיבור השנה וקביעת המועדים נחשבים לדבר ראשון במעלה לעם היוצא לחרות ומתחיל לפתח את תרבותו. אין לתאר את עם ישראל ללא לוח משלו, והרמב"ם בספר המצוות, אף מכנה את לוח מועדי ישראל בשם "אותות האומה". 
    
   בחומש ויקרא (כ"ג) נאמר: "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם.. אלה הם מועדי" 
    
   משמע, זמן שה' יעדו למועד אינו נעשה מועד אלא אם כן העם קדשו וקראו "מקרא קודש", קדושת המועדים תלויה בקביעות של כלל ישראל, עפ"י חישובים אסטרונומים וקביעת בית הדין "מקודש! מקודש!" 
   
4. "אשרי העם יודעי תרועה" ? שופר וקרנו 
   יצירתיות ומרחב של תרומה אישית ניתן למצוא גם בהלכות הקבועות והנוקשות של תקיעת השופר. 
   בספרו "אהלי תורה" דן הרב י.אריאל בהבדל בשמות השופר על תפקידם. 
    
   שני שמות לו לשופר: קרן על שם המעטפת החיצונית, החומר הקרני, הקשיח ממנו היא עשויה: השופר? על שם החלל הפנימי, השפופרת דרכה בוקע ועולה הקול. 
    
   כדי לעורר את המתפלל לתשובה, נצטווה עם ישראל לקחת כמסגרת קרן של בהמה המבטאת עוצמה וכוח ולהשתמש בה שימוש שונה, שימוש אנשי, שימוש יהודי, רק כשהקרן קשיחה, שלמה, איננה סדוקה ואין בה פגע רד אז היא משמשת אמצעי להשמעות הקולות מעוררי הרחמים אצל הקב"ה. 
    
   גם סוג הצלילים וגם מנין הקולות היוצאים מן השפופרת מן החלל הפנימי נקבעים על פי ההלכה והם קבועים ואחידים בכל אתר אך גם במצווה זו עדיין יש מקום לצד האנושי של התוקע עצמו. בהישמע התקיעה, תרועה, שברים הוא מבטא את אישיותו, מכניס את עצמיותו,את "כולו" לתוך המצווה ומשמיע את הקולות המרטיטים, פי רגשותיו, ואמונתו הפנימית. 
    
   הקרן ? כלי המלחמה של האייל ? היא בעצם המסגרת החיצונית ליצירת הקולות הנכונים הנוגעים בנקודה היהודית של היחיד באשר הוא ותלוי בתוקע אם האמצע שבידו הוא "קרן" או "שופר". 
    
   "סיכום ביניים" 
   ארון הבית, מערכת המשפט, קדושת הזמן ותקיעת שופר הם רק מספר דוגמאות, שרבות כמותן מצויות בתוך המסגרת הנוקשה של ההלכה. 
   דוגמאות אלו באו להוכיח עד כמה רחב שדה הפעולה של היחיד גם במסגרות קבועות, עד איזו מידה מגעת יכולת היצירתיות של האדם, עד כמה יכול הוא גם במסגרת ההלכה להיות "אדם יוצר". 
    
   "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" 
   דינמיות יצירתיות וחדשנות הם חלק בלתי נפרד מכל בית מדרש ומכל אסכולה לימודית. 
   מספר המדרש על שנים מתלמידי התנא ר' יהושע שיצאו להקביל פניו בשובו מחוץ לעיר, משביקש לדעת "מה חידוש היה בבית המדרש", חשו אי נוחות בטענם שכל מה שהתחדש להם, מן הסתם ידוע כבר לרבים. חד משמעית, השיבם ר' יהושע שאינו "קונה" את תשובתם שהרי "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש!". 
    
   משפרטו בפניו את החידוש שאכן נלמד בבית המדרש רווחה נחת והקניטם בחביבות: "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?! (חגיגה ג' ע"א). 
    
   משיחתם של ר' יהושע ותלמידיו נוכל ללמוד כי כל מקום שמתרחש בו תהליך לימוד אמיתי יש בו ? בצד שיכין והנחלה ? גם חידוש. בצד הישן ישנה גם יצירה רעננה, חדשה 
   "חידוש", בבחינת "מרגלית טובה"! ואמר על כך גם התלמיד הירושלמי: "אי אפשר לבית המדרש שלא יהא בו דבר חדש בכל יום" (ירושלמי, סוטה ג, ד) 
    
   יצירתיות במערכת החינוך 
   יצירתיות, מקוריות, חידוש, דינמיות, מילות מפתח הן גם בשדה החינוך. 
   הסוגיות המנסרות בחלל עולמה של מערכת החינוך בתקופה זו, מחייבות חשיבה מחודש ויצירתית. בעצם נדרש מהמורה, מהמנהל מהמפקח, מכל המנהיגות החינוכית לרבדיה ? לשמש כ"אדם יוצר", השותף למעשה בראשית. 
    
   דווקא בעידן זה של תמורות ודואליות מחד ושל נוער מחפש אתגרים, שאינו מקבל כל הוראה כ"כזה ראה וקדש", בבחינת מובן מאליו, יש מקום לחידושים גם בבית המדרש החינוכי. 
    
   דווקא כיום יש ליישם בבית מדרשנו שיטות של חדשנות הנגזרת מתוך הפילוסופיה התורנית עתיקת היומין והכל כך חדשנית, שאת כלליה ודוגמאותיה פגשנו לעיל. 
    
   חובתנו כמערכת לפתח מורה משכיל, רחב אופקים בקודש ובחול, ממלא מצברים באופן מתמיד, שולט מחד ברזי תחומי הדעת עליהם הוא מופקד ומאידך, חשוף לחידושים בפדגוגיה עדכנית, מכיר שיטות הוראה אלטרנטיביות המעוררות יצירתיות ומביאות אותו לחדש חידושים, להוסיף אתגרים ולקרב את התלמיד מבחינה אינטלקטואלית, ובעיקר רגשית, למתרחש בסביבתו הלימודית. 
   וככל שהמורה יהיה בעל מעוף יותר ויצירתי יותר ? יצליח יותר במשימתו, להיות המפתח הפותח את לב התלמיד. שהרי סוד פתיחת הלבבות מלאכת מחשבת היא הנתונה למורה האיכותי מחד והאוהב ומקרב מאידך. 
    
    
   ככל שנכיר באחריותנו לחדש ובחובתנו לאתגר ולסקרן יהפך התלמיד שותף למעשה החינוכי הבראשיתי, ובתהליך טבע יהפוך אט, אט, גם הוא להיות אדם יוצר, בוגר חושב עצמאי ויצירתי בעשייתו. 
    
   שותפות התלמיד בעשייה היא בעלת חשיבות עליונה כי רק מי שחש שותף שווה-ערך בתהליך נוטל על עצמו גם אחריות למעשה היצירה ולתוצריו, שהרי מעשה בראשית לא תם לעולם. הוא החל לפני אלפי שנים במילים "בראשית ברא",  המשיך והגיע לתחנת הביניים הקרויה שבת, אז נאמר "ויכולו השמים והארץ" ובאותה מחזוריות נמשכת היצירה בעולמנו עד היום, כשבמרכז הבריאה עומד האדם, עליו מוטלת החובה "לעבדה ולשמרה" וכאן יש רק לציין ולהדגיש שאונקלוס בתרגמו תרגם "ויכולו" ? "ואישתכללו" משמע, אין כאן סיום אלא מחזוריות של שכלול ויצירה מחודשת ומתוקנת של מעשה הבריאה לדורותיה. 
    
   המחנך של ימינו, הוא אותו אדם לנברא בצלם אלוקים, בעל הדעת והידע, בעל חכמת ראיית הנולד, בעל כושר היצירה וההמצאה שאינו שוקט על שמריו, זהו אותו אדם אליו מופנית גם היום השאלה איכה? אישותך הין היא? באיזו מדרגה אתה עומד? תרומתך שלך מה היא? האם מודע אתה לחובת היצירה  והחידוש שבך? היכן ניצב אתה ברצף העשייה?  
    
   במקום סיכום! 
   מחנכים, מנהלים, מפקחים ? מנהיגות חינוכית! נהיה כולנו שותפים לקב"ה בחידוש מעשה הבריאה, נהיה גם אנחנו בבחינת "האדם היוצר", עליו אומר בהתפעלות דוד המלך (בתהילים ח') : "ותחסרהו מעט מאלוקים". 
    
   נשתדל להיות כולנו יוצרים ומחדשים, כל אחד במקומו כל אחד בתחום הדעת שלו וכל אחד בסגנונו הייחודי, שהרי מלאכת היצירה של האדם לעולם אינה נפסקת והאין זאת, בזעיר אנפין, תכונה מתכונות בורא עולם יוצר כל?! 
    
                חומר למחשבה?.