איך לעבור בשלום את אסיפת ההורים- שיעור מהסרטים 

כל הסיפור הזה של ימי הורים ואסיפות הורים הוא לא עניין פשוט. באסיפות הורים מדובר לרב באמהות ואבות חסרי סבלנות או כאלו שבאו עם רשימת תלונות ודרישות מסודרת. בימי הורים זה כבר תלוי במצב הציונים של הילד. ציונים טובים- ההורים מגיעים כדי לסחוט מחמאות. ציונים בעיתיים- ההורים מגיעים כדי לשמוע, להתייעץ ולעיתים, כמו במערכון מ"ארץ נהדרת" כדי לתקוף. רגע אחרי שאבא של אתי, חברתה של ליטל מעתוק הידועה לשמצה, מאיר עם פרוג'קטור על המורה ומסנוור אותה המאבק מתחיל:
 
מורה: אבא של אתי, אם אתה מתנהג בצורה כזו לא פלא שאתי מתנהגת בצורה כזו
אבא: רגע את באה אלי בטענות? הכל באשמתכם! מאז שהיא נכנסה למסגרות שלכם חלה הידרדרות. את יודעת איזה עובר טוב היא הייתה... תשע חודשים מילה לא שמענו ממנה [הטעות במקור]   
מורה: תשמע, אני מוכרחה לומר, אין לי ברירה, אם אתי תמשיך להתנהג ככה אנחנו נאלץ להשעות אותה מבית הספר
אבא: מי את שתשעי אותה? חוצפנית! וואלה יופי... עכשיו אני רוצה לדבר עם אחראי משמרת
 
נכון, זה מוקצן, אבל לא פעם זו התחושה. משיחות עם מורות ומורים ברחבי הארץ המפגש עם ההורים הוא מלחיץ וההכנה אליו משולה לא פעם להכנה לקרב, או לפחות לראיון עבודה. אז איך שורדים אסיפת הורים ומה אפשר ללמוד מהקולנוע?
 
נתחיל דווקא בסרט התיעודי הישראלי "המורה אירנה". במהלך הסרט אנו עדים לאסיפת הורים מתסכלת וקשה לצפייה. למעלה ממחצית מההורים לא טרחו להגיע וגם אלו שבאו לא משתפים פעולה בדיאלוג הזה. עיון בטקסט של אירנה, המורה הקשוחה אבל מלאת האהבה לתלמידים, מבהיר שהבעיה היא קודם כל בניסוחים שלה. מדובר במונולוג זועף ורושף שלא מאפשר להורים להתגייס ברצון.        
 
אירנה: יש פה הורים שמכירים אותי ויש הורים שמכירים אותי רק על פי השמועות. את כל השמועות
האלה שלאירנה יש קרניים, זנב, שהיא מרביצה ומשפילה תשימו בצד. שיש דיקטטורה בכיתה תשימו בצד. בכיתה יש כבוד, זה נכון. אני דורשת כבוד בכל התוקף. אם ילד נכנס לכיתה, מתפרץ ומאיים על הסביבה אני כן מחזיקה את הילד. אבל בטח... הכי קל להגיד בשכונה "הרוסיה עשתה ככה, נכון, נכון, היא כזו" וכל אחד בלב שלו יודע שזה לא נכון אבל הוא מעביר שמועה ומעביר שמועה. אז מה? אבל כשאני מסיימת כיתות כל אלו שיושבים עם פרצוף כאילו רצחתי מישהו מנשקים לי את כל האצבעות בידיים שלי ומגיע לי.
 
ההורים שותקים אל מול המתקפה ואז אירנה פונה סוף סוף לשיתוף הפעולה שלהם ושואלת מי רוצה להיות בועד. אף אחד לא מצביע, ההורים מביטים לצדדים במבוכה כאילו מנסים להתחמק ממבטה של המורה. "גם כן בסדר", ממשיכה אירנה, "לא רוצים, לא צריך. אני אהיה ועד".
 
אסיפת ההורים מסתיימת. לזכותה של אירנה יאמר שבסוף הסרט ההורים אכן באים ו"מנשקים את אצבעות הידיים שלה" אבל לא זו הדרך להתחיל דיאלוג שמטרתו יצירת ברית משותפת עם ההורים. להתחיל בהאשמות, בהדהוד השמועות הקשות שרצות עליך, במתקפה על השיח הלגיטימי של קהילת ההורים- לא זו הדרך למתג את עצמך כמורה שיש טעם להקשיב לדבריה ובמידה רבה זו אחת המטרות של אסיפת ההורים, מיתוג עצמי.
 
מהמציאות הירושלמית לתסריט ההוליוודי, אך כזה שמבוסס גם הוא על סיפור אמיתי. הסרט "מעבר ללוח" משחזר את סיפורה של סטייסי בס, מורה צעירה שסיימה את סמינר ההוראה ומתייצבת לעבודה ראשונה בשטח. סטייסי משובצת באתר קרוונים מוזנח ופוגשת הורים מובטלים שאיבדו את התקווה לצאת ממצבם וילדים שמגיעים לבית הספר רעבים ותשושים. גם התואר "בית ספר" הוא מכבסת מילים במקרה הזה שכן מדובר בכיתה אחת, מוזנחת ואפורה, הצמודה לחדר הטלוויזיה בו שורצים ההורים במהלך שעות היום תוך כדי עישון רצוף ובהייה במסך הטלוויזיה. סטייסי מנסה לעשות את המקסימום אך זוכה לתגובות מעורבות מההורים. חלקם תומכים בה ומבינים שיש סיכוי שהיא תצליח לעשות את מה שהם כושלים בו, אחרים רואים בה מטרד מטעם הממסד, כזה שמפריע לילדים לבצע מטלות ניקיון שונות ומתיימר ללמד אותם דברים שגם כך לא יחלצו אותם מהעוני. אחרי מספר ימים קשים ומאתגרים סטייסי מכנסת אסיפת הורים. תשכחו מכיבוד, תשכחו משתייה קלה ורשימת קשר. ההורים נפגשים באמצע אתר הקרוונים על כסאות מאולתרים וסטייסי פותחת בטקסט המדויק הבא:
 
סטייסי: שלום לכולם. הילדים שלכם נפלאים, באמת, הם עובדים יפה אבל הם יכולים לעבוד טוב יותר ולכן כינסתי את אסיפת ההורים אז תודה רבה שבאתם. ילדים בבתי ספר אחרים עושים משהו שהילדים שלכם לא עושים ואפשר להאשים אותי לגמרי- הם עושים שיעורי בית. אני רוצה שלילדים שלכם תהיה כל הזדמנות שנוכל לתת להם אז החל ממחר אני מתכוונת לתת להם שיעורי בית. זה מה שאני צריכה מכם- 15 דקות, זה הכל. 15 דקות ביום, בין אם זה אחרי הלימודים או בארוחת הערב, תשאלו את הילדים שלכם מה הם למדו היום בכיתה. החלק הכי טוב שלהם ביום הוא לחלוק את הסיפורים שלהם אתכם. והדבר השני שעליו חשבתי... נוכל לערוך הצבעה עליו, הוא להפוך את חדר הטלוויזיה לאולם למידה ארבע פעמים בשבוע אחרי הצהריים בשביל הילדים. שעתיים, בשעות אחר הצהריים, הטלוויזיה תכובה ולילדים יהיה מקום שקט לשבת ולעשות בו שיעורי בית ואם אתם לא יכולים לשבת איתם לפחות תעבירו להם את התחושה שמה שהם עושים הוא חשוב.
 
סטייסי מסיימת את הנאום הקצר שהכינה, ההורים מצביעים ולמרות שחלקם מתוסכלים מהרעיון שמישהו יכבה להם את הטלוויזיה ההצבעה עוברת ברב קולות. החל מרגע זה הסרט מתעד את שיתוף הפעולה בין ההורים והמורה הצעירה ומדובר באמת באחד מסרטי החינוך הבודדים שמציגים יחסי הורים-מורים כעניין הרמוני ולא כשדה קרב.
 
90 שניות של חסד
תיארתי את הטקסט של סטייסי כ"מדויק" וחשוב לחדד את העניין הזה. מומחי רטוריקה טוענים ש-90 השניות הראשונות בפני קהל הן המשמעותיות ביותר. אם תוך 90 שניות לא גרמתם למי שעומד מולכם להבין שכדאי לו להקשיב ברגע זה גם לכם וגם לנושא עליו אתם מדברים אין סיכוי שתוכלו לתקן זאת בהמשך. 90 שניות הן לא הרבה זמן ועל כן צריך לתכנן אותן בקפידה. במסגרת סדנאות עם חדרי מורים ברחבי הארץ נתקלתי בלא מעט מורות שמספרות על כך שהן כותבות את הטקסט לאסיפת ההורים ועושות עליו חזרות בבית. זה נפלא. אין זה אומר שאנחנו לא קשובים ולא מנהלים דיאלוג אמיתי. המשמעות של כתיבת השורות הראשונות מראש, של תכנון ההצגה העצמית שלכם ושל האג'נדה החינוכית משמעה יצירת מסר ברור, זכיר ובעל עוצמה. "מיטב המילים במיטב סדרן" כפי שניסח זאת היטב המשורר האנגלי קולרידג'.
אז מה כל כך טוב ומדויק בניסוח של סטייסי? מדובר בסדר העדיפויות הברור שהיא יוצרת. אחרי שהיא מודה להורים על כך שהם באו (אף פעם אל תיקחו כמובן מאליו את העובדה שהורים מתייצבים לאסיפת הורים, או לפחות אל תשדרו להם את זה) ואומרת כמה מילים חמות על התלמידים היא פונה להורים בדרישה ובהצעה. "זה מה שאני צריכה מכם" הוא ניסוח שלא ניתן להתחמק ממנו. אני המורה, אני זו המובילה את התהליך החינוכי כאן ובנקודה הזו של שיעורי הבית זה מה שאתם צריכים לעשות. זה לא פתוח לדיון כל עוד אנחנו מסכימים מראש שהילדים חשובים לכם ולי במידה שווה. לגבי הסוגיה השנייה, זו של הפיכת חדר הטלוויזיה לאולם למידה, סטייסי מרככת את הניסוח ופותחת את העניין להצבעה. שימו לב להבדל בניסוח ולתחושה שהוא מייצר. בהמשך לדרישה הברורה ממנה לא ניתן להתחמק מגיעה ההצבעה שמייצרת תחושת שיתוף שמובילה בסופו של דבר לאותה אג'נדה חינוכית רצויה. סטייסי יכלה בקלות לומר "אלו שני הדברים שאני צריכה מכם" אך פניה כזו מנטרלת את תחושת הדיאלוג, לא תורמת לגיוס ההורים ולשיתוף פעולה ומייצרת אוירה דוגמת אסיפת ההורים בסרט "המורה אירנה". ההחלטה של סטייסי ליצור סדר עדיפויות פנימי בינה לבין עצמה, להבין שיש דברים רבים שההורים צריכים לעשות אך גם שיש גבול לדרישות שניתן להציב בפניהם, הופכת את השיחה הזו לכזו שיוצרת ברית שתתרום לתלמידים בהמשך השנה. תוסיפו לסדר העדיפויות את החיוך, הטון הנכון, הכבוד ההדדי שהיא משדרת וקבלו מעין מתכון להצלחה.
 
90 שניות הן לא הרבה זמן. תסרטו אותן, תכננו אותן ואם אפשר לעשות חזרה מול בן או בת הזוג זה לא יזיק. מה כבר אפשר להכניס ב-90 שניות? אם זה מנוסח היטב נסו את הרשימה הבאה:
1- ברכות ותודה להורים על כך שהגיעו. זה לא מובן מאליו.
2- כמה מילים על הילדים. לא חנופה ריקה מתוכן אך גם לא רשימת תלונות.
3- כמה מילים על ניסיונכם המקצועי- כמה שנים אתם מלמדים, באילו כיתות. אם זו השנה הראשונה במערכת רצוי שהמיתוג העצמי יגיע ממקום אחר, כזה של טריות, מוטיבציה, אנרגיית שיא להגשים את החזון החינוכי.
4- מילה או שתיים אישיות. כמה ילדים יש לכם? בני כמה הם? הורים ישמחו לדעת שמולם יושבת אמא או יושב אבא ולא רק איש מקצוע. החיבור הרגשי, זה הרואה דברים גם מהמקום של התא המשפחתי, הוא משמעותי.
5- כמה מילים על החזון החינוכי, על הדרך ועל היעד שאתם מציבים, כמחנכי הכיתה, לשנה הקרובה.
6- מה אני רוצה/ צריך/ מבקש מכם. נסחו את החלק הזה בזהירות וצרו סדר עדיפויות פנימי.
7- מה אני מציע בחזרה (מעבר לחינוך הילדים). עד כמה אתם זמינים לשיחות טלפון ופגישות אישיות עם ההורים. נסחו את הגבולות הברורים כבר עכשיו כדי למנוע חיכוכים בהמשך.
 
90 השניות הסתיימו. אם ניסחתם את הדברים היטב מראש תהיו פנויים רגשית גם לאופן הביצוע. טון מתאים, חיוך, תחושה טובה של התחלה ברגל ימין. 
 
 
מעבר ללוח
Beyond The Blackboard
ארה"ב, 2011
בימוי: ג'ף בלקנר
שחקנים: אמילי ואן קאמפ, סטיב טאלי
95 דקות
 
המורה אירנה
ישראל, 2010
בימוי: איתמר חן