בין אמהות למורות 

לנגן מהלב (music of the heart) 1999 124 דק'
במאי: ווס קרייבן
שחקנים: מריל סטריפ, אנג'לה באסט, איידן קווין
 
 
הקשר בין ההורים למערכת החינוך הוא לא פשוט – לא במציאות ולא בסרטים (#הד החינוך# הקדיש לכך גיליון שלם, אוגוסט 2009). הקשר מסובך עד כדי כך שבמערכת החינוך רווחת אמירה המשקפת משאלה אסורה: "החינוך יכול להצליח רק עם יתומים!". פסטולוצ'י, קורצ'אק ומחנכים דגולים אחרים העדיפו לעבוד עם יתומים.
אבל לילדים יש לרוב הורים וטוב שכך. האם הם מסייעים לחינוך בבית הספר או מחבלים בו? מהי דעתו של הקולנוע על בסוגיה טעונה זו?  
ברוב סרטי החינוך ההורים הם קבוצה שלילית, אנטגוניסטית. הם עומדים בדרכו של המורה, גיבור הסרט, ומנסים לחסום אותו. ההורים נתמכים על ידי גורמים שליליים אחרים – הממסד החינוכי,  מנהל בית הספר, המורים הותיקים השחוקים וגם, לפחות במחצית הראשונה של הסרט, התלמידים. נזכיר בהקשר זה את ההורים בסרט "המאמן קרטר" (2005; ראו #הד החינוך#, אוגוסט 2010), שתובעים לפטר את מאמן הכדורסל שמעז לדרוש משחקני הכדורסל להגיע לשיעורים ולהצליח בהם;  את הסבתא ב"סיכון מחושב" (1995; ראו #הד החינוך# דצמבר 2010), שמוציאה את הילדים מבית הספר כדי שהמורה הלבנה לא "תדפוק להם את הראש עם שירה וספרות"; את ההורים האטומים בסרט "במעלה מורד המדרגות" (1967); והרשימה עוד ארוכה.
הסרט שמסמל יותר מכל את החיבור הנפיץ בין הורים, מורים ותלמידים הוא "ללכת שבי אחריו" (1989; ראו #הד החינוך# יוני 2008). ג'ון קיטינג (רובין ויליאמס), מורה לספרות מלא בכריזמה ומעצמו, דוחק בתלמידיו להיפתח לעולם השירה, להעז לחלום, להגשים את עצמם ו"לחיות את הרגע" ("קארפה דיאם"). מול גישתו החינוכית המשפיעה עומדים ההורים, ובראשם אביו של התלמיד ניל – אב סמכותי המסמל את ערכי החברה השמרנית של שנות החמישים. בעוד ניל הצעיר חולם להיות שחקן תיאטרון, ונרשם לאודישן ל"חלום ליל קיץ", אביו מתכנן לו קריירה אחרת. אחרי הצגת הבכורה האב מודיע לניל כי הוא רושם אותו לבית ספר צבאי כדי שלא יעסוק שוב בעניין ילדותי זה של משחק ויוכל להתכונן ללימודי הרפואה בהרווארד. ניל נקרע בין הציפיות של אביו ובין תשוקת המשחק והחיים שעורר בו המורה. הוא מתאבד בירייה בחדר העבודה של האב. האב הוא האיש הרע של הסרט, אך המורה קיטינג, המוצב כניגודו, אינו בהכרח טוב. קיטינג הוא בעל אישיות נרקיסיסטית – הוא שבוי בהערצת התלמידים ובתחושת הנקמה בבית הספר הפנימייתי בו הוא למד בעצמו. הוא אינו מקדיש תשומת לב אמיתית לדילמה הקיומית של ניל ומצייד אותו בהנחיות סתמיות כיצד להסתדר עם אביו. 
אבל לא כל סרט חינוך חייב להסתיים באופן טראגי כזה. ההורים יכולים להתפקח עוד לפני שילדם מתאבד ולתמוך במהלך החינוכי של המורה. הסרט "לנגן מהלב" (1999) מבוסס על סיפור אמיתי שהחל במלחמה בין מורה להורים והסתיים בשיתוף פעולה. גיבורת הסרט, רוברטה גספארי (מריל סטריפ), היא מוזיקאית, אם לשניים, בהליכי גירושין, שמתחילה ללמד כינור בבית ספר יסודי בהארלם. רוברטה הלבנה ניצבת מול התלמידים, שחורים והיספאנים ברובם, ומול הוריהם. פערי המעמדות והבדלי הגזע מהווים קרקע פורייה למלחמה. אחרי פתיחת שנה מוצלחת מחליטה אימו של נעים, אחד התלמידים, להוציא אותו משיעורי הכינור של רוברטה. את רוברטה היא פוגשת בחצר בית הספר לשיחת הבהרה:   
 
אמא: לבן שלי יש דברים יותר חשובים מללמוד מוזיקה של מלחינים לבנים מתים.
רוברטה: הם ילמדו שירים לחג המולד.
אמא: כמה מלחינים קלאסיים שחורים את מכירה? כמה כנרים קלאסיים שחורים את מכירה?
רוברטה: זה לא אומר שזה חייב להישאר כך. נעים רק לומד לנגן מוזיקה. אולי זה גורם לו להרגיש טוב ביחס לעצמו. מה זה משנה מי כתב את זה?
נעים: בבקשה אמא. אני יכול להשתתף בשיעור?
אמא: תראי, ראיתי כבר דברים כאלה בעבר. אתן הנשים הלבנות מגיעות לכאן וחושבות שאתן יכולות להציל את הילדים המסכנים מהשכונות שלנו שלא ביקשו מעולם להינצל. לא תודה.
 
נעים נעדר משיעורי מוזיקה במשך כמה ימים, אך כעבור שבוע תופסת רוברטה את האם לשיחה נוספת, הפעם כאמא אל אמא:
 
רוברטה: רק רציתי להגיד לך שלא באתי הנה להציל אף אחד. אני אם חד הורית והייתי זקוקה למשרה הזאת ואני יודעת שאת חושבת שאת מגנה על הבן שלך אבל את לא. מה היה קורה אם אמא של ארתור אש לא הייתה מרשה לו לשחק טניס בגלל שזה משחק של לבנים? הדבר הכי חשוב זה נעים. כשהוא מנגן הפנים שלו קורנים. היית צריכה לראות אותו.
 
רוברטה מציגה עצמה בתחילת השיחה כאם חד-הורית. הצגה זו מחוללת מפנה, שכן רוברטה מדברת עתה לא כמורה סמכותית המייצגת את הממסד "הלבן" אלא "כאם לאם"; וכאם  חד-הורית, כלומר לא כאם "לבנה" מצליחה ומפונקת, אלא כאם המתמודדת לבדה עם קשיי החיים; היא מדברת כ"אם קשת יום לאם קשת יום". המסר עובר: רוברטה דואגת לנעים כמו אם בעלת מעמד דומה לזה של אמו של נעים, ולא כמו מורה מתנשאת.    
בהמשך הסרט ההורים הופכים ליותר ויותר מעורבים בתהליך החינוכי, ואימו של נעים הופכת לחברה קרובה. כאשר התקציב המיוחד שהוענק לפרויקט נמצא בסכנת ביטול מגייסת רוברטה את ההורים למאבק משותף: "מועצת החינוך חושבת שמוזיקה לא חשובה #לילדים שלנו# אבל הם טועים ואנחנו נילחם בגדול" מצהירה רוברטה מעל בימת הקונצרטים. בשלב זה רוברטה יכולה לומר "הילדים שלנו" והביטוי מתקבל ללא קושי; היא וההורים באותו הצד של המתרס; לכולם יש אינטרס משותף – "הילדים שלנו" (לא פלא ששתי המילים האלו, "מורה" ו"הורה", קרובות כל כך בשפה העברית).  
המחיצה המפרידה בין מורים להורים נפרצת רק כאשר ההורים מבינים שהמורים רוצים בטובת ילדם, מזהים אותו ודואגים לו; כאשר הם מבינים שהמורים רוצים לסייע לילדם באמצעות הדיסציפלינה שאותה הם מלמדים ("We teach kids, not disciplines!"), ולא למיין, לתייג ולהכשיל אותם; כאשר הם מבינים שהמורים "מנגנים מהלב". 
בשיאו של הסרט ניצבים כל ההורים יחד עם רוברטה והתלמידים הגאים באולם הקרנגי הול לקונצרט התרמה חגיגי למען הפרויקט. קלקלתי את הסוף (הצפוי); אכפר בהמלצה: הכינו  ממחטה לסצנת הסיום.
אבל החיים, כידוע, אינם סרט. בחיים יש מתח פנימי בלתי פתור בין הורים למורים. מבחינת ההורים הילד הוא "שלנו", גם אם הוא לא "גאון" (וברור שהוא גאון), הוא שלנו ללא תנאי ומרכז עולמנו. מבחינת המורים, הילד הוא אחד מילדים רבים; הוא לא מרכז "עולמנו", והוא גם לא תמיד "שלנו". אם הוא תלמיד חלש או בלתי ממושמע הוא צפוי לציונים נמוכים ו/או הרחקה מהכיתה או מבית הספר. מבחינת המורים הילד הוא "שלנו בתנאי". זוהי הרי אחת הפונקציות החברתיות של בית הספר – להעביר את התלמיד בהדרגה ממסגרת שבה הוא "שלנו" ובמרכז (המשפחה), למסגרת שבה הוא "שלנו" בתנאי שיעמוד בדרישות המסגרת (צבא, אוניברסיטה, מקצוע).
מצבן של המורות – ורוב המורים הם, כידוע, מורות – טעון עוד יותר.  מדליין גרומט (Grumet) כותבת בספרהBitter Milk: Women and Teaching (1988) כי המורות נתפסות בעיני האימהות כבוגדות במין הנשי, כסוכנות כפולות המשרתות את הסדר הגברי ועוזרות להוציא את הילדים מהמשפחה הטבעית החמה ולהעבירו לבית הספר ההמוני, הנוקשה, התחרותי המגלם  ערכים גבריים (מבחנים, הישגים, מטלות, לוחות זמנים). צלצול פעמון בית הספר בשמונה בבוקר מסמל את מעברם של הילדים מהעולם הנשי לעולם הגברי שעליו מופקדות מורות שהפנימו את משטר הערכים הגברי.
אימהות ומורות היא אפוא סוגיה כאובה. מצפים מהמורות להיות מקצועניות – ללמד תחום דעת בהתאם לסטנדרטים של הוראה טובה; ואימהיות – לשים לב לכל ילד, להיות רגישה ומכילה. יש מתח בין שתי הציפיות הללו, אך לא בהכרח סתירה. המתח בין שתי הציפיות גובר או נחלש בהתאם לאידאולוגיה החינוכית המנחה את בית הספר. ככלל, בתי הספר היסודיים מונחים יותר על ידי ערכים "אימהיים", בעוד שבתי הספר העל-יסודיים מונחים יותר על ידי ערכים "מקצועיים". 
חשוב לציין כי המתח התמידי בין ההורים למורים, בין האימהות למורות, משפיע גם על האופן בו הילדים תופסים את שני הצדדים. יותר מדי הורים מבזים את המורה באוזני ילדם, יותר מדי מורים מפחדים לערב את ההורים מחשש להשתלטות עוינת. במקום שותפות אינטרסים פורה קיים נתק טעון.
הפתרון – ואין פתרון מוחלט לעניין זה – נרמז בסרט "לנגן מהלב": לחתור לאינטרס פדגוגי משותף למורים, להורים וקודם כל לילדים. ממש כמו במשפט שלמה, כאשר השאלה המנחה היא "למי שייך הילד", התשובה פשוטה וברורה- לכל מי שדואג לטובתו.