איך להצליח לקחת אושר ממקום למקום! 

לכל מקום שנגיע נפגוש שם את עצמנו ובכל זאת ביכולתם של מקומות לשנות אותנו. אם התמזל מזלנו נגלה במהלך חיינו מקומות שנאהב, נתאהב במקומות האלה בעיקר בגלל שנאהב את עצמנו בהם (איך שאנחנו נראים, מתנהגים, מרגישים). לאורך השנים נשתדל לחזור למקום האהוב שלנו בניסיון לשחזר את ההרגשה הנפלאה שחווינו.... השאלה מה קורה כשחוזרים מאותו מקום נפלא? איך נשארים לאורך זמן אותו אדם שהוא אנחנו שאהבנו שם? איך אנחנו מאמנים את עצמנו להיות להחזיק בהארה שחווינו שם?

רציתי לספר לכם על המקום המיוחד שלי (אני בטוח שתמצאו את עצמכם בסיפור)

יש חוף בים המלח. ההרים שם נשפכים לים ומציירים רצועת חוף עגלגלה כמו אישה בחודש התשיעי להריונה, השמים כחולים עמוקים, הים ירוק כחול צהבהב, שורה של בולענים מלאים במים מלוחים מקבלים את פניי בחיוך עגול.... ובעיקר מתוך האדמה על קו החוף יש נביעה של מים רותחים מלאי מינראלים בריאים שנאספים לתוך ספק בורות ספק אמבטיות זוגיות או משולשות (תלוי כמה רוצים להידחס).

הגעתי לחוף הזה לגמרי במקרה... יום אחד מצאתי איפון אבוד וחבוט שנשכח ברחוב, חיפשתי את בעליו שמיהר להגיע לאסוף את העולל שנשכח. דיברנו קצת וגילינו ששנינו מחבבים את ים המלח. הבחור מולי חייך חיוך גדול ואמר שהוא רוצה להודות לי שמצאתי את האיפון שלו וסיפר לי על החוף הנפלא. (עוד הוכחה שלעשות את המעשה המוסרי גם משתלם, אבל זה נושא לכתבה אחרת.)

ירדתי לים המלח כבר למחרת ההמלצה ומאז אני לא מפסיק להגיע לחוף הקסום הזה, באמצע השבוע החוף ריק מאדם. אפשר להסתובב ערום כמו ילד לעבור מבריכה לבריכה, להביט בשמים, במים, בהרי אדום נצבעים אדום חזק בזמן השקיעה ולחזור לתל אביב עם חיוך על הפנים. אני מאוהב בחוף הזה, וכמובן מאוהב בדמותי שם הולך יחף על הסלעים כמו רובינזון קרוזו על האי שלו.

כשאני מספר לאנשים על הפינה הקסומה שלי הם מחיכים ומיד מספרים לי על הפינה השקטה שלהם, לפעמים המקום הרגוע שלהם הוא בצפון על שפת נחל או ברמת הגולן או באחד המכתשים, לפעמים הפינה השקטה שלהם היא דווקא בבית קפה תל אביבי עמוס אנשים ביום שישי בצהרים, לפעמים במטבח של סבתא שמכינה את אותם קציצות כבר מאה שנים.

בניגוד לטיסה לנופש בחו"ל שיכולה להיות נעימה ומרגשת המקום הבטוח הוא משהו אחר לחלוטין. המקום הבטוח דורש חזרה לנקודה קבועה ומוכרת, לחיצת יד אמיצה עם חבר ותיק, חיבוק חם מאיש אוהב. המרחב המוגן דורש בניה לאורך זמן, הכרות של שנים שמייצרת שכבות של ביטחון, רוגע ואינטימיות. אינטימיות עם עצמך, עם הנוף הסובב אותך. התחברות לעומק הפנימי שלך כמו בריקוד טאי-צ'י שמתרגלים לאורך שנים את אותם תנועות איטיות וקבועות.

נו ומה עכשיו ?

מה קורה אחרי שביקרנו במקום השקט שלנו ונטענו בכל אותם אנרגיות חיוביות... כמה זמן ייקח לנו לאבד אותם במרוץ היום יומי המטורף? או איך נוכל לשמר אותם זמן רב ככל שהאפשר? לפחות עד הביקור הבא שלנו במרחב המוגן.

יש ספר נפלא של ג'ק קורנפילד שנקרא "אחרי האקסטזה" הספר מדבר בדיוק על החוויה הזאת, כלומר מה קורה אחרי האקסטזה אחרי ההארה, איך מיישמים את חווית ההתעלות והאושר שחווינו שם במרחב הבטוח שלנו בעולמנו היום יומי. מה קורה למורה זן כאשר הוא חוזר הביתה לאשתו לילדיו, מה קורה לו כשהוא צריך לעשות כביסה או לצאת לקניות מחוץ למרחב המוגן.

הספר עמוס סיפורים אישיים של אנשים שנגעו באקסטזה אבל "נפלו" ברגע שחזרו ליום יום. אחד הסיפורים היפים שזכורים לי הוא על אדם שלקח לו עשר דקות לשכוח מה שחווה בשנתיים בהודו כשחזר לביתו ופגש את חמותו.

לצערי אין בספר את המתכון איך להחזיק לעד באותם תובנות נפלאות שאנחנו מבאים איתנו מהמרחב המוגן. אולי מנחם במעט לדעת שאנחנו לא לבד שאנחנו בני אדם שזקוקים למרחב מוגן שהוא רק שלנו, שאנחנו יכולים לאסוף כוחות ולהיטען מחדש ושגם אם נחווה שוב נפילה אחרי העלייה נוכל תמיד לטפס מחדש כי תמיד יהיה לנו את המקום המוגן.

ובכל זאת טיפ קטן שגיליתי איך לחזור מהמקום השקט שלנו אל היום יום: קחו איתכם מזכרת. זה יכול להיות אבן שמזכירה לכם אתכם כמו שאתם זוכרים משם. יש אנשים שמקעקעים על גופם את מה שירצו לזכור או להיות, יש רבנים שמחלקים צמידים אדומים למבקרים אותם, בעצם גם במנזרים במזרח מחלקים צמידים.... האמת שלא חשוב מה זה יהיה, פשוט קחו לכם מזכרת אמיתית שאפשר ללטף בכף היד עד הפעם הבאה שתחזרו למקום השקט שלכם. בכל פעם שיהיה לכם קשה תביטו במזכרת ותיזכרו בכם כמו שהייתם שם. אני הייתי רובינזון קרוזו על האי וזאת תמונה נפלאה בשבילי להתאהב בה.