מה קורה כאשר אפוס היסטורי עובר דרך מכונת הקסם הקולנועית,
האם תהיה זאת היסטוריה מצולמת, מחודשת, אלטרנטיבית - ואם
כן, האם נוכל לחקור וגם להמחיש באותו זמן, ומהי אותה
greatness של האנושות העולה באופן ייחודי בסרט ההיסטורי ?
האם זה האפוס של "ממלכת גן עדן", ממלכת המצפון בירושלים של
" STRIKE hige", או האפוס של "לב אמיץ" של ויליאם וואלס
מנהיג העם והחופש (Impact of the common man), מי
מהם מצליח להעביר טוב יותר מהי ההיסטוריה של ההווה ?
השילוב המתבקש יהיה "HERE AND HERE", הניצחון האנושי הוא
גם בראש וגם בלב ביחד ?
מבלי לחלק את העבודה בין האסתטיקנים להיסטוריונים במלאכת
הסרט ההיסטורי, "היסטוריופיוטיה", היא בעצם אמצעי המציג את
ההיסטוריה בכלים פילמאים, היא תוצר של המהפכה הפוסט
סטרוטליסטית, המבוססת על אבחנתו של היידן וייט הקורא לראות
בהיסטוריה מעשה אומנות ולא מדע, ולפיה אין הבדל בין טקסט
היסטורי לאומנותי, לדידו יש לעשות שימוש נרחב בפיתוחים אסתטיים
פואטיים או נרטיביים בטקסט ההיסטורי (היידן, 1974;
זנד;צימרמן, 2004, עמ'56-57). זאת בהמשך לגישה התוהה
על קיומה של מציאות חיצונית לתודעתנו, ועוד נוסיף "החתירה
לאמת אינה אלה סוג של שיח שולטני ודורסני", (פוקו,2005; זנד;
צממן; 2004).
קשה לתמצת את המושג "היסטוריופיוטיה", ולו דיון מקיף בין
הטרמינולוגיה ההיסטורית לטרמינולוגיה הקולנועית
הכולל מבט הכרתי והוויתי : מדיום הדפוס מול הקולנוע, אפקט
החזרה או דחיסת הזמן, ייצוג נרטיב מרכזי מול קנוני, מי מהצופים
יזדהה עם הדמות, ומי יבחין בין שקריים אציליים לעובדות היסטוריות,
והאם האמת ההיסטורית היא בהישג ידינו, הרי כולנו יודעים...?
"History was written by those who hung heroes"
לב אמיץ (Braveheart, Mel Gibson, 1995)
"היסטוריופיוטיה", מדגישה את החשיבות של השילוב הבין דיסציפלינארי
של קולנוע והיסטוריה, זאת המחשה קולנועית היסטורית רבת ממדים
החסרה בהיסטוריוגרפיה הנורמטיבית, כפי שטוען וולטר בנימין (בנימין,
1983), מטרת הסרט ההיסטורי לעסוק באותו ממד מציאות היסטורי
התואם לו, קרי, להציג נרטיביים היסטוריים מרכזיים העולים למסך
המבטלים את ההגדרות הנרטיביות ההגמוניות, והמשלימה את החסר עם
אותם דימויים של נרטיבים המכוננים את המציאות ההיסטורית של הקורא
(מאלי, 1991; בן שאול, 2000). בשלב זה אפשר להתפשר על המושג
"היסטוריופוטיה", ולהגדירו כהיסטוריה מסוג חדש לצד ההיסטוריה הכתובה
(זנד;צימרמן, 2002, עמ'30-31) ולתהות על תפקידו המיועד.
בעידן זה כאשר התודעה הקולקטיבית שלנו מעוצבת על פי "מחוזות
הזיכרון" (נורה, 1995) תופס הקולנוע מקום חשוב בהיסטוריה של ההווה,
כך בעצם סוגיות היסטוריות עוברות "החייאה" על "מסך הקסם" ומבטלות
את מימד הזמן. סוגיות היסטוריות המציגות דילמות חברתיות, מוסריות,
אנושיות, פוליטיות. אם כן מהי השליחות של "היסטוריופיוטיה" - , האם כמו
ההיסטוריה היא באה להציג את לקחיי העבר שישמש נכונה את ההווה
והעתיד, או שיש בנוכחותה אפקט נוסף....
מחד נוכל לשקף את תובנות העבר והלקח ההיסטורי בסרט קולנוע: את
החשש לקיומם של משטרים דמוקרטיים פתלתלים למיניהם במסווה
של דיקטטורות, את מעשיי ג'נוסייד שנמשכים גם לאחר קיומה של
שואה, או את הביקורת על התעללות של מוסדות שלטון על רקע
אתני, דתי, דמוגרפי, (ואפילו גינאולוגי....) שהפך לסוג של סטיה של
החברה האנושית שמחפשת תעסוקות איך להרוג אנשים בצורה
"יפה יותר" (דובל, ח.ת בתוך בבלי, 2010). כאשר את מעשיהם
של יועציי חצר המלוכה בסרט היסטורי יציג היוצר כביקורת פוליטית או חברתית על
פרסומאים, לוביסטים ופקידים בירוקרטים שהפכו לקלגסים של
קבוצות שליטה, ואת אנשיי הרוח אשר הפכו לטכנו מיסטיקנים שכירים.
מאידך נוכל לקבל את הסרט ההיסטורי באופן פשטני, כעיבוד
היסטורי מחודש, או כ- קתארזיס אליו מתלווה פסיפס של עובדות
היסטוריות, ונאמר "אין אז כמו היום".... (הרי "כאן" אפילו לא יטרחו לשאול
את הגיבור כיצד נראה המלאך הגואל רגע לפני שיעלו אותו למוקד (Saint Joan ).
אין ספק הסרט ההיסטורי פונה אל הלב, כובש את הצופה ופותח פער
משמעותי מול קהל היעד המצומצם העוסק במחקר ההיסטורי. נראה כי
המאבק בין תחומיי דעת אלה הוא גם על מידת תרומתם לאנושות.
מי יועיל יותר לכלל החברה אך לא פחות חשוב לפרט, לעיתים
לאדם הפשוט שאינו נחשף לאותה היסטוריה קנונית. וצופה ברגע מהפנט בו הוא
חווה את אותה התעלות אנושית (greatness) שנלקחה מדפיי ההיסטוריה
כשאקדח קסם מכוון לראשו ולליבו:
"...היריות סביבנו מקשות עלינו לשמוע, אבל הקול האנושי שונה מקולות אחרים, ניתן לשמוע אותו מעבר לקולות שקוברים כל דבר אחר, אפילו שזו לא צעקה, אפילו שזו רק לחישה,..... אפילו הלחישה החלשה ביותר יכולה להישמע מעבר לצבאות שלמים,... כשהלחישה הזאת אומרת את האמת..."
(The Interpreter, Sydney Pollack, 2005).
ארגמנ
ביבליוגרפיה
בן שאול נ' (2000): מבוא לתיאוריות קולנועיות, הוצאת דיונון, או' ת"א
בנימין, ו: (1983) יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני. תל אביב: ספריית פועלים
בבלי י' (2010) : ייצוגי הזיכרון בברלין, מתוך מאמרים .
זנד, שלמה (2002): הקולנוע כהיסטוריה, לדמיין ולביים את המאה ה – 20 . תל אביב: עם עובד.
זנד,ש':צימרמן,מ' (2004): קולנוע וזיכרון יחסים מסוכנים?, הוצאת זלמן שזר לתולדות ישראל
מאלי י, (1991): האם ההיסטוריה פוטוגנית? הסרט ההיסטורי בעידן הפוסט-מודרני, מתוך כתב העת זמנים 40-39.
נורה, פ' (1995): בין זיכרון להיסטוריה, על הבעיה של המקום, כתב העת זמנים
פוקו,מ' (2005): הארכיאולוגיה של הידע, תרגום מצרפתית: אבנר להב,תל אביב:הוצאת רסלינג .גשמ.
פילמוגרפיה
Braveheart, Mel Gibson, 1995
Kingdom of Heaven, Ridley Scott, 2005
The Interpreter, Sydney Pollack, 2005
תודות: לכל מה מי שהשתתף ... למרציי לכותבים לבמאים...
