כותב מאמר:יריב בבלי
תחומים:קולנוע, היסטוריוגרפיה, רב תחומי.
Defiance ירושלים שביערות
רגע לאחר שצפינו בטקסט הקולנועי Defiance, המתאר את הסיפור ההיסטורי של צבא הלוחמים של האחים ביילסקי ביערות ביילורוסיה, חשנו בקתרזיס כמעט תרפויטי לרצון הנקמה היהודית (קפרה, 2006). לא היה זה רק רענון לזיכרון השואה שלרובנו הוזן במאגר הזיכרונות שחווינו באמצעות ייצוגיים שונים של סוכני הזיכרון, אלה קומפלקס של מרכיבים בסרט הקולנועי שקירב אותנו לנקודת המבט של ניצוליי השואה, שנתקלו פנים מול פנים מול האויב הנאצי. זה ייצוג קולנועי הכולל עמידה, התנגדות, לחימה, ונקמה יהודית המוצג באופן שונה מסרטיי שואה שחווינו (ברזל, 2000). גם מכיוון שבקונסטלציה זאת טענו את אקדח הקסם הקולנועי בוולטר פי. פי. קיי. היישר אל שחקני המגף הנאצים ולחצנו על ההדק, והכוונה בעיקר לליהוק שחקנים מגמתי יוצא דופן של הבמאי אדוארד זוויק, שעורר מחדש את החיפוש אחר הסיפור ההיסטורי לבל ישכח מאיתנו.
הסרט Defiance לא היה רק פורקן רגשי או חוויה מתקנת, כי מיד לאחר מכן עלו אצל הצופים שאלות... כיצד אותה אונטולוגיה של השואה של מלחמת האחים ביילסקי והקהילה ששרדה לא סופר/הודגש יתר על המידה? מדוע דווקא כעת צצה היוזמה לסרט? האם זוהי הקונטרוורסאליות סביב הנושא של אופן הלחימה, מחוץ לגטו או בתוך הגטו ?, או מעשיי הנקמה בגרמנים ומשתפי הפעולה כפריים-פולנים, ואולי גם הבחירה של הגיבור ביילסקי להגר לארה"ב לאחר ששהה רק תקופה קצרה במדינה העברית? (ארד, ח.ת; טק, 1993). כל אלה שאלות פתוחות המוסיפות קורטוב מסתורי לסיפור מאחורי הסרט, המעלות תהיה על מקומו ותפקידו של האירוע ההיסטורי הזה בין זיכרון קולקטיבי לאומי ל"מחוזות הזיכרון" הפרטיים (נורה, 1995).
כאירוע מכונן שהופשר עם הזמן, כחלק מתהליך דיאלקטי בין ישויות שונות לגיבוש סרט שהופק באמריקה אך מומן באירופה, וכמאמץ משותף של צאצאיי הקהילה ששרדה (המוערך כעשרים אלף), הפך העיבוד ההיסטורי הזה להצלחה באמריקה, אירופה וישראל. הוא נתן מענה הולם לסדרת סרטיי שואה החדשים :"נער קריאה" ,"טוב", "מבצע ואלקירי" ועוד'... שעיצבו מחדש את דמות החייל הגרמני (אולי כתחרות בין נרטיביים, שהפכו מ/או פרטיקולאריים או/ל אוניברסאליים?) (זנד;צימרמן, 2004; בבלי, 2011).
הבמאי זוויק יצר הפקה צנועה המרוכזת בתוך יערות ליטא, ויצר תנאיי שטח הדומים לחייהם של הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה, השחקנים ניסו להתחבר אל הדמויות דרך ספרות דרך מכרים ומקורות מידע שונים שקירבו אותם מעט לעבודתם של ההיסטוריונים.
עבודת השחקנים היא בעצם נקודת המפגש בין המציאות של ההוויה היסטורית להמחשה הקולנועית, ראשית היא היכרות השחקן עם הדמות ההיסטורית, שקדמה לכך עבודת ליהוק שחקנים של הבמאי על פי מאפיינים פנימיים וחיצוניים של השחקן (לנטורליסטים היא תכלול גם התאמה למפתח הרוחני של הדמות ההיסטורית (בן שאול, 2000). כך השחקן יכול לבחון את הדמות ההיסטורית, על פי תפיסה מחקר של היסטוריונים ואולי של תיאורטיקנים של הקולנוע, החוקרים את הדמויות ההיסטוריות/הקולנועיות במציאות (כפי שנעשה במחקר אתנוגראפי, איכותני, ראיון ישיר), זאת תפיסה מעמיקה הדורשת תחקיר עומק שעורך היוצר/שחקן לדמות ההיסטורית (שנעשה גם בסרט ה"פסנתרן" של הבמאי פולנסקי), בה משתמש השחקן המגלם את הדמות בסרט כביכול להשאיל את הזיכרון של הדמות המציאותית, לדוגמה פרטיזן ניצול שואה, חסיד אומות עולם או חייל בוורמכט המהווה בשבילו מקור ראשוני לעיצוב דמותו בסרט. על פניו עדותה של הדמות המציאותית מעבירה השראה אל הכותב או השחקן בסרט, כך שה"זיכרון המושאל" (יבלונקה, 2008) של חוויותיה של הדמות בשואה, מאומצת על ידיי מי שלא חווה או היה מקושר לשואה. השחקן יכול להתחבר לחוויה, לפרסונה של בעל הזיכרון הישיר1 .
זהו גם אחד המאפיינים המהותיים של ההיסטוריופוטיה2 שהיא בעצם אמצעי להציג את ההיסטוריה בכלים פילמאים (וייט, 1974;בן שאול, 2000), בו נעשה שימוש נרחב בפיתוחים אסתטיים פואטיים, כך בעצם נוצרת היסטוריה רבת מימדים מסוג חדש לצד ההיסטוריה הכתובה (זנד;צימרמן, 2002, עמ' 31-30), כך יוצא ש"מוזיקת הרקע" המלווה את האירוע ההיסטורי הזה (בערוץ האקסטרה טקסטואלי) היא בקצב של הסוכן הבריטי 007 (" לחמש את עצמך מכיוון שאף אחד אחר לא יציל אותך....".)
אך מאחורי הרטוריקה הפילמאית הנפלאה בה משחק הבמאי עם בנק הזיכרונות של הצופה , בשימוש בליהוקים קודמים של שחקנים כאמצעי להעצמת הסיפר הקולנועי, (דמות ראשית דניאל קרייג- ליהוק קודם-ג'יימס בונד) יש גם מסר, המהווה תו היכר (א-אידיאולוגי?) המוערך בעולם המחתרות היהודית והארגונים הרבים שפעלו באותה תקופה. וזאת כי אותה הקהילה של "ירושלים של היערות" הציע לכלל היהודים אלטרנטיבה להישרדות בשואה השווא לכל נפש, ללא העדפה כלשהיא, לגילם, מגדרם, דעתם הפוליטית, הדתית, או מצבם הבריאותי, כך התאספו להם אלף ומאתיים איש ששרדו במשך שלוש שנים ויצאו מהיערות כלוחמים עם סיום המלחמה, בעיקר בזכות פועלם של אוטריאד-ביילסקי, אנשים פשוטים (אך "TEN FEET TALL") עם "חוכמת יער" שהפכו למנהיגים כריזמטיים של קהילת ניצולים, והאמינו שהמאבק היא הדרך הנכונה להישרדות.
כמו היו קשובים לתפיסתו של מפקד המחתרת היהודית (FPO) אבא קובנר שהכריז בגטו וילנה "התשובה היחידה היא התגוננות,...מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מאשר לחיות בחסד המרצחים..להתגונן.... עד נשימתנו האחרונה..." (קובנר, 1942)3.
1 זהו "זיכרון מושאל" המתפקד לעיתים כישות טרנסצנדנטיות המעביר את הדמות הריאליסטית כנאמן למקור (דלז;גואטרי, 2008;בבלי, 2011)
2 ראה הרחבה במאמר קולנוע והיסטוריה בראש ובלב (בבלי, 2011).
3.ראה הרחבה במלחמת המחתרות
ביבליוגרפיה
בן-שאול, נ. (2000): מבוא לתיאוריות קולנועיות. תל-אביב: דונון, 83-116.
ברזל, נ. (2000): תפיסת הגבורה בשואה- בין זיכרון לאומי קולקטיבי לזיכרון לאומי מופרט, דפים לחקר השואה.
ברזל,נ. (1998): עד כלות ומנגד, המפגש בין מנהיגי מרד הגטאות לבין החברה הישראלית, הוצאת יד יערי והספרייה הציונית.
ויץ, י. (1996): עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית בשנות החמישים מתוך: תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה עמ’ 473-493, כינוס יד ושם, ירושלים [עורך: גוטמן, ישראל] תשנ"ו- 1996. עמ’ 473-493.
זנד, ש. (2002): תעשיית הקולנוע מול תעשיית ההשמדה- מזיס היהודי הרע אל שינדלר הגרמני הטוב. בתוך: שלמה זנד, הקולנוע כהיסטוריה, תל אביב: עם עובד, עמ' 218 -260.
זנד, ש. ; צימרמן, מ' (2004): הטלוויזיה, ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי, דמותו של הנאצי, קולנוע וזיכרון: יחסים מסוכנים?, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל.
יבלונקה, ח. (2008): הרחק מהמסילה המזרחים והשואה, הוצאת משכל.
נורה, פ. (1995): בין זיכרון להיסטוריה, על הבעיה של המקום, כתב העת זמנים.
קפרה, ד. (2006): לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה. הוצאת רסלינג. ת"א.
ויקיפדיה
בועז ארד ח.ת. בתוך אתר הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
http://www.jwmww2.org/show_item.asp?levelId=48052
תודות
