כבר המון זמן לא פירסמתי מאמר ברשת...
הבנתי כבר לפני שנתיים שכתיבה בשבילי היא טיפולית, בכדי להתמודד עם אתגר כלשהו, פחד או מטרה שטרם הצלחתי לממש אני כותבת וכך מפצחת את הקושי או הפחד בהתמודדות.
נכון להיום 2013 שאני עצמאית ולא שכירה יותר אני מתמודדת עם הרבה פחדים רצונות אתגרים. הגדול ביותר בעיני כרגע הוא חשיפה.
כן, לשים את עצמי על המפה.
להגיד – אני הכי טובה!
אני מאמנת בגישה רוחנית.
ואף אחד לא יטיל בי ספק או יפקפק במה שאני יודעת לעשות.
אני רוצה לעצור רגע ולהרהר על כל עניין הכתיבה ודרכה נגיע לעצם המאמר (החשיפה).
כתיבה זו דרך להביע רצונות, מחשבות, מטרות, דעות, מאווים,
תוך כדי כתיבה אני חשה לעיתים התעלות רוח, היא משחררת למרות שהיא לא תמיד באה בקלות. לפעמים אני יושבת שעות מול דף לבן או שלמשך שבועות יש במחשב מסמך word פתוח והלבן שלו ממש צועק – תכתבי כבר משהו. לפעמים יש צמד מילים שמחכה ימים ולילות שמישהו כבר יוסיף לו חברים לחגיגה...
אין דרך קלה להתחיל, זה לא קסם, כמו כל דבר בחיים צריך לעבור לפעמים דרך ארוכה ומתסכלת עד למאמר המושלם (אם יש כזה...), ואז לספור מילים. להתרווח בכסא. לנשום עמוק, ולהמשיך בדרך לקראת המאמר הבא.
אבל כתיבה היא לא רק מאמרים. גם פוסטים בפייסבוק, והיום – בעיני תמונות האינסטגרם הן סוג של כתיבה – הבעת דעה כלשהיא.
בכל פעם שאני יושבת לכתוב אני חושפת מעצמי עוד נתח, אבל אף אחד (עד היום לפחות) לא יודע מה עומד מאחורי זה, כמה קשה היה לי לכתוב ואיך נזכרתי במהלך הכתיבה בשיעורי הבית מכיתה ד' שלא הצלחתי לשבת לכתוב כי מה לעשות יש לי "קוצים בתחת" ואני לא מסוגלת לשבת ליותר מחצי שעה במקום אחד.
חשיפה היא לאנשים מסוימים הדבר הכי קשה שעשו בחייהם.
למה בעצם לא לחשוף את עצמי?
כי אני אפגע, ואני לא רוצה נעים לי בשבלול הזה כי חם פה ונוח למה לי לצאת החוצה?.
כי ידרכו עלי...ואני אצטרך להשתנות כדי לשרוד.
כי יחשבו עלי דברים, לא יאהבו אותי, ישנאו אותי, יגחכו עלי מאחורי גבי...
אז החלטתי – אני לא משתנה כי ככה אני ועשיתי דרך ארוכה עד שהגעתי לכאן. ואני יוצאת ונחשפת אולי לאט ואולי לא ברגע זה אבל זה חודר ואני בדרך לשם, להיות חשופה ולהיות אני ולא להקשיב לקולות המזלזלים (גם בפנים אצלי) והמפקפקים.
ואנקדוטה לסיום – לפני חודש וחצי באמצע נובמבר 2012 פרצה נקרא לה "מלחמונת" באזור מגוריי קראו לה "עמוד ענן" ולמשך 8 ימים הייתי חשופה ביותר לטילים ואזעקות. ואין לי מקלט ואין לי ממ"ד כך שבשתיים לפנות בוקר באחד הימים התעוררתי מאזעקה מקפיאת דם ורצתי לקיר המוגן (הוא ברוחב 50 ס"מ) זה היה מפחיד מאוד ואפילו צרחתי אמא'לה. צעקה משחררת. אז התחלתי לדוש בעניין החשיפה הזה ועכשיו אני מסכמת אותו.
אז לסיכום הבטחה אחת לשנת 2013 – חשיפה אחת קטנה כל שבוע.
רוני פלך -אימון אישי-חיים דרך הלב
