אבל המנגינה לעולם נשארת, אלא אם נבחר אחרת 

כמה פעמים ייחלנו וביקשנו לעצמנו: "השנה  אני רוצה, מקווה, הלוואי ש..  אמצא אהבה, זוגיות, פרנסה, תפקיד, משמעות.. השנה אגשים, ארזה, אלמד, אפתח, אחליף, אתארגן אשתנה אשנה..". אנחנו ממתינים ומצפים לרגע הנכון, לעיתוי, למזל, לגורל, להזדמנות, לבשלות, לבגרות. מחכים לאחד, לאיחוד, לאומץ, לעזרה, לאלהים, למשיח לדבר הזה שיבוא כבר!  

חיים שלמים יכולים לחלוף בעוד הפנטזיה וההכחשה מנחמות ומרדימות אותנו מלנוע למקום טוב יותר. ובינתיים אנחנו מתרצים כועסים מאשימים  וחולמים בהקיץ שאולי פעם זה יהיה אחרת.

"הראש" ממשיך לספק  לנו אין ספור סיפורים והסברים רציונלים  כביכול מדוע אנחנו עדיין "פה" ולא "שם".

בואו נעצור לרגע את המרוץ הזה  ונתבונן בכנות ובאומץ על המקום בו אנו נמצאים, כאן ועכשיו!  (על הבית, הסביבה, היחסים, התפקיד, המצב הרגשי והפיסי).

מה אנחנו רואים?? האם אנחנו באמת נמצאים היכן שהלב שלנו מבקש להיות?

 פעמים רבות אנו משמיעים לעצמנו ולאחרים את המילים: "אני לא  מוצא/ת" .. זוגיות, עבודה, דירה, משמעות, שלווה, אני לא מוצא/ת את עצמי... על מנת למצוא משהו אני צריכה לדעת במדויק מה אני רוצה ומה אני מחפשת , אני צריכה לצאת לדרך ולהתחיל לחפש גם במקומות חדשים ולא מוכרים, ואני צריכה להאמין כי כאשר אני אפגוש אותו אני ראויה מספיק כדי לקבל אותו.

רובנו לא  מעיזים לומר בקול רם וברור מה אני רוצה. בדרך כלל זהו רצון מעומם וכללי שלא מתמקד בפרטים הקטנים. למשל: "אני רוצה זוגיות" אבל האם אני שואלת את עצמי במדויק מי האדם שאני מחפשת, אילו איכויות יש בו, האם אני רואה בעיני רוחי את ההתנהלות היומיות בבית איתו, את התקשורת, את המגע..?

בנוסף, האם הרצון שלנו מגיע מהקשבה אמיתית ללב שלנו או מהקשבה למה שראוי, מתאים, נחשב ומספק רצונות אחרים (של ההורים למשל). רובנו מקובעים בתוך מערכת אמונות החוסמת אותנו לצאת אל הדרך המדויקת לנו ומתוך כוונה אמיתית למצוא. חלק מהאמונות הבוחשות בתת ההכרה שלנו הן: "אני  לא ראוי לקבל", "אני לא נוהג לבקש". אני פוחד לשחרר, לאבד.."  "אני לא מאמין שאמצא".

קיים בנו גם הקושי לבחור רצון אחד ברור. בחירה  משמעה ויתור על אפשרויות נוספות וקבלת אחריות על התוצאות. אז אנחנו נשארים עם התלבטות מנקרת, כאשר כל הדרכים בפוטנציאל, מבלי לבחור לפסוע בכיוון ספציפי אחד. על מנת לנוע ולהתקדם, באופן מטאפורי, אנחנו צריכים להניף את הרגל קדימה ולהניח אותה על הקרקע.  אם נתבונן בזום אין ובהילוך איטי על פעולה של פסיעה אחת קלה נראה כי היא מספרת לנו את הסיפור כולו.

 כשאנו פוסעים צעד אחד, רגל אחת נדרשת לעזוב קרקע יציבה ומוכרת, להתרומם מעלה ולשהות באויר. ברגע זה אנו נתמכים  על ידי רגל אחת בלבד. אנו נדרשים להניח על הקרקע את הרגל המונפת. יש לנו את האפשרות לבחור היכן להניח את הרגל אולם על מנת להתקדם אנחנו אמורים לבחור מקום חדש ושונה. אם נבין את עומק הפעולה, אנו בעצם נדרשים להתנתק מהמקום המוכר ולכן גם הבטוח שלנו, ולשהות  באויר בחלל ריק  לא ברור ולא מוגדר. במצב זה איבדנו יציבה של שני תומכים  בקרקע ואנו סמוכים על רגל אחת מתנדנדת. אנו מחוייבים לבחור כייוון אחרת לא נתקדם אולם אין לנו וודאות מוחלטת האם "שם" בטוח ויציב. כמו בכל דרך אנו עלולים להיפגש עם בורות ומהמורות, אלו הם הפחדים שלנו, והאמונות שלנו. עלינו לזכור כי ממבט על זה נראה אחרת.

כשאנו רוצים לשנות ולהגשים אנו צריכים לאמץ לעצמנו את פעולת ההליכה. כוונה אמיתית לצאת לדרך מתוך רצון ברור. פרידה ושחרור הישן והמיותר על מנת שנפנה מרחב לחדש, שהות בריק ובחוסר עשייה על מנת  להקשיב בשקט לאינטואציה מכוונת,  אמונה  ב"רגל" האחת ובקרקע שתחזיק אותי ותייצב אותי בתקופה של חוסר וודאות. אמונה בכוחות שלי ובעזרה מסביבי. ולבסוף נקיטת פעולה באומץ ולקיחת הצעד.